עם זו יצרתי/יב

פרק יב: שותפות בברית – "מלמטה למעלה"

עיון בכל זוג פרשות יגלה לנו שתמיד הפרשה הראשונה היא בחינת "התערותא דלעילא". ובמילים אחרות, בפרשה הראשונה ה' יוזם ופועל, ואילו בפרשה השניה האדם או עם ישראל, הוא היוזם והפועל. לפעמים בפרשה השניה העם אינו יוזם, אבל הוא שותף ואפילו שותף פעיל. בכל אופן תמיד בפרשה השניה יש יותר מעורבות של האדם מאשר בפרשה הראשונה.

להלן נעבור זוג זוג ונראה את הדברים מתוך הפרשות עצמן:

א. זוג ראשון – האדם ונח

פרשת האדם הראשון התמקדה בחטא ובעונש. סיפורו של האדם הראשון הוא חלק מסיפור בריאת העולם. אולם האדם אינו שותף בבריאת העולם כלל וכלל. כמו כן בכל פרשת בריאת העולם ובכל סיפורו של האדם הראשון אין ברית בין ה' לבין האדם.
הפרשה השניה בזוג הראשון היא "פרשת בריאת נח" (בראשית ו', א-כב). בפרשה זו נח שותף בבריאת העולם. בעקבות המבול העולם "נברא מחדש", ונח שותף בבריאה זו. נח בונה תיבה, ובכך הוא פועל לקיום שארית האנושות. יתר על כן במשך כל השנה של המבול נח פועל לקיום בעלי החיים בתוך התיבה.
כמו כן ב"פרשת נח" יש חידוש שלא היה עד כאן. יש ברית בין ה' לבין נח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ..." (ו', יח). כך ה' אומר לנח בדיבור הראשון אתו. אחרי המבול שוב ה' מתגלה לנח. הפעם ה' כורת ברית עם נח, ברית לקיומו של העולם, היא ברית "הקשת בענן".
לסיכום, אנו מוצאים הבדל ברור בין הפרשה הראשונה לשניה. בפרשה הראשונה אין ברית עם האדם, ואין שותפות של האדם בבריאה. לעומת זאת בפרשה השניה יש שותפות של נח בבריאה ויש ברית בין ה' לנח. הבדל זה בין הפרשה הראשונה לשניה מאפיין את כל הזוגות. בפרשה השניה תמיד נמצא יותר מעורבות של האדם ב"בריאה" או בברית.

ב. אברהם (יצחק) ויעקב

הזוג השני של הפרשות: פרשת אברהם ופרשת יעקב.
פרשת אברהם – היא פרשת הברית עם אברהם.
פרשת יעקב – היא פרשת בחירת יעקב כממשיך ודחיית עשיו.
זוג פרשות אלו הן פרשה אחת. הפרשה השניה משלימה את הראשונה ושתיהן יחד מהוות את "פרשת האבות". בפרשת הברית עם אברהם אבינו הקב"ה כורת ברית עם אברהם ועם זרעו אחריו. אולם כבר בברית עצמה התורה מציינת שלוש פעמים שיצחק הוא הממשיך את הברית ולא ישמעאל (ראה פרק ג'). ליצחק נולדו שני בנים, עשיו ויעקב. התורה מקדישה פרשה שלימה להודיע שיעקב הוא הממשיך ולא עשיו (כ"ח, א-כב).
בפרשה הראשונה ה' כורת ברית עם אברהם, ובפרשה השניה, בחירת יעקב, הבחירה באה לידי שלימות וסיום. מכאן ואילך כל בני יעקב בברית. מכאן ואילך מתחילה הדרך ממשפחה לעם. כל צאצאי יעקב הם הם עם ישראל. העולה מכך שהפרשה השניה משלימה את הפרשה הראשונה.

מלמעלה למטה ומלמטה למעלה
גם בזוג פרשות זה אנו נמצא שבפרשה השניה יש יותר שותפות בברית. בפרשה הראשונה, פרשת הברית עם אברהם, מצאנו שאברהם עושה מה שה' ציווה. ה' ציווה אותו על ברית המילה ואכן אברהם קיים את מצוות ה'.
אולם בפרשה השניה, פרשת בחירת יעקב יש עליית מדרגה. אנחנו נמצא שלושה דברים שבהם יעקב פועל ויוזם בברית יותר מאשר אברהם.
א. יעקב יוזם מבחינתו את מצוות המעשר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כ"ח, כב).
ב. יעקב קובע את מקום המקדש והמזבח. יעקב קורא למקום "בית אל". בעצם, בכך הוא קובע שהמקום קדוש וישמש כ"בית אל", כלומר כמקום המקדש.
ג. החלפת שם. בפרשת אברהם- ה' מחליף שם. ה' עושה זאת פעמיים. מחליף את אברם לאברהם ואת שרי לשרה. לעומת זאת בפרשת יעקב, יעקב הוא שמחליף שם. יעקב מחליף את שם המקום מלוז לבית אל. נתינת השם "בית אל", יש לה משמעות של יוזם ופועל במציאות. יעקב קובע שהמקום מקבל קדושה. לסיכום, אברהם עומד בכל הניסיונות. אברהם עושה כל מה שהוא מצווה. אולם יעקב פועל ויוזם בברית.

ג. הופעת עם ישראל – הפן הלאומי

הזוג השלישי הוא שתי פרשות העוסקות בהופעתו של עם ישראל כגוף-כלאום. הפרשה הראשונה – הופעת עם ישראל במצרים כעם של עבדים (שמות א', א-כב). הפרשה השניה – יציאת מצרים (שם, י"ב, כט-נ). בזוג זה הפרשה השניה היא השלמה ושכלול של הראשונה. בפרשה הראשונה מופיע עם של עבדים, עם חסר משמעות, עם בחושך ובצלמוות. והנה, בפרשה השניה אותו עם מקבל את חירותו ואת משמעותו. יוצא מגיא צלמוות לחירות ולחיים. יוצא מחשיכה לאור הגאולה.
שתי הפרשות יחד הן עניין אחד: "בריאת עם ישראל" מהפן הלאומי-גשמי. יצירת עם בעל זהות לאומית.

פרשה שניה - שותפות
כאמור, בפרשה הראשונה עם ישראל מתואר כעם של עבדים. גר בארץ לא להם. משעובדים ומעונים, אבל עם. לעומת זאת בפרשה השניה, פרשת יציאת מצרים, כאן העם שותף בעשיה ופועל למען חירותו. כמובן, הכל יחסית. העם עדיין לא נלחם, לא יוצא לקרבות, אבל בכל זאת כן שותף לחירותו. להלן נצביע על שלוש פעולות שעם ישראל עושה ופועל למען גאולתו:
1. בני ישראל עושים קרבן פסח כדי להיגאל. הקב"ה מצוה את העם שיעשו קרבן פסח, ועל ידי הקרבן המשחית מבדיל ומבחין בין בתי ישראל לבתי המצרים. אלה ניגפים ואלה יוצאים לחירות.
2. בני ישראל שוב עושים כפי שהם מצווים. הם שואלים מאת המצרים "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת"
3. בני ישראל יוצאים ממצרים "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס..." העם מתארגן לקראת יציאה עם הנשים, עם הטף ועם הצאן.
בשתי פרשות אלו עדיין לא בא לידי ביטוי הצד הרוחני- ערכי של העם, קרי: התורה והמצוות. הגם שיש התחלה: קרבן פסח ומצוותיו.

קרבן פסח – קבלת הברית
אמרנו, שבפרשה השניה יש שותפות בברית בין ה' לעם ישראל. בפרשה השניה בכל זוג יהיה ניתן לראות יותר שותפות של האדם. בחינת מלמטה למעלה. אכן כן גם כאן בפרשה השניה יש רמז לברית שנעשתה בין ה' לבין האבות. בפרשת יציאת מצרים עם ישראל מקבל על עצמו את הכניסה לברית על ידי קרבן פסח. התורה מדגישה שעם ישראל עושה את מה שהוא מצווה. בסוף פרשת קרבן פסח התורה מציינת זאת:

" וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל 
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן 
כֵּן עָשׂוּ" 
                      (שמות י"ב, כח)

וכן בסוף פרשת יציאת מצרים שוב התורה תכתוב את אותו רעיון: "וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ." (שם, שם, נ) ביטוי זה מדגיש שבני ישראל עושים כפי שהם מצווים. יש בכך אמירה, עדות וגילוי דעת. בני ישראל מוכנים לקבל על עצמם את מצוות ה', כלומר את הברית עם ה'. פסוק-ביטוי זה מופיע בעיקר בהקשר של קרבן פסח ובהקשר של פרשות המשכן (בהמשך בפרק י"ג נדון בהרחבה בביטוי זה, בהופעותיו בתורה ובמשמעות שלו במסגרת פרשות הבריאה).
לסיכום, קרבן פסח מציין את השותפות של עם ישראל בגאולתו. יתר על כן קרבן פסח מסמל את השותפות הפעילה של עם ישראל בברית עם ה'. קרבן פסח, כפי שאמרנו, הוא קרבן הברית. הוא סמל לברית בין ה' לעם ישראל. משום כך קרבן פסח הוא דוגמה נפלאה לשותפות של העם בברית.

ד. הגאולה הרוחנית

זוג הפרשות הרביעי עוסק בגאולה הרוחנית של עם ישראל. הפרשה הראשונה – מעמד הר סיני (שמות כ', א-כב). הפרשה השניה – חידוש הברית (שם, ל"ג, יב-ל"ד, י). שתי הפרשות הן עניין אחד – הברית בין בורא עולם לבין עם ישראל. ברית שנכרתה בהר סיני הוא הר חורב.
כפי שאמרנו, הקשר בין כל זוג פרשות, שהשנייה משלימה את הראשונה. ואכן פרשת חידוש הברית משלימה את פרשת מעמד הר סיני: בחטא העגל עם ישראל הפר את הברית. אולם בפרשת חידוש הברית יש תיקון. והברית בין ה' ובין העם מתחדשת.

מלמעלה למטה – מלמטה למעלה
כאמור, לפעמים הקשר בין זוג הפרשות הוא התערותא דלעילא והתערותא דלתתא. נראה לומר שבזוג זה יש את הדוגמה הנפלאה לכך: הפרשה הראשונה, פרשת מעמד הר סיני, כולה "מלמעלה למטה". הקב"ה יוזם ופועל ועם ישראל נפעל לחלוטין. מאידך הפרשה השניה, פרשת חידוש הברית, כולה מלמטה למעלה. כולה יוזמה של משה. ארבע פעמים משה יוזם ופונה אל ה' בבקשה, שיחזור ויתגלה לעם ישראל, יגביר את השגחתו על עם ישראל, וארבע פעמים ה' נענה למשה. משה מבקש את קרבת ה' לעמו וזוכה בכל בקשותיו. בסיום הפרשה ה' מבטיח ומחדש את הברית: "...הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ..." (שם, ל"ד, י).

ה. פרשות המשכן

במעשה המשכן מצאנו שתי פרשות בריאה בעלות 22 פסוקים. הפרשה הראשונה, זו הפותחת את כל מעשה המשכן (כ"ה, א-כב), היא פרשת הציווי להקמת המשכן. בפרשה זו התורה כותבת את הייעוד והתכלית של המשכן. הפרשה השניה, זו המסיימת את כל מעשה המשכן (שם, מ', יז-לח). בפרשה זו משה מקים את המשכן, וה' מגלה את שכינתו בקרב העם מעל המשכן.

דבר ה' ומעשה האדם
שתי פרשות אלה הן "בניין אב" לעניין זה של התערותא דלעילא ובעקבות זאת התערותא דלתתא. בפרשה הראשונה ה' פועל – ה' מצווה וקובע את ייעודו של המשכן. בפרשה השניה העם פועל. נציגו של העם, משה רבינו, מקים את המשכן.
נראה לומר שזוג פרשות אלו מסכם את קשרי הגומלין שמצאנו בכל הפרשות כולן:

• בפרשה הראשונה מצאנו את ציווי ה', ובפרשה השניה קיום דבר ה'. עם ישראל מקיים את ציווי ה'.
• הפרשה הראשונה כולה דבר ה'. הפרשה השניה כולה – מעשה האדם והתוצאה (גילוי שכינה).
• הפרשה הראשונה כולה התערותא דלעילא, והפרשה השניה כולה התערותא דלתתא.
• ולסיכום, הפרשה השניה היא השלמה של הפרשה הראשונה. וממילא לפנינו פרשה אחת שלימה.

הקבלה מבנית
גם מבנה שתי הפרשיות אומר שלפנינו יש פרשה אחת שלימה ומלאה. בפרשה הראשונה שני עניינים:
א. ציווי ה' על הקמת המשכן.
ב. יעוד המשכן – "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" וכן "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם".
והנה הפרשה השניה היא השלמה של שני החלקים הנ"ל.
א. עם ישראל מקיים את ציווי ה'.
ב. ה' מגלה את שכינתו בקרב המחנה מעל המשכן.