"ראיתי לנכון להעתיק את הספר גם לצרכנו אנו, ואנשי בבל היו לי לעזר בדבר".
הרב לא מצא בפיו מלים להביע את רגשי ששונו. הוא לחץ את המגילה אל פיו וישקנה בכל חום נפשו. אחר חיבק את בר־חסדאי וינשק לו ויאמר מתוך דמע:
"קח את הנשיקה הזאת, והיתה לאות תודה גם לאלה, אשר שלחו לנו את התשורה היקרה להמתיק בה את בדידות חיינו. הזהו הספר כולו?"
"לא", השיב בר חסדאי, "רב אחאי עלה לארץ ישראל, כדי להוציא את המרגליות הטובות גם מתוך אוצר תלמוד ירושלמי ולשיתן נוספות על ספרו. העתק הנוספות החדשות האלה וגם של ספר אחר בדומה לו, 'הלכות כתובות' שמו, שהתחיל הגאון העור רבי יהודה מסורא לכתבו ולא הספיק עדיין לגמרו, יובא אלינו בקרוב על ידי שליח מיוחד".
"אמרת, כי עלה רב אחאי לארץ־הקודש", חקר אותו הרב. "האיננו עומד בראש הנהלת הגאונות בפומבדיתא?"
"במשרה זו מכהן עתה בחיר תלמידי רב אחאי, רבי נוטרוני. רב אחאי עצמו לא אבה לדחות את חקירותיו התלמודיות מפני עסקי הגאונות. ואולם" — הוסיף בר־חסדאי, "לדאבוני צריך אני לעכור קצת את רוח־השאון אשר תקפכם, ולהודיעכם, כי גם בבבל ישנם בני־אדם, האומרים להכות את בית־ישראל לרסיסים ולהטות לב רבים ממנו מאחרי ה׳ ותורתו הקדושה".
"מה בני־אדם הללו רוצים, ומי הם?" שאל הרב בדאגה.
