498
הקבלה והדרשות
ובגמ׳ בשבת שם אסמכוה אקרא כדרכם בהדרשות האלה בכל מקום וכמבואר.
והכל הולך אל מקום אחד וכל הדברים יתאימו יחד.
ועי׳ ירושלמי ריש תרומות על דברי המשנה שם ״חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו נכרי שתרם את של ישראל אפי׳ ברשות וכו'״ ובא על זה בירושלמי:
״ר׳ שמואל בר נחמן שמע לכולהון מן הכא דבר אל בני ישראל וכו׳ פרט לנכרי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם את שאינו שלו ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלו הרש שוטה וקטן וכו'״.
וכבר הרגישו בזה התוס׳ בחולין ד׳ י"ב ד"ה ותיבעי ליה מעשה וכתבו:
״וקצת תימא מה מקשה דבתחלת סוגי׳ דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל וכו׳ ושמא אסמכתא בעלמא היא״.
וכן הדבר, אבל הננו רואים שהדברים באו בירושלמי בנשימה אחת יחד, לפי שזה הי׳ דבר ידוע שאין כל זה כי אם אסמכתא ורמזי דקרא.
ועיקר הדבר הוא מכללי התורה, דקטן חרש ושוטה אין מעשיהן כלום, ועל כן פריך בירושלמי ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן כמו שהוא גבי הכשר.
ועי׳ במס׳ חולין ד׳ קל"ח אשר ביסוד המשנה בא שם:
״עוף טמא פטור מלשלח",
ולא בא במשנה עצמה על זה דבר לפי שזה קבלה פשוטה, ככל יסודי הדברים אשר הנם כולם קבלה,
אבל בגמרא בא על זה (ד׳ קל"ט):
״מנא הני מילי אמר ר׳ יצחק(לו) דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף משמע בין טהור בין טמא צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור טמא לא אשכחן דאיקרי צפור״.
אבל בירושלמי נזיר פרק א׳ הלכה א׳ נאמר ״אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפורין ואית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור קרוי צפורין מן דמר כל עוף טהור קרוי צפורין כל צפור טהורה תאכלו, ומן דמר כל עוף בין טמא בין טהור קרוי צפורין אמור לצפור כל כנף".
והאם יכול להיות ספק אחר דברים ברורים כאלה כי דברי המשנה בחולין ״עוף טמא פטור מלשלח״ שהוא מוסכם ומוחלט באין חולק הוא קבלה ולא מלימוד.
והגאון ר׳ יוסף שאול ז"ל נאטאנזאהן בגליון הירושלמי התפלא על דברי הירושלמי וכתב ״כל עוף בין וכו׳ צ"ע דבש"ס דילן חולין קל״ט אמרו דצפור טמא לא מקרי צפור ומביא הקרא הנ"ל ומשני שם ולדברי הירושלמי יקשה למה צפור טמא אינו חייב בשילוח הקן וכו׳ וצע"ג".
הערה (לו): הוא ר׳ יצחק מתנאי בבל אשר כבר נתבאר לנו ענינו בח״ב מעמוד 185 והלאה ובא במכילתא וספרי, וגם דבריו אלה באו שם ככל אשר יובא בפנים.
