494
הקבלה והדרשות
והן גם דברי הגמ׳ אחר זה ור׳ עקיבא יליף ליה מבשרם חד תם וחד בעל מום.
לפי שהדבר עצמו דבר מקובל ומוסכם, וכל החקירה היא רק איה מרומז זה בדברי התורה.
והתוס׳ בד' ל"ז כתבו "פי' בקונטרס שלא מצינו לו קרא אחר בכל התורה כולה ונראה לפרש שלא מצינו בכל התורה כענין זה דשאר פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומקריב אחר תחתיו, וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו״.
וכונתם יותר מבוארת בבכורות ד׳ כ"ח ״דחטאת ואשם שהם לכהן כשקריבין למזבח אם הוממו שהמזבח מפסיד חלקו מפסיד גם הכהן אבל בכור אפי׳ מום דכהן הוא".
ולא נוכל להבין דבריהם דאיך מפסיד מזבח בחטאת ואשם, ואיך מפסיד שם הכהן, והרי על ידי מה שהומם אינו נפטר מחיובו, ופודהו ומקריב אחר תחתיו, ויש בזה למזבח ולכהן,
אבל בכור שהומם הרי אינו נפדה ואין אחר נכנס תחתיו, ואם לא יהי׳ בכור בעל מום לכהן, הרי הפסיד ואין זה ענין לחטאת ואשם.
והדבר ברור שפשטן של דברי הגמ׳ הם כדברי רש"י, והכונה שלא יהי׳ לנו רמז להקבלה הידועה לכל.
ועי׳ סנהדרין ד׳ ע״ח:
״תנו רבנן הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ר׳ יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו אמר ר׳ יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש וכו' ור׳ יהודה בן בתירה סבר כל נפש וכו׳ אמר רבא הכל מודים בהורג את הטרפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס וכו׳״.
וכבר הרגישו שם רבותינו בעלי התוס׳ וכתבו ״מר מדמי ליה לטריפה וכו' אע"ג דקראי קא דרשי אצטריך ליה לדיני טעמי״.
ולא בארו לנו רבותינו מדוע אצטריך ליה להני טעמי, ואיך תלי בהני טעמי אם בקראי פליג״.
והדבר ברור דכדברי התוס׳ כן הוא דבסברא פליגי, ודברי ר׳ יוחנן אינם כי אם להסמיך דבריהם לקרא.
ופעמים שנמצא כזאת בהברייתא עצמה ופעמים שהאמוראים הסמיכו דבריהם לקרא, והכל אחת שאין זה עיקר טעמם, כי קראי בכל כיוצא בזה אינם כי אם אסמכתא.
ובמנחות ד׳ מ"ד ד״ה מנחתם ונסכיהם כתבו התוס׳ עצמם:
״וכן בשמעתין דתניא בברייתא זבח ונסכים ומסקינן דבסברא פליגי״.
ונראה בזה דבר עוד יותר גדול המבאר את עצמו בחולין ד׳ קכ"ד, דביסוד המשנה נאמר שם:
"עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא״.
