עמוד:דורות הראשונים ד.pdf/50

הדף הזה לא עבר הגהה

‫הקבלה והדרשות‬

‫רם‬

כי הנה אלו לא הי׳ לפנינו בענין הזה כי אם רק הסוגיא הגדולה הזאת אז היו בעלי שטחיות הדברים מחוסרי עיון פורשים אותה לפנינו והיו אוסרים לנו בלשון ערומים של פראנקעל בדרכי המשנה עמוד ‪18‬: ״ומה מאד נבדלה רוחנו בקריאת ודרישת התורה מרוח הראשונים, ואם יפלא בעינינו היאך יעמדו יחד הפשט והמדרש לא נפלא בעיני הראשונים״ ועל כן עליו להחליט כי "הדורות הראשונים היו בוני ומשלימי התורה על פי מדרש מקראות התורה״,

והיו באים בעלי כללי הדקדוק והיו מראים לנו כי אין זה קבלה כי אם מתוך כללי הדקדוק.

עכשיו הנה לפנינו משנה שלמה ודברי ראשוני ראשי התנאים ר' אליעזר ור׳ יהושע עליה אשר מדבריהם המפורשים הננו יודעים שאין זה מתוך כללי הדקדוק בדברי התורה, ואין זה ממה שהדורות הראשונים מדעתם ומדרשותיהם בנו חדשות במצות התורה ויעשו בה כרצונם,

כי אם שזה הוא קבלה גמורה, קבלת ישראל בדברי התורה,

״היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו״.

ואך זה הוא באמת ענין דברי המשנה הזאת בכל פרטיה לאמר לנו שזה קבלה פשוטה, ועצם דבר התורה שבעל פה בכל דיני התורה.

ואין ספק כי ביסוד המשנה, אשר כמבואר משנתנו מזה הוא, שם נסתיים בזה סדר מועד, כי שם לא היתה מס׳ חגיגה לעצמה אשר כל מעיין יראה כי כל יתר הפרקים אינם מענין חגיגה.

ועל כן כללו שם כל זה לאמר שכל סדר מועד ״הלכות שבת והחגיגות״ הם כל עניניהם לפרטיהם רק קבלה, והתחילו מהיתר נדרים, מפני שזה הוא המדרגה הראשונה בענין כמו שנתבאר.

ונשוב לכל זה עוד בביאור יותר לפנינו.

ולשונו של הרמב"ם בהלכות שבועות פרק ו' הלכה א':

״מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו׳ הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו ויהי׳ מותר וכו', ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלקיך אבל אם נחם וחזר בו חכם מתיר לו״.

והנה הביא דרשת שמואל בחגיגה שם "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו״ ובכל זה כתב את לשון המשנה ויאמר ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה״.

לפי שהדבר פשוט שגם דברי שמואל אינם לאמר שיש כאן לימוד ממשמעות הכתוב עצמו ומזה למדו זה, כי אם לאמר שאחרי שיש לנו קבלה חלוטה על זה, אין זה קבלה העומדת לעצמה ואין לה כל רמז בתורה, כי אם שגם יש לזה רמז בדברי התורה.

והמשנה פרטה "היתר נדרים״ לפי שזה דבר יחידי שלא הפרטים הנם קבלה, כי אם שכל עיקר הדבר אינו בתורה, והנהו רק קבלה.