יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
רעט
מקום שנאמר גדי סתם אפי׳ פרה ורחל במשמע" אבל הלא לדברי המשנה גם חיה ועוף במשמע, ובהכרח שאינם מדברי הלימוד הזה.
ויפלא עוד יותר לפי דברי התוס׳ דאיך יאמר על זה בגמ׳ ״מנא הני מילי אמר ר׳ אלעזד וכו'".
והלא זה ודאי דתנא דמתנינן לא מזה דריש לה, ולא מזה יליף, וכמו שהוכרחו התוס׳ לאמר ״הוא הדין בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה וכו׳ ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב".
והדרשה הזאת גם אמורה במשנתנו עצמה בדברי ר' יוסי הגלילי, ומה ענין לשאלת הגמ׳ מנא הני מילי.
ור׳ אלעזר ישיב על זה ״אמר קרא וישלח יהודה את גדי העזים כאן גדי עזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפי׳ פרה ורחל במשמע", אשר מזה מבואר באין ספק שכל דברי יסוד המשנה הוא רק זה לבד שבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור, וכמו שבאמת רק זה לבד בא בדברי המשנה.
ור׳ עקיבא אינו כי אם מפרש דברי יסוד המשנה וכמבואר.
ולהיפך הננו רואים שאין בכל הסוגיא כל זכר למנא הני מילי, לאסור חיה ועוף מן התורה, רק התוס׳ כתבו מעצמם דרשה על זה, מדברי ר׳ יוסי הגלילי.
אבל איך אפשר לאמר כן, והרי זה ודאי דבגמ׳ שאלו מנא הני מילי דגדי לאו דוקא וכל בהמה טהורה במשמע,
ואיך לא שאלו דבר היותר נדרש, מנא הני מילי דגם חי׳ ועוף במשמע, אשר זה גם רחוק הרבה יותר מגדי ממה שרחוק כל בהמה מגדי,
ואם רצו בגמ׳ לסמוך על ״את האסור משום נבלה אסור לבשל בחלב" הלא הי‘ להם לסמוך על זה בבהמה הרבה יותר מבחי׳ ועוף.
ומכל זה מבואר שצדקו לגמרי דברי הגאונים ורב אלפס ושיטתם ברורה ויוצא מתוך הסוגיא עצמה שאין כאן מחלוקת כלל ור׳ עקיבא רק מפרש דברי יסוד המשנה, וכדברי הרא"ש ז"ל:
״ומה שהביא רב אלפס דר' עקיבא וכו׳ אלא ודאי סבירא ליה דלא פליגי וכו׳ ור׳ עקיבא מפרש מהיכן נתמעטו חי' ועוף ובהמה טמאה".
וכדבריו הוא דבר הגאונים, ולא שמו לב לכל דבר הדרשות להשוותם יחד, לפי שהוא כלל גדול אצלם שדבר אין לנו בנוגע לפסק הלכה, עם סגנון הדרשות אשר אינם כי אם סמוביס ואסמכתות לכל תנא כשיטתו(נח).
ועל כן אף שדברי ר׳ עקיבא הם ״חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה",
הערה (נח): ובדרך חזה הלכו הגאונים רב אלפס והרמב"ם בכל מקום.
והפרי חדש ביורה דעה סי׳ פ״ד ס״ק ז' ואחריו הנודע ביהודה תניינא יורה דעה סי׳ ר״ג האריכו להשוות פסקי הרמב״ם במקומות שונים, אם דרשינן קראי ברבויי ומעוטי או בכללי ופרטי, והוכרחו להכנס בפרצות היותר דחוקות.
והאמת עד לעצמו דהרמב״ם פסק בכל זה ככל היוצא מעומק העיון בהסוגיות, ולא שם לב להשוות הדרשות,
לפי שידעו כי לא מהדרשות נולדו הדינים, כי אם להיפך שהדרשות באו רק להסמיך הדינים הידועים והקבועים, או מחלוקותיהם של כל אחד מהתנאים, ועיקר פסק הלכה הוא רק כפי היוצא מסוגית הגמ׳ וכמו שנתבאר.
