474
הקבלה והדרשות
ועי׳ גם תוס׳ יום טוב מס' שביעית פרק ב' משנה ז׳ שכתב שם:
״ולענין אילן בתר חנטה לשביעית כ' הר"ש דילפינן מערלה, וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ״ק דר״ה ד׳ י״ד דקאמר ר׳ יוסי הגלילי מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ור' עקיבא קאמר שגדילין על רוב מים יצאו ירקות, ותבואה וזיתים דרשינן התם מועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש, ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא בת"כ בפ׳ בהר והביאוה התוס׳ במס׳ ראש השנה והר״ש במשנה דלקמן מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרישו לפני ר״ה שכונסין אותן בשביעית תלמוד לומר (ויקרא כ״ה) ואספת את תבואתה בשביעית יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל (שם) שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים ואינה אלא אסמכתא דהא מעשרותיהם של אלו מדרבנן כמ״ש ללשונו של רש"י ז"ל".
והעתקנו כל הדברים האלה, אף שיש לנו כזה וכזה הרבה מאד בגמ׳ לפי שיש כאן רשימה שלמה ממקומות שונים ורבים, אשר כולם אינם כי אם מדרבנן, מכל מקום השתמשו בכולם גם התנאים גם האמוראים בגמ׳ בכל לשוני הלימודים לגמרי.
ורבותינו בעלי התוס׳ בסוכה ד׳ ט׳ בד״ה מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה נתקשו שם וכתבו:
״משמע דאסירי מדאורייתא ודרשה גמורה היא מדפריך והאי קרא להכי הוא דאתא ותימא דבפרק כירה ד׳ מ"ה משמע שהוא מדרבנן דמייתי התם ראי׳ דר׳ שמעון אית ליה גבי נר מתוך שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו מהא דתניא אין נוטלין עצים מן הסוכה ביום טוב ור׳ שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ובפ׳ המביא כדי יין ד׳ ל׳ מייתי דרשא דהכא ואפי׳ הכי משמע התם בסוף שמעתין דלא אסירא אלא מטעם מוקצה וכו׳ וי״ל דהאי דאסור מדאורייתא היינו בעודה קיימת וכו׳ והא דפריך בביצה וכו׳ ואע"ג דמעיקרא ידע וכו' ור״ת מפרש דעצים של כדי הכשר סוכה וכו׳״.
והנה נדחקו רבותינו בדוחק אחר דוחק, ועיקר תירוצם אין לזה זכר בגמ׳.
אבל לחנם נדחקו רבותינו והדבר ברור שבאמת אין זה כי אם מדרבנן ומטעם מוקצה.
וכבר נתבאר שאין מכל הלשונות האלה בגמ׳ ראי׳ כלל שזה דאורייתא, לפי שגם בדאורייתא וגם בדרבנן דרך אחד להם ברמזי דקרא.
וכן דרכם לאמר ״והאי קרא להכי הוא דאתא״ גם על דרבנן גמור ידוע ומוסכם לדרבנן לפי שהשתמשו ברמזי דקרא על דרבנן במקום אשר רמזו זה בכל הלשונות ההם עצמם אשר השתמשו בהם גם על רמזי דקרא לדאורייתא, כמו שנתבאר.
לפי שבאמת גם בשניהם אין הדין מרמזי דקרא, כי אם מדאורייתא מהקבלה ובדרבנן מתקנה דרבנן ודבר רמזי דקרא שוין בשניהם.
ועי׳ ממש כן בעירובין ד׳ נ״ח אשר שם כתבו רבותינו בעלי התוס' בעצמם כן.
