ברכת שלום. על פניה הנאים והרעננים, אשר הציצו מבעד למעטפת המשי השחורה, היתה שפוכה אדמומית קלה, רכה וצנועה. כתמונת־קסם ממרחקי־מרומים באה לקראתו, והוא נבוך למראה ויסוג אחור. ההיתה נחמה תמיד כל־כך יפה והוא לא ידע, או שפרחה ותיף במשך השנה, שנמצא בדרך? שאלה זו חלפה כברק במוחו, אך כרגע התעשת ויהי בעיניו כחוטא, כמו יכלו רעיונות כאלה להשבית את יצורי הקסם הזה מטהרו ולפגל את נועם זיוו?
"נכבדת היום, בר חסדאי, והכבוד הזה נאה לך", מללו שפתיה חרש.
"והכבוד האחרון הזה מפי נחמה כגולת הכותרת הוא לי", השיב בר חסדאי בקול נסער.
"רב תודות לך!" אמרה העלמה ופניה האדימו עוד יותר.
"לא לי, כי אם לך, נחמה, יאתה תודה", קרא בר־חסדאי בחום־נפש, "בגלל אשר שמרת לי תהלתי בפיך כל העת, אשר לא הייתי בביתי. ואולם את השכר היותר גדול והאחרון בעד המלאכות אשר הוצאתי לפעולות, אחזה בך, נחמה..." נחמה הסבה את פניה.
"סלחי נא לי", אמר בר־חסדאי כמתחנן, "אם מתוך סערת רוחי לא נזהרתי בלשוני ובלא־עת נמהרתי להביע לך את הדבר אשר רחש לבי כל העת, ואשר תמנענה בנות־ישראל את עצמן מדבר עליו. בכל זאת אנסה לדרוש מאת הרב את השכר הגדול הזה אם — אם את, נחמה, תתני לי
