ריח
המתיבתא בהגליל באושא
ועל כן באמרם שמעתא סתם בשם "הולכי אושא" ידעו כולם שהכונה לר' ישמעאל ביחוד. והן דברי ר' יוחנן, ויבואר כל זה לפנינו בפרק הבא.
ולא ראה הרב שי"ר גם לשון המדרש שם כי בזמן ההוא של שלפי השמד לא באו אז לאושא מארץ יהודה, כי אם מהגליל, וכל מה ששלחו לא הי' כי אם בהגליל לבד, ולא שלחו כל עיקר לארץ יהודה מקומו של ר' ישמעאל, ומפורש שם "בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא וכו' שלחו אצל זקני הגליל ואמרו כל מי שהוא למד יבוא וילמד וכו'".
וכל זה מפני שארץ יהודה היתה אחרי ימי ביתר והשמד עזובה מכל חכמי התורה אשר הוכרחו כולם לברוח על נפשם, וככל אשר יבואר לפנינו.
ומה אפשר לאמר לדברי טעות של ראפאפורט אשר יאמר:
"ועכ"פ נראה מגמ' דבבא בתרא כי ר' ישמעאל הוא הגדול בהולכי אושא והמאמר מהם על שמו נקרא".
והאם לא הי' ראפאפורט יכול לדעת כי אין כאן "מאמר מהם" כי אם מאמר מר' ישמעאל בעצמו, מר' ישמעאל לבדו.
ואמנם שגם כל דבריו רק טעות של חסרון חקירה.
כי לא בלבד שאין מקום לאמר על "מאן הולכי אושא ר' ישמעאל" שהכונה על איספה זו של שלפי השמד, שאז כבר נפטר ר' ישמעאל מזה כעשרים שנה,
כי אם שגם אי אפשר להכניס את דבר אסיפה זו בכלל המקומות שגלתה סנהדרין שבדברי ר' יוחנן אשר יחשוב אושא שני פעמים,
מפני כי האסיפה הזאת אינה ענין כלל לכל זה, לפי שבשלפי השמד לא קבעו מקומם באושא, וכל ביאתם לשם היתה רק לשעה לסדר עניניהם, ולהסכים יחד באיזה מקום להתישב, וממה להתחיל, ואיך לסדר דבר הישיבות והמתיבתא וכל דבר הצבור אחרי העזובה הגדולה מהמלחמה הגדולה שנים רבות כאלה והשמד הנורא, אשר שניהם יחד הרסו את כל מעמד האומה.
ודבר אין לאסיפתם לשעה שם בעת ההיא עם דברי ר' יוחנן "מיבנה לאושא", ולשון המדרש שם הוא:
"בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן וכו' נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהן כיון שהגיע זמנם להפטר אמרו מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחין אותו ריקם חלקו כבוד לר' יהודה וכו' נכנס ר' נחמי' ודרש וכו' ואתם בני אושא שקדמתם רבותינו במאכלכם ומשקיכם ומטותיכם הקב"ה יפרע לכם שכר טוב וכו'".
וכן הנם שם גם יתר דברי התנאים בתודתם לאנשי אושא.
והאם יכול להיות בזה ספר שלא הי' זה שנתישבה אז המתיבתא על מקומה, ותתיסד שם להמתיבתא הקבועה כמו שהי' דבר יבנה בזמנה.
והאם יכול להיות ספק שלא הי' זה כי אם קיבוץ של שעה קלה שנתקבצו רק לסדר עניניהם, והרי הדברים מפורשים "כיון שהגיע זמנם להפטר אמרו מקום שנתקבלנו לתוכו אנו מניחין אותו ריקם".
ואלו קבעו שם אז המתיבתא הקבועה איך הגיע זמנם להפטר משם.
