470
הקבלה המחלקאות והדרשות
ואחרי שכל עיקר התורה שבעל פה נכללה במשנה ורק במשנה,
ואחרי שזה ודאי שהמשנה מסרה לנו את כל דבריהם של התנאים כמו שהם, ואחרי אשר כל אדם יחזה שם שכל דבריהם של התנאים אשר אך שם נמצאו הדרשות במשנה, בנוים בעיקרם ויסודם רק על יסודי המשנה, ולא על הדרשות,
הלא אחר כל זה לא הי׳ נדרש לדבר כלל על דבר ענין הדרשות כולם, בהיות כל ענינם מבואר מעצמו שלא מהם נולדו הדינים.
אבל בדברי ימינו אשר ישור שם שאיה יוכת שער, ההכרח לבלי להסתפק גם בדברים היוצאים ומבוארים מעצמם.
ובפרט בעיקר גדול כזה אשר יוכל להתחשב לאחד מיסודי הדברים בחכמת ישראל, וגם אחד מראשי יסודי ישראל בכלל.
והדברים נסתבכו כל כך עד כי גם שלומי אמוני ישראל נאחזו בסבך, וילכו בתהו לא דרך.
והדברים נשארו סתומים וחתומים עד כי גם הרב הגאון מלבי"ם זצ"ל בהקדמתו לתורת כהנים, כתב גם הוא בנוגע להדרשות עצמם ככל טעותם של החוקרים החדשים כולם.
ועלינו להסיר תחלה כל מכשול ואבני נגף מדרך החקירה הזאת, למען יהי' אפשר אחר זה לחקור חקירה חפשית מבלי לנטות ימין ושמאל, מתוך ברורי הדברים עצמם דברים כמו שהם.
פרק ח.
הרב מלבי"ם זצ"ל בהיותו שמח בחלקו בכללי הדקדוק אשר ברא, ובכונה לטובה, בא בהקדמתו לתורת כהנים, ויטעון לפנינו את כל גבובי הדברים של כל הדנים על פי שטחיות הדברים בלי כל חקירה ועיון ויאמר(כט):
״על זאת נשמו אחרונים וקדמונים התפלאו לאמר זאת התורה אשר לנו הנקראת בשם תורה שבעל פה מה יסודה ואיה משכן כבודה וכו׳ כי כל מעיין בצדק ושופט במשרים יראה שהיא נסמכת תמיד על משענת הכתובים ונדרשת מן המקראות כמו שיראה כל העובר על הפקודים בספר מכלתא ספרא וספרי בכל דרשותיהם, וכל השט בשני התלמודים הבבלי והירושלמי בכל חלקיהם, אולם כאשר נבקר את הכתובים עצמם ונשית לב למסלה דרך הלכו בהוצאת ההלכות מן הכתוב מעגלותיה נעו ועקבותיה לא נודעו וכו׳ וברוב פעמים תלו כל שלטי הגבורים על קורי עכביש וסמכו הלכות גדולות וקבועות על מלה או אות אחת אשר בכל אשר יעמול האדם וכו׳ ולפעמים דרשו דרוש אחד במקום אחד ובמקומות אחרים דרשו ממלה הזאת עצמה בהיפך וכו׳ וכאשר שאלנו לדור ראשון ומזקנים נתבונן מה ענו על זאת, ראינו כי מלבם (!) יוציאו מלים
הערה (כט): אחריו בא ווייס ובלשון מדברת גדולות ידבר בח"א עמוד 167, ועי׳ דבריו ח״ב 104 ושם 107.
ועל ידי זה כתב ממש כל דבריו מר׳ עקיבא ואילך.
