הצדוקים והמאורע הכולל בימי יוחנן
ריד
וכו'״ ,ובאה גם פרשה בספר דברים ד׳ עם שמות ערי המקלט "אז יבדיל משה וכו' את בצר במדבר וכו'״. בכל זה מפורש בתורה "ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ולא תחניפו את הארץ״. ואיזה ספק יוכל להיות אחר זה אצל עין תחת עין שזה ניתן לתשלומי כפר. ולשון הרמב״ם ז״ל בהלכות חובל ומזיק פ׳א ה״ג:
"זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו והרי הוא אומר ולא תקחו כפר לנפש רצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון אבר או לחבלות יש בו כופר." ומבואר הדבר שגם רבינו הגדול הבין הדבר כן שתרגומו של עין תחת עין הוא גם לפי הקבלה עין ממש ,רק שזה ניתן לתשלומי כפר.
ועין תחת עין הוא "שהוא ראוי לחסרו אבר" אבל לחסרון אבר או לחבלות יש בו כפר.
וכן הבין זה הר"א אבן עזרא וכתב (שמות כ״א כ״ד) "והנה פי׳ עין תחת עין ראוי להיות עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו״. ואין לשונו מדוקדק והלשון צריך להיות "אבל יתן כפרו״.
וזה שיש כאן דין כפר הרי אין ספק כלל שהוא יוצא מפורש מדברי התורה. ועל פי הטעות הזה שלא הבינו שהוא רק מדין תשלומי כפר ,וחשבו שלפי הקבלה תרגום המלות הוא ממון על ידי זה נתחבטו הרב ר' צבי חיות והרב שי״ר להבין איך תרגם אונקלוס במקום הזה את הפסוק כצורתו ,והם המציאו להם כלל הדש לאמר שבהלכות המסורות לבית דין לא שמר אונקלוס את הקבלה.
ולבד ממה שבמקום הזה אין מקום לזה אם אין זה קבלה על דברי הכתוב כי אם תרגום הכתוב עצמו.
הנה גם לבד זה כבר כתב שם על זה הרב בעל נתינה לגר לאמר "רש״ל ראפאפורט ומהר״צ חיות זצ״ל החליטו כי רק בהלכות המסורות לכל אדם פרטי נזהר המתרגם בנפשו לבלי ימנע את הקבלה בתוך חכו ,לא כן בדברים המסורים לבית דין ,לא חשש לתרגם רק הפשט לבד ,וסתיךות רבות נמצאו לזה כאשר ביארנו בהקדמה כוללת״ אלה דבריו.
וכל זה גרם לכולם יחד הטעות הכולל אשר הי׳ בזה שחשבו שהקבלה הוציאה כאן הדברים ממשמען לאמר שפירוש המלות של עין תחת עין ושן תחת שן הוא ממון. ואין זה כי אם טעות פשוט, וגם לפי הקבלה פירוש המלות של עין תחת עין ורגל תחת רגל הוא ממש, אלא שזה הוא בדברי הרמב״ם שהוא ראוי לחסרו אבר ועל כן גם כן צריך לתרגם, וכמו שתרגם אונקלוס עינא חלף עינא שנא חלף שנא ידא חלף ידא״.
והקבלה היא שיש כאן תשלומי כפר .וממילא ניתן לכפר ,ולדמי עינו דמי שנו ודמי ידו.