אין אדם דן ג״ש מעצמו
רעב
והדברים באו כן רק בגמ' אצל ״מנלן״ או "מנא הני מילי״ לפי שהי' כבר ידוע שאין זה כי אם דרך של אסמכתא בעלמא.
וכדברי הנמוקי יוסף בריש פרק החובל בשם הרא"ה ז"ל הברורים:
״כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה ואע"פ שאין אדם דן גז"ש אלא אם כן קבלה מרבו היינו לדון לגמרי מחדש (חקירה חדשה) כלומר (מעצמו) עין תחת עין או שור תחת שור אבל היכא דגמיר דעין תחת עין ממון יכול לדון״.
פרק י״ט.
המכילתא הספרא והספרי.
וכל החוקרים החדשים הרימו על הנס את הספרא הספרי והמכילתא ויבואו ויאמרו כי אלה הם מקור כל המשנה, והמשנה אשר חשבו בטעות כי רבי הי' מחוללה ומולידה עזבה את הדרשות, ותעש מהם הלכה מופשטת, אבסטראקטע הלכה.
וכל הדברים בסגנונים שונים באו אלינו בקולי קולות, עד שגם הרב מלבי״ם זצ"ל בהקדמתו לספרא, עשה כן גם הוא ויאמר שם:
״כל מעיין בצדק ושופט במשרים יראה שהיא נסמכת תמיד על משענת הכתובים ונדרשת מן המקראות כמו שיראה כל העובר על הפקודים בספר מכילתא ספרא וספרי בכל דרשותיהם".
והחוקרים האחרונים הוסיפו דברים רבים ותחת להבין כי הם נתחברו מן המשנה והברייתות, הפכו הדברים ויעמידו אותם במדרגה היותר ראשונה, ולמקור דברי המשנה, וכי משם לוקחה זאת.
וכדבר פלא כי ככל הדברים בדברי ימי ישראל לא הושם לב גם בזה לדברים היותר פשוטים.
והננו רואים במס' יבמות ד' ע"ב:
״כי הא דיתיב ר' יוחנן וקדריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואיתיביה ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר תלמוד לומר וביום ואפי׳ למאן דלא דריש וא"ו וא"ו וה״י דריש אישתיק בתר דנפיק אמר ליה ר׳ יוחנן לריש לקיש ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה אמר ליה ריש לקיש דידיה היא מתניתן היא היכא תנא ליה בתורת כהנים נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי".
והדברים האלה הנם באמת בתורת כהנים בפרשת תזריע במקומו אצל וביום השמיני ימול וכו׳.
והדברים מוכיחין על עצמן שלא הי' זה מפני ששכח ר׳ יוחנן הדברים לשעה, כי אם שעדיין לא קרא הספר כל עיקר, שהרי הדברים מפורשים כי כאשר העירו ריש לקיש שדברי ר׳ אליעזר שם הם "נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי".
