482
הקבלה והדרשות
ובגמ׳ בהקושיות והתירוצים נאמר על שתי הבבות ממש לשון אחד, על
שבת חגיגות ומעילות בא:
״הלכות שבת מכתב כתיבן לא צריכא לכדר׳ אבא וכו׳ חגיגות מכתב כתיבן לא צריכא לכדאמר ליה רב פפא וכו׳ מעילות מכתב כתיבן אמר רמי בר חמא לא נצרכא וכו'״.
וממש כן נאמר בגמ׳ גם על בבא השני':
״דינין מכתב כתיבן לא נצרכא אלא לכדרבי וכו׳ עבודות מכתב כתיבן לא נצרכא אלא וכו׳ טהרות מכתב כתיבן לא נצרכא אלא לשיעור וכו׳ טומאות מכתב כתיבן לא נצרכא אלא לכעדשה וכו׳ עריות מיכתב כתיבן לא נצרכה אלא לבתו מאנוסתו וכו׳״.
ואם כן הלא יהיו דברי המציעתא והסיפא ענינם אחת לגמרי,
אבל הלא המשנה חלקה אותם שהנם רחוקים זה מזה ריחוק גמור.
והדברים ברורים ומבארים את עצמן כי דברי הגמ׳ על המציעתא הנם לתקן ולפרש את הלשון שהנם ״כהררים וכו׳ מקרא מועט״ והרי אזהרות רבות מאד באו בתורה על איסור שבת ויו"ט ואיך נאמר שם ״מקרא מועט".
ועל הסיפא באו לתקן הלשון של ״יש להם על מה שיסמכו״ שהרי שם נפרטו ונתפרשו גם כל פרטי פרטים (כמו שיבואר) ואיך שייך על זה ״יש להם על מה שיסמכו״ והרי כולם מפורשים.
וכן הם באמת דברי רש״י ז"ל שם שכתב אצל שבת ״הלכות שבת מכתב כתיבן טובא אזהרות כתיבי בשבת מאי מקרא מועט דקאמר מתניתן״.
ואחר זה אצל דינין מכתב כתיבן כתב ״מפורשין יפה ומתניתן קתני יש להם סמיכה משמע שאינן מפורשין״.
והדברים פשוטים כן ומבוארים.
ומכל זה הדבר מבואר מעצמו שהכונה על הקבלות, ולא על הדרשות.
והמשנה לא תדבר כלל על הדרשות אם הם דרשות גמורות או דרשות של רמז,
כל דברי המשנה הם רק בנוגע לדברי התורה המפורשים, ודברי הקבלה אשר יקראו בהמשנה לפנינו ובברייתות ובגמ׳ בשם הלכות.
והן באמת דברי הערוך ערך הלך שכתב שם על הוראת מלת ״הלכה״:
״הוא דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף או דבר שישראל מתהלכין בו״.
״ודבר שהולך ובא מקודם ועד סוף״ היינו דבר קבלת כלל ישראל ההולך מסיני עד עתה.
והרב פראנקעל בדרכי המשנה עמוד 7 הביא גם הוא את דברי הערוך ולא הבין ענין דבריו ועל כן השיאם לדבר אחר ויאמר שם:
״הוראת מלת הלכה כתב בעל הערוך ערך הלך הוא דבר שהולך ובא מקודם או דבר שישראל מתהלכין בו וריב מוספיא הוסיף תרגום כמשפט הבנות כהלכתא בנת ישראל, אבל יותר מהדרכים אלה נאמר מלת הלכה על מאמר הבא בפני עצמו לפרש ענין מעניני התורה בלתי לסמוך על הקרא או לעשות עצמו סניף להמקרא, ונכנה זאת ההלכה בשם הלכה מופשטת״.
