448
ממשלת הצדוקים בסוף ימי יוחנן
וזה עצמו בא בריש מגילת תענית בלשון הזה:
״אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון ,מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים מביאין תמידין משל יחיד זה שבת אחד וזה מביא ב׳ שבתות וזה מביא שלשים יום ומה היו דורשים אמרו כתוב בתורה (במדבר כ״ח) את הכבש אחד תעשה בבוקר ליחיד משמע אמרו להם חכמים אין אתם רשאים לעשות כן, לפי שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל שנאמר צו את בני ישראל קרבני זה הדם וכו׳ תשמרו להקריב לי במועדו שיהא כולם באים מתרומת הלשכה ר׳ עקיבא אומר מנין שלא יצא וירעה בעדר וכו׳ וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה והיו תמידין קריבין משל ציבור וכל אותן הימים שדנום [צ"ל שדנו אתם] עשאום ימים טובים.־
והדבר הזה הי׳ באמת אחד המאורעות הגדולים בימים ההם ,והי׳ לענין מדיני ,ואך בטעות חשבו עד היום כי כל דבר התנגדות הצדוקים גם בזה הי׳ רק ענין דתי לבד. ולבד ממה שכבר נתבאר לנו בפרק ט"ו שבמקום הזח אין מקום כלל לאמר שדחק להצדוקים פשטיה דקרא שהרי ודאי שפשטיה דקרא הוא שזה שהוא קרבן צבור של כל ישראל קרב משלהם ,וכלשון הכתובים (במדבר כ"ח) המפורשים: "וידבר ד׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ,ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לד׳ כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עלה תמיד.״
ואיזה ספק יכול להיות בזה שזה שנצטוו כל ישראל להקריב ,ושכל הצבור מחויב בזה ,בא מכסף הצבור כסף כל ישראל המחויבים בזה.
הנה גם לבד זה יפלא לדעת כל ענין ההתנגדות הזאת שהרי זה ודאי גם לדעת הצדוקים שכמו שהוא נקרב עתה מכסף כל הצבור ,הוא בודאי טוב ויפה, ואיזה ריב והתנגדות הי׳ יכול להיות מהצדוקים על זה בתור התנגדות דתית ,בדבר שכמו שהוא טוב ויפה גם לדעתם הם. אבל הדבר מתבאר מעצמו. וכן הדבר כי לא הי׳ כאן ענין עם איזה בטלני הצדוקים דורשי דרשות של דופי דרשות זרות.
כי אם שהי׳ דבר כולל עם ראשי הצדוקים ,אשר היו ראשי הממשלה אז, ובידם כל ההנהגה. וכל הדבר לא נגע להם בנוגע להקרבת התמיד עצמו ,כי אם בנונע להלשכה ,בנונע לאוצר המקדש ,האוצר הגדול מכסף כל שקלי ישראל בכל מקומות מושבותם.
והנה זמן המחלוקת הזאת נאמר בברייתא בגמ׳ מנחות שם ובמגלת תענית "מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא״.
והוא באמת זמן תרומת הלשכה, והזמן אשר אז נקבצו ובאו כל כסף שקלי ישראל לבית האוצר אל הלשכה.
ובמשנה שקלים ריש פרק ג׳ נאמר: