על ספרים ואישים במקרא
ח"נ ביאליק
ספּוּרי התורה
האבות הקדושים מתוארים בתורה על ידי מעשיהם בדמות בני אדם העוסקים בישוּבוֹ של עולם רועים צאן ועוסקים בעבודת האדמה, יוצאים למלחמה נגד עושקיהם ועומדים לימין העשוקים, מכניסי אורחים ודורשים שלום כל אחד וביחוד גדולים הם באמונתם בה'. בכל מה שהם פונים הם רואים את השגחת הבורא, המכונן את צעדיהם ושומר עליהם מכל פגע רע.
אברהם העברי היה, כמאמרם של חכמינו, "הראשון שהכיר את בוראו" ופרסם שמו בעולם. מתוך מעשיו הבאים בתורה עולה לנו דמות דיוקנו הנהדרה של אברהם אבינו, טיפוס קדמוני של ראש-בית-אב ונשיא-אלהים למשפחת רועים נוסעים בעדר, מוכתר בכל המדות שהן תפארת לנשיא-שבטים קדמוני. אברהם הוא גבור ואמיץ לב, עומד לימין החלש, אוהב שלום, נדיב-רוח וגדל-נפש, דורש-צדק, רחמן ומכניס-אורחים. בשמעו כי נשבה לוט אחיו – הוא יוצא בראש חניכיו ועבדיו למלחמה נגד ארבעה מלכים ומציל מידם את לוט ורכושו, ועמו גם את שאר שבויי סדום ורכושם, בלי שיטול לעצמו מן השלל, כמשפט המנצחים, אפילו "מחוט ועד שרוך נעל". וכשנגזרה גזרה על סדום – האריך אברהם עליה בתפלה ומדת הצדק והרחמים התעוררה בקרבו בכל תקפה. "האף תספה צדיק עם רשע? – התחנן אברהם – אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען... הצדיקים? חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט? – אולי יש ארבעים... שלושים... עשרים..." – ולא זז משם עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא לשאת לכל המקום "בעבור העשרה".
מתוך הנסיון שנתנסה אברהם במעשה העקדה, יש לראות את עוצם אהבתו לאלהים, עד שהוא כובש את רחמיו מבנו יחידו, כדי לעשות רצון קונו, אלא שהקדוש-ברוך-הוא עכב בעדו, ללמדו שאין חפץ לה' בזבחי אדם.
אם אברהם הוא סמל של שבט רועה-מקנה, המטלטל את עצמו ממקום למקום "ומתהלך בארץ לארכה ולרחבה" עם עדריו ובכל מקום מגוריו הוא נוטה אהלו ומקים מזבח לעבודת אלהים – בנו יצחק הריהו סמל של שבט עובר מִגִדוּל-מקנה לעבודת האדמה, נאחז בארץ ונקשר אליה במדה מרובה, עד שקשה עליו פרידתה אפילו בימי רעב.
אברהם הוא אבי עמים רבים: ממנו יצא לא רק יצחק, כי אם גם ישמעאל ובני קטורה; יצחק הוא גם כן אבי שני עמים; ישראל ואדום; אולם יעקב הוא אבי עם אחד, עם ישראל. ואף על פי שגם זרעו נחלקו לשנים עשר שבטים, בכל זאת שבטי ישראל היו כל כך קרובים זה לזה במקומם ובתכונות רוחם עד שברוב הימים התאחדו ויהיו לעם אחד.
יעקב הוא סמל האומה הישראלית, המבקשת מנוחה – והיא נדודה ומטלטלת, מבקשת שלום – ורבים רודפיה. כל תכונות נפשו של יעקב הן תכונות טיפוסיות של האומה הישראלית, הסבלנית, השקדנית, האוהבת את חיי המשפחה ופורשת מן הגזלה, וכל שכן משפיכות-דמים.
סבלן הוא יעקב ואוהב עבודה. עשרים שנה עבד את לבן, ומהן י"ד שנים רצופות באהבתו את רחל! באמונה ו"בכל כחו" עבדו: "ביום אכלהו חרב וקרח בלילה, ושנתו נדדה מעיניו". מעבודתו הקשה נתעשר לבן, אך כשראו בני לבן, כי גם יעקב עשה לו רכוש, נכנסה בהם קנאה ויוציאו דבה: "לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל החיל הזה" – ויעקב נאנס לעזוב את הארץ ההיא, שהיתה לו כמעט לארץ מולדת, ולברוח ממנה כגנב.
אך נמלט יעקב מידי לבן – והנה עשו אחיו בא לקראתו למלחמה. אמנן יעקב בעצמו הוא גבור חיל, וגם בניו הגבורים עמו, ואפשר אפוא שהיה הוא המנצח, אבל יעקב שונא מלחמה מטבעו: צר לוֹ אם יֵהָרֵג וצר לו אם יהרוג, וביותר הוא חרד לשלום נשיו וטפו האהובים והיקרים לו מנפשו; ולפיכך כובש יעקב את רגש הבוז שבנפשו ושולח לאחיו מנחה ממיטב צאנו ובקרו, שקנה בעמלו הקשה, וגם מחניף הוא לעשו מפני השלום, כורע ומשתחוה לפניו, ובלבד שלא יבוא לידי שפיכות דמים.
ואפילו ב"מעשה דינה", כששנים מבניו, בקנאתם לכבוד אחותם, הרגו את כל אנשי שכם על ה"נבלה אשר עשו" אלו "בישראל" – אף אז היה הדבר רע בעיני יעקב. "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ – מוכיחם יעקב מתוך צער ודאגה – ואני מתי מספר, ונאספו עלי... ונשמדתי אני וביתי". תשובתם הידועה של הבנים הרתחנים על תוכחה זו, תשובה שנשמע מתוכה כעין זעקת-עלבון, חריקת-שנים ואיום באגרוף כלפי האויבים המרובים – השתיקה לפי שעה את הזקן. ואולם שמור שמר להם את הדבר בלבו ולפני מותו אֵרַר את "אַפָּם כי עז ועֶברתם כי קָשָתָה".
בקש יעקב לישב בשלוה בארץ מגורי אביו, מקום שעבר לשם אחרי "מעשה שכם", – והנה קפץ עליו רגזו של יוסף.
ספור המאורעות של יוסף כתוכו וכברו, היא אחת מן המרגליות היקרות בספרות-העולם-כלו ואין דוגמתו לשלמות ציורית בכל ספורי-המקרא. מתחילתו ועד סופו – הוא כלו מקשה אחת והרמוניה גמורה שולטת בו בין התכן והצורה. כל אבריו מתאימים לכלל-גופו, אין חסר ואין יתר בו ואין פרט אחד ממנו לבטלה. סדור פרקיו והדרגתם בזה אחר זה ושלובם זה אל זה – הם מעשה ידי אמן. גלגולי הדברים משתלשלים זה מתוך זה בדרך טבעית ופשוטה מאד – במובן האומנותי והציורי – וכמה נוי, וכמה רעיון וכמה גדלות וחשיבות בפשטות זו! ה"מוסר" שיוצא מאליו מתוך כלל הספור או מתוך אחדים מחלקיו – הוא אותו המוסר הפשוט והטבעי, שיוצא גם מתוך שאר חזיונות הטבע והחיים. הרעיון המוסרי אינו קשור אל הספור בְּכַוָנַת מְכַוֵן, ולפיכך אינו צף על גבו מלמעלה ואינו מבצבץ מתוכו לעין כל, אלא מובלע ועומד הוא באיבריו כדם בבשר החי. כך היו בני אדם לומדים מוסר, אלמלא לא נִתְּנה תורה, גם מן העוף הפורח ומן האילן הצומח.
את "מעשה יוסף" אפשר לחלק מצד בנינו לשלשה חלקים ראשים, שהולכים וגדלים כסדרם זה מתוך זה כעין החלקים העקריים של האילן: גזע מתוך שרש ונוף מתוך גזע. החלק הראשון – מן ילדותו של יוסף עד מכירתו וירידתו למצרים – מלא כלו יפי אין קץ ומצטַיֵן בצמצומו הציורי. כל פסוק ופסוק שבו הוא תמונה פיוּטית שלמה ובהירה, מוּעט מחזיק את המרוּבה. תחלתו של חלק זה – אידיליא נחמדה: חיים שאננים של בית-רועים בשדות כנען. הבנים הולכים לרעות בצאן והאב הישיש "מבקש לישב בשלוה", לנוח קצת לעת זקנה מעמל חייו המרובים ביסורים ונסיונות, והוא יושב בביתו ומתיחד עם יגונו החרישי על מות אשתו האהובה ושופך את געגועיו וצערו באהבתו היתרה ל"בן זקוניו" ילד שעשועיו, נחמת שיבתו ומשיב נפשו, בנה של אותה אשה. "כתנת הפסים", שעושה האב ל"בן זקונים" זה מטלת קנאה בין שאר הבנים וכאן, בכתנת פסים זו, כבר כרוכה ומקופלת, כצורת האילן בתוך הגרעין, כל האיפופיא העתידה לבוא. "בן הזקונים" גופו, יוסף, הנוטה לשררה מטבעו, משתדל להוכיח שהוא ראוי לחבה מיוחדת, והוא "מביא את דבת אחיו רעה על אביהם" כדי להתכבד בקלונם – ומי יודע, אולי החבה היתרה והפנוק המיוחד נטעו בי מדה זו? – ולא עוד אלא שהוא חולם חלומות עד דבר אלומות וכוכבים שמשתחוים לפניו, מסיח לפי-תֻמוֹ אותם החלומות לאחיו, ואינו מרגיש בתמתו עד כמה דברי חלומות אלו מוספים פחם לגחלי שנאתם וקנאתם של האחים. אחרית שנאה וקנאה – נקמה, ויוסף נמכר לעבד על ידי אחיו בשעה שזה בא אליהם אל השדה, בשליחות אביו, לראות בשלומם. סופו של חלק זה – צער יעקב על בן-זקוניו האובד – מזעזע את הנפש לכל עָמקהּ בְּכֹבֶד היגון והאֵבל של יעקב הישיש.
בחלקו השני של ספור זה – מן מכירת יוסף ועד שהוא נעשה משנה למלך במצרים – גלגולי הדברים מתרבים. יוסף אינו עוד ילד-שעשועים וחולם-חלומות בבית אביו, אלא נער עבד עזוב לנפשו ולמזלו בארץ נכריה, והוא בא שם במגע עם אנשים שונים, מתענה שם ביסורי-עבדות ומתנסה בנסיונות. וכאן, על-ידי שתים שלש אפיזודות קצרות, שכל אחת מהן היא מרגלית ספרותית בפני עצמה, עולה ומתגלה לפנינו צורתו החמודה והחסודה של יוסף הנער החכם והיפה, יוסף בעל החן ובר-המזל, ועם זה הצנוע, הטהור והצדיק. כשאנו רואים את יוסף עבד תחלה בבית אדוניו ומשרת אחר כך בבית הסהר – מקום שהוטל לשם בגלל עלילת שוא – הרי עמו אנו בצרה ואנו משתתפים בצערו, אבל בה בשעה אנו בטוחים שסוף יוסף זה לגדולה, "באשר ה' אתו". יוסף כגון זה לא יאבד בעניו ובעבדותו – מבית האסורים יצא למלוך! וכשאנו מגיעים לסוף חלק זה – והנה נבואתנו מתקיימת יחדו עם חלומות ילדותו של "בעל החלומות": יוסף עלה לגדולה, הנער העברי הענוג והרך, התמים והצנוע, מופיע לפנינו בתור איש שליט ואמיץ-לב, רב-פעלים וגדל-עלילה, מכונן סדרים ופועל ישועות בארץ-נכריה.
ולבסוף, החלק השלישי והאחרון – מעלית יוסף לגדולה עד ירידת יעקב למצרים ומותו שם – שהוא המרובה בתמונות ועלילות ובצרופי-מעשים מן השנַים הקודמים. הספור, שהיה מצומצם בחלקו הראשון במקום ובמנין הנפשות הפועלות בו, ויהי דומה למעין קטן הנובע לאט – הלך והתרחב בחלקו השני ויהי כנחל שוטף, עד שלבסוף התפשט והשתרע בחלקו השלישי כנהר גדול ובהיר, שקט וּרחַב-ידים, שעולם עתיק מלא עלילות רבות נשקף מתוכו. התנכרות יוסף לאחיו והתאנותו להם, חרדת האחים בשעה שגזר עליהם יוסף להביא את בנימין אתם ובשעה שנמצאו כספיהם בפי אמתחותיהם, דאגתו של יעקב הזקן לבניו ולבנימין בשעת הירידה השניה וברכתו שברך אותם לפני צאתם לדרך, התאפקות יוסף כשראה את בנימין אחיו, העלילה של גנבת הגביע והשבת האחים העירה, טענות יהודה לפני יוסף, ולבסוף, הנקודה העליונה בספור נפלא זה – התודעות יוסף אל אחיו ובשורת הבנים ליעקב כי "עוד יוסף חי" – כל המומנטים האלו מסופרים באמנות מצוינה, דקה ופשוטה כאחת, ואחדים מהם נוגעים עד הנפש ומזעזעים את כל נימי ההרגשה שבלב. לא לחנם היה "מעשה יוסף" לספור-סגולה לכל הדורות ולכל האנשים, כילד כזקן, והכל מוצאים בו טעם על פי דרכם. יצירה כזאת אינה מתישנת לעולם וימיה כימי האדם ורוחו היוצר על הארץ. ודמיון העם, שדרכו ללטוש וללטוש בלא הפסק את המרגליות הלאומיות השמורות באוצרו, ולהוסיף כל פעם לגדוליו החביבים עלי קשוטים וגונים חדשים משלו – בחר ב"מעשה יוסף" לתלות בו את תכשיטיו היותר יפים. האגדות המאוחרות שנטפלו אח"כ ל"מעשה יוסף" בתלמוד ובמדרשים הן מן היותר נאות ושלמות במקצוע זה, ורובן נובעות באמת מתוך הרוח הכללי של "מעשה יוסף" ו"כח האב בכח הבן".
חתימת הספור של יוסף – ירידת יעקב וביתו למצרים, פגישתו עם יוסף, עמידתו לפני פרעה, ברכתו את בניו, מותו, הלויתו וקבורתו, דברי הנחומים של יוסף לאחיו והשבעתו אותם להעלות עצמותיו עמם – אינם נופלים ביָפיָם מן הפרקים הקודמים. ביחוד נשגב ומלא הוד הציור הנפלא של מיתת יעקב וברכתו. אנו מרגישים שהרגע הזה גדול ונורא מאד ולבנו מתמלא חרדת קדש. יעקב האב, אבי משפחה בת שבעים נפש, מסתלק מן העולם ותחתיו עולה על הבמה "ישראל" העם. והנה נאספו הבנים – סמל עם ישראל – סביב מטתו של אביהם הישיש הגֹוֵעַ, לקבל מפיו את הַצַוָאָה האחרונה...
עם גמר ספור זה (סוף בראשית) נשלמה קבוצת הספורים ע"ד "מעשי אבות", המצומצמים בתוך חיי- משפחה פטריארכליים, ומתחילים ספורי מאורעותיהם של "עם בני ישראל" במצרים. במרכזם של ספורים אלו עומד לא "אַב" משפחה, אלא רועה-עם ו"איש אלהים". הנהר נפל כאן לתוך הים, ים ההסתוריא של ישראל בראשיתה, ועל שפת ים זה אנו מוצאים מיד את "תבת הגמא" עם "הילד" הנפלא בתוכה, זה הילד שהביא אורה לעולם.
ימים רעים הגיעו לישראל במצרים. הם שקעו בחשכת הגלות וחרפת העבדות. וגזרה אכזרית נגזרה עליהם מאת פרעה לאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – ובשעת צרה זו, כשהיה עם בני ישראל כלו צפוי לכליון, נולד משה, "מושיעם של ישראל".
"כשנולד משה – אומרת האגדה – נתמלא כל הבית אורה", וכשגדל – נתמלא כל העולם כלו אורה.
רחמן ומתעורר על חמס, עני וסבלן, גואל ורועה נאמן, גבור ושופט צדק, מחוקק ואדון הנביאים – זוהי צורתו הנעלה של משה רבנו איש האלהים כפי שהיא מופיעה לפנינו בכל גאון-קדשה והדר רוממותה בספורי התורה.
מתוך המאורעות המעטים, המסופרים בתורה בדרך קצרה ע"ד משה בעודנו גדל בהיכל פרעה, אנו מכירים מיד כי הוא האיש הנוצר לגדולות ונועד להיות אדון נביאי האמת והצדק. משה מגוּדל בבית המלך מִיַלדוּתוֹ והוא שרוי בכבודו של עולם; וכשגדל להיכן יצא? – "אל אחיו, לראות בסבלותם. וכשראה משה, "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" – מיד התחמץ לבבו על מעשה החמס "ויך את המצרי" במקום הרשע. שוב יצא "ביום השני" וראה "שני עברים נצים" – וירב את ריב המוכה מיד מכהו הרשע. על הבאר במדין, מקום שברח לשם מפני פרעה, ראה, "בנות מדין" נכריות לו נעלבות ע"י רועים מדינים – "ויקם משה ויושיען". האם לא נתכונה התורה ע"י שלש אפיזודות אלו, הדומות זו לזו בתכונתן – הצלת החלש מיד התקיף – והמשונות רק מצד ה"נושאים", להטעים ביחוד, שעיקר תכונתו של משה – היתה התקוממות כנגד הרשע והחמס מכל מקום, בין שהחמס הזה נעשה על-ידי נכרי לעברי ובין שנעשה ע"י עברי לעברי או ע"י נכרי לנכרי?
"המראה הגדול" של התגלות אלהים למשה בראשונה מתוך הסנה במדבר – נשגב מאד בתכנו ומצוים ביפי תבניתו הציורית. רואים אנו את הרועה הגדול כשהוא מתבודד סביבות הר חורב יחידי במדבר וחושב מחשבותיו הגדולות על גורל עמו הנענה במצרים. פתאם – והנה אלהים מתגלה אליו מתוך סנה בוער. אלהים מתוך הסנה – כמה צניעות רוממה וכמה עֹמֶק-כַּוָנַה בציור כזה!
ומכאן ואילך מתחילים עקרי מעשיו ומאורעותיו של משה. "לכל המורא הגדול ולכל היד החזקה" אשר הראה לעיני כל ישראל. תחלה במצרים ועל ים סוף, בתור נביא, גואל ומושיע, ואחר כך במדבר, בתור רועה נאמן ומורה עם. ספורי מאורעות אלו, המפוזרים למקוטעים, פרשיות פרשיות, בספרי שמות, ויקרא, במדבר, דברים – רבם ככלם קשורים במאורעות הראשונים של העם כלו כשלהבת בגחלת. יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומעשה העגל, פגעיהם של ישראל בדרך ותלונותיהם התכופות, מחלקת קרח ועצת המרגלים, מלחמות סיחון ועוג, פרשת בלק, מלחמת מדין, ולבסוף צַוָאַת משה ומותו – אלו הם בקצור נמרץ שמות ראשי הפרקים היותר חשובים במאורעות הגדולים ההם. כל אחת מן הפרשיות הללו, כשהיא נטולה לעצמה, היא בריה ספרותית נפלאה וחיה בפני עצמה, עם חִנָהּ ויָפְיָהּ שלה ועם רוחה וטיבה המיוחדים לה, הנה, לדוגמא, פרשת יציאת מצרים וקריעת ים סוף – כמה כח ציורי בתמונה גדולה ונהדרה זו, שיש בה כל כך עלילות ונפשות פועלות ושטף-תנועה בלילה אחד! שש מאות אלף רגלי (מלבד נשים ומקנה רב) נרדפים מצד זה, וחיל מצרים ברכב ופרשים רודפים אחריהם מצד זה, ועמוד האש והענן ומשה איש האלהים ומטהו הנטוי על ים סוף באמצע... והנה המעמד הנפלא והנורא הוד – מעמד הר סיני, וסמוך לו – מעשה העגל. שתי פרשיות אלו בלבד דיינו, שנכיר על פיהם את דור המדבר ואת אבי-הנביאים בראשי תכונותיהם: את זה בפחזותו ובמריו, בטרחנותו ובעקשותו, בקֹשִי ערפו ובקלות דעתו, ואת זה – ברוממותו וגאון קדשו, ביגון חייו הנפלאים ובצער נפשו העמק, במדת דינו הקשה ובמדת רחמיו המרובים. אנו רואים את דור המדבר בגדולה שבעליותיו ובגדולה שבירידותיו ורוחו של משה איש האלהים מתגלה כאן מכמה צדדים. שעה קלה בושש משה לרדת מן ההר – ו"איש האלהים" היה פתאם בעיני העם ל"זה האיש משה"; עוד לא נעלה כבוד ה' ועננו מראש ההר, עדין הוד קולו מרחף בחללו של מדבר – והנה עגל ומחולות ו"קול העם ברעה" במחנה. ובאותה שעה מתגלה איש האלהים והלוחות בידו מתוך הערפל, יורד ומסתכל למטה ורואה –לא עינים תלויות למעלה וידים פשוטות כלפי הלוחות, אלא עגל ומחולות וקולות ה"מענים את הנפש" ועם פרוע לשמצה... "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר". נביא משבר בידי עצמו את הלוחות על ראש עמו – כלום יש לך צער גדול מזה? ומדת הדין הקשה נתעוררה בלב משה המחוקק. מרגיש הוא שכאן אין מקום לרחמים ולוַתְּרָנוּת, רגע אחד של פקפוקים יתרים יחבל את כל עמלו ומשאת נפשו. "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי!... שימו איש חרבו על ירכו... והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו... כי איש בבנו"... ולמחר: "וישב משה – משה הרועה הנאמן – אל ה' ויאמר... ועתה אם תשא חטאתם... ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת"... להסתכלות עמוקה כזו בנפש העם ובנפש הנביא לא הגיעו רק ספורי התורה.
ספורי המסות והמריבות שאחר כך, אעפ"י שלכל אחד גרעינו הרעיוני משלו וסגולותיו המיוחדות לו – אינם, בבחינה ידועה, אלא כעין פרוש אחד ארוך, או תוספות ומלואים, לגבי שתי הפרשיות האמורות. ענין כלם – גלגוליהם של ישראל במדבר, מריבותיהם ומלחמותיהם שם, היסורים ומורת הרוח, שגרמו למשה בטרחם ובמשאם, סבלנותו של מנהיגם הרועה, שטפל בהם ונתן נפשו עליהם ונשא אותם "כאשר ישא האומן את היונק".
פרשה אחת יש בתורה שהיא משונה ומצוינת מחברותיה בתכנה ובצורתה היא פרשת בלק. ה"נושא" הראשי באפיזודא נפלאה ויפה זו הוא איש נכרי – בלעם הקוסם. מלך מואב שוכר אותו הקוסם לקלל את ישראל ומבטיחו בשכר זה כבוד מרובה והון רב. אבל רוח האלהים המדברת גם מתוך גרונו של אותו "הנביא באומות העולם", נותנת חכה בתוך פיו וכל פעם שהוא בא לקלל את ישראל – הקללה נהפכת בפיו לברכה וגדופיו הנכונים על שפתיו – לדברי קלוס ושבח לכבוד ישראל. אפילו קוסם ונביא של אומות העולם, אם ניצוץ אחד של רוח אלהים בו, אינו יכול לעשות שקר בנפשו ולקלל את המבורך, ואפילו אם נותנים לו "מלוא בית כסף וזהב – את אשר ישים אלהים בפיו אותו ישמר לדבר". הפרטים הנפלאים באפיזודא זו, כגון המלאך היוצא לשטן, פתיחת פי האתון וכדומה וכן צורתה הנחמדה – כפילות הענינים בשנוי מועט, כדרך ספורי עם, ותערובת דברי פרוזה ושיר בסרוגים – מיוחדים במינם בכל ספורי כתבי הקדש. מין רוח דקה של התול כלפי הקוסם שורה על כל הספור והיא מציצה אפילו מבין השטין...
והנה לבסוף הספור ע"ד ימיו האחרונים של משה, ספור המלא טרגיות נשגבה ותוגה עמוקה כתהום. הגע בעצמך: כמה יגיעות יגע משה וכמה יסורים סבל עד שזכה להתקרב אל אותה הארץ אשר אליה נשא נפשו ונפש עמו כל הימים. עכשיו כשעמד על גבולה – אמר לו אלהים "עלה בהר ומות שם. בעיניך תראה את הארץ ושמה לא תבוא". ומשה נכנע מפני גזרת אלהים והוא עולה ומת "על פי ה'", "מיתת נשיקה", מתוך געגועים עזים ממות על אותה הארץ הנכספת ומתוך חרדה ודאגה לגורל עמו באחרית הימים.
וכל ספורי מאורעות אלו, כשהם נקראים בבת אחת, רצופים זה אצל זה, הם מצטרפים לאיפופיא אלהית גדולה ונשגבה, רבת-הוד ועמוקת-כונה, איפופיא מלאה מעשים כבירים ועלילות גדולות של איש-אלהים ועם אלהים, אשר עליהם ישתוממו עד סוף כל הדורות. חלום קדומים נוסכת עלינו איפופיא עתיקה זו, ושלא מדעת אנו מוצאים את עצמנו "במדבר הגדול והנורא" מקום נחש שרף ועקרב וצמאון", ותועים אנו אחרי הדור ההוא, "דור המדבר", רואים את עקבות צעדיו בערבות החול ושומעים הד פעמיו בין הררי קדם. הנה הוא דור הפלאי כלו כמו שהוא, מלא מרי ותהפוכות: דור של זקנה ובחרות, חציו עבד וחציו בן חורין, עז נפש וקל-דעת, רך כקנה וקשה כחלמיש, נותן לעגל ונותן למשכן, מקדים "נעשה" ל"נשמע" ומיד חוטא ומתחרט ושוב חוטא... זה הדור אשר יראהו משה – והתמלא עליו בלבבו חדוַת גאון, וקרא עליו אותם הפסוקים הנפלאים:
כִּי חֵלֶק יְיָ עַמוֹ | יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ – – – |
ואת "דברי אלהים חיים" אנו שומעים מתוך כל אותם ספורי המעשים ו"שיחות מני קדם", והדברים בהירים ושלוים וחדשים תמיד, כנתינתם מסיני וכיציאתם מפי הגבורה. אין לך דור שלא ימצא בהם טעם חדש לפי חִכּוֹ וכונה חדשה לפי שכלו; כי על כלם מרחף רוחו הגדול והנאדר של "איש האלהים", זה שנמשה מן היאור, נתגדל בארמון המלך, נתבודד עם הצאן במדבר, הופיע באש-דת מהר סיני ונעלם לבסוף כחידת-מדבר גדולה ועולמית בראש הר נבו...
ובחרדת קדש אנו מסיימים עם התורה פסוק אחרון זה, שנשמע בו כעין אקורד נשגב לסוף ספוריה:
וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשרָאֵל כְּמֹשֶה אֲשֶר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמֹפְתִים אֲשֶר שְלָחוֹ יְיָ לַעֲשוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וּלְכֹל הַיָד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמוֹרָא הַגָדוֹל אֲשֶר עָשָה מֹשֶה לְעֵינֵי כָּל יִשְרָאֵל.
הדינים התוכחות והיעודים. השירים
עריכהחוקי התורה והמשפטים כתובים בספר "שמות", "ויקרא (הוא "תורת כהנים") ובספר "דברים" ועוד בכמה מקומות בתורה. מספר כל הדינים לפי מנין המסורה – תרי"ג" רמ"ח מצוות עשה ("עשין") ושס"ה מצוות לא-תעשה ("לאוין"), ומהן:
א) מצות שבין אדם למקום, כגון אהבת ה' ויראתו ואזהרות על עבודה-זרה. לסוג זה נחשבים גם דיני הקרבנות, המרובים מאד בתורה, שכן הקרבנות היו עיקר עבודת אלהים בימים הקדמונים.
ב) דינים שבין אדם לחברו, כגון אהבת רֵעַ ואזהרות על שנאה ונטירה, רכילות והוצאת-דבה, וכדומה. ביחוד מרובים "העשין והלאוין" שרעיון הצדק מונח ביסודם, כגון: "צדק צדק תרדוף, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך". וכן המצות שמקורן במדת הרחמים, כגון מצות הצדקה: "כי ימות אחיך... והחזקת בו, לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון; אם כסף תלוה... את העני עמך", ועוד כאלה. בין אלו מצוינים בתכונתם דיני מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה, שביעית ומעשר עני), שאינם רשות כמתן נדבה, אלא חובה כמס, ודיני שמיטה ויובל וגאולת הארץ, דינים אלו שיכולים לשמש יסוד לסדר חברתי אידיאלי, שלא זכתה לשכמותו האנושיות עד היום. עקר הכונה של אותם הדינים הוא למנוע כפי האפשר בפני התרבות הנכסים בידי עשירים מועטים ע"י דלדולם הגמור של העניים. "והארץ לא תמכר לצמיתות – אמרה תורה – כי לי (לה') כל הארץ". מפני הטעם האמור החמירה תורה גם ברבית. את העבדות, שהיתה מצויה מאד בימים ההם – הרחיקה תורה בכל תוקף והזהירה כמה פעמים, שלא ימכרו בני ישראל ממכרת עבד. וגם על העבדים הכנענים הזהירה התורה, שלא יהיו בעליהם רואים אותם כבהמתם מקנת כספם ולא ירדו בהם בפרך, כדרך הגויים בימים ההם, וכמו כן צותה התורה בכמה מקומות על אהבת הגר: "ואהבתם את הגר... כי גרים הייתם בארץ מצרים".
ג) מצות הזכרון, כגון מצות השבת והמועדים, תפלין וציצית וכדומה. על ידן נתכונה תורה לחרות על לב כל אחד מישראל את הרעיונות הרמים של היהדות והזכרונות הלאֻמיים.
רוב החוקים שבתורת משה, שהם תלוים בארץ ובסדר של ישוב וממלכה, לא נכתבו בשביל דור המדבר, דור רועי צאן ונוסעים בעדר, אלא בשביל דור של ישוב מסודר. רק לאחר שנאחזו בני ישראל בארץ כנען ובנו להם ערים ועסקו בעבודת האדמה ובמסחר ויסדו ממלכה מסודרת והעמידו עליהם מלכים ושופטים ושוטרים, רק אז היה מקום לחקי התורה שיתקימו.
חלק התוכחה רובו בספר דברים והוא בא שם כעין צוָאָתו האחרונה של משה לפני מותו לעם ישראל. מהם אמרי מוסר "כאשר ייסר איש את בנו" וגברי כבושים, השוטפים כזרם כביר של רחמים ואהבה מלב רועה נאמן, המלא חרדה ודאגה לגורלו ואחריתו של צאן ידו ועם מרעיתו; מהם – דברי זעף, גערות חמה וקללות נמרצות, הנתכים בלהבת-אש מפי מחוקק גדל-זעם מתעורר על רשעת עוזבי תורה ומפירי חק, ומהם דברי תנחומים ופיוסים, שסופם הבטחות ויעודים טובים לעתיד לבוא.
בתוך ספורי התורה מפֻזרים כציצים ופרחים בין דשאים רעננים, גם כמה שירים עתיקים, גדולים וקטנים, שלמים ומקוטעים, כגון "שירת הים", משלי בלעם, "שירת האזינו", ברכות יעקב ומשה לפני מותו ועוד קצת שירים קצרים מאלו. הם באים עפ"י רוב משולבים במקומם הנאה להם לפי הענין אצל ספורֵי המאורעות החשובים ביותר, באמצע הספור או בסופו.
"שירת הים" היא שירת נצחון מלאה עוז ותרועות גבורה על התשועה שעשה ה' לבני ישראל על ים סוף, בטבוע רודפיהם המצרים במצולות ים. ואולם בסוף שירה זו עלו גם דברי נבואה לעתיד לבוא. את כל הנצחון נותן הכתוב לה' לבדו: לו המלחמה ולו התשועה.
שירה זו אף היא, כרוב שירי הקֹדש בנויה שנַיִם שנַיִם או שלשה שלשה צלעות מקבילים, מהם קצרים בעלי שתי מלות ומהם ארוכים, בעלי ארבע וחמש מלות כמו:
אָמַר אוֹיֵב: |
|
מצוינים במינם הם שירי בלעם, או כמו שקורא להם הכתוב – "משלים", המשולבים בפרשת בלק. קצרים הם שירים אלו, אבל כמה יפים הם. בשלשת המשלים הראשונים שנשא בלעם רוח השירה הולכת וגוברת כל פעם ומתרוממת ממדגרה למדרגה, עד שבמשל השלישי היא עולה למרום שיאה. משלים אלו גם בנויים שנים שנים צלעות מקבילים, מלבד פסוקים מעטים, היוצאים מן הכלל.
במשל השלישי, היפה מכלם, יש רמזים על מלכות שאול, דוד ושלמה.
מַה טׁבוּ אׁהָלֶיךָ יַעֲקֹב | מִשְכְּנֹתֶיךָ, יִשְרָאֵל! |
הנשגבה מכל שירי התורה, ואולי גם מכל שירי התנ"ך, היא שירת "האזינו", שאין ערוך ליפיה ולעזוזה. אִלוּ מכל הנבואות והתוכחות לא נשארה בידינו אלא שירת האזינו – היתה זו בלבד מספקת לנו להכיר על ידה את מהות השירה הנבואית בראשי סגולותיה ואת כל עוצם כחה הנצחי והדרת קדשה. אין זאת כי אם נבואת-הנבואות וחזון החזיונות, אשר לקולה "יאזינו השמים ותשמע הארץ"...
שירת "האזינוּ" יש בה פתיחה (א–ג), כעין זו שבראש הרבה שירים עתיקים בתנ"ך; תחלת התוכחה (ד–ו); זכרון הטובות שעשה אלהים לעמו מימי עולם (ז–יד); כפיות הטובה מצד ישראל החוטאים (טו–יח); חמת ה' ומוסרו (יט–כו); נוחם ה' על הרעה אשר עשה לעמו ומשפטו ונקמתו בצוררי ישראל (כז – עד הסוף).
יש לשער, ששירה זו, כפי שנראה מתוכה, נאמרה על זמן גלות בבל,
פסוקי השירה המזכירים זכר ימי קדם, ימי לכת ישראל במדבר בשחר נעוריו, מלאים נצח והוד:
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, | וּבְתׁהוּ יְלֵל יְשִמוֹן |
יש גם שני שירי ברכה: "ברכת יעקב" (ויחי) ו"ברכת משה" (וזאת הברכה).
הראשונה – באים בה דברי ברכה (וגם קצת דברי תוכחה) כלפי י"ב שבטים. הברכות האמורות שם כלפי יהודה ויוסף – אבות מלכי בית דוד ומלכות אפרים – גדולות מכלן. והשניה – הסתומה בהתחלתה – באים בה דברי ברכה כלפי מקצת השבטים. מארכת היא בברכת לוי, יוסף ואשר, מקצרת בברכת יהודה ופוסחת לגמרי על שמעון, שבט זה שנטמע ברבות הימים בין שאר השבטים ואבד ביניהם. הצד השוה בשתי הברכות – ששתיהן ממשילות את השבטים לחיות השדה ( גור אריה יהודה, יששכר חמור גרם, בנימין זאב יטרף, יוסף בכור שור וכדומה), כל אחת לפי דרכה, והכל ברמז לתכונותיו וסגולותיו הטבעיות או האקלימיות של כל שבט ושבט.
כנראה יש בשתיהן רמזים על מה שקרה לשבטים אחר שנאחזו בארץ ישראל, ואולם עד הנה לא עלה בידי החוקרים לפרש את סתומותיהן.
יפה היא התימה של ברכת משה, הכוללת דברי קילוס וברכה לכל ישראל:
אַשְרֶיךָ יִשְרָאֵל מִי כָמוֹךָ | עַם נוֹשַע בַּייָ |
יהושע ושופטים
עריכהבספרי "נביאים ראשונים" (יהושע, שופטים, שמואל א' וב', מלכים א' וב') באים ספורי המאורעות של אבותינו מימי כבוש הארץ עד חרבן הבית הראשון.
מן התקופה הארוכה שנמשכה מימי יהושע בן נון עד שמואל הנביא (יותר מארבע מאות שנה), נשארו לנו רק זכרונות מעטים שנכתבו בספרי יהושע ושופטים.
עניני ספר יהושע אלו הם: א) ההכנה לכבוש הארץ (א' ב'); ב) מעבר ישראל בירדן (ג' ד'); ג) כבוש הארץ (ו'– י"ב); ד) חלוקת הארץ (י"ב – כ"א); ה) תוכחת יהושע (כ"ב – כ"ד); ו) מות יהושע (סוף כ"ד) וקצת רשימות צדדיות.
ספר יהושע הוא כעין המשך למשנה תורה ודומה לו בשפתו ובסגנונו.פסוקים רבים מספרי דברים נשנו בספר יהושע בשינויים קלים[2] וביחוד נאמרו ברוח משנה תורה דברי יהושע לפני מותו בתוכחתו לישראל.
מהליכות המלחמה הגדולה והארוכה, שנלחמו בני ישראל עם מלכי כנען, נמצאים בספר הזה רק רשמים מועטים וקלים, וכמעט אין דבר מתכונת המצביא הראשי, יהושע. אות הוא, כי קורות התקופה ההיא נכתבו בספר לאחר ימים רבים. ואולם פרשיות גדולות נשארו לנו בספר הזה, הן פרשיות גבולי ארץ ישראל ושמות עריה, שערכן רב לידיעת הגיאוגרפיה של ארץ ישראל.
ממעשה עכן אנו רואים כי בעיני הנביא הסופר היתה הגנבה מן ההקדש לעון חמור כל כך, עד שבגללו היה אפשר, לדעת כותב הספר, לתת קצף ה' על כל בני ישראל, גם אם אחד הוא החוטא: ודעה זאת היא ברוח "תורת כהנים" שהחמירה מאד בהקדש (ויקרא כ"ז, כח).
תמימות יתרה נשקפת מתוך הספור על אודות הגבעונים שרמו את בני ישראל בבואם אליהם מלובשים בגדים בלים ובידם לחם נקודים, למען יאמינו בני ישראל כי באים הם מארץ רחוקה. נשיאי העדה כרתו להם בטעות ברית ונשבעו להם. והשבועה היתה כל כך חמורה בעיניהם עד שהחליטו לקימה, אף-על-פי שבאה בטעות.
לפני חתימת הספר באה אפיזודה יפה על דבר החרדה הגדולה שנתעוררה בישראל בגלל בנית המזבח ע"י יושבי עבר הירדן, כונת המספר גלויה: חרד היה לאחדות השבטים, וכידוע, הרבה טרחו בענין זה הנביאים.
בספר שופטים מסופרים מאורעות השופטים שקמו אחרי יהושע להושיע את ישראל, אבל יש בו גם ספורים צדדיים, שהם כמעט שליש הספר.
הסופר מאריך רק בתולדות ששת השופטים ה"גדולים": עתניאל, אהוד, דבורה-ברק, גדעון, יפתח ושמשון. בחמשת השופטים ה"קטנים" הוא מקצר. מסתפק הוא ברשימת שמותיהם ושנות ממשלתם בלבד.
לפי מה שמסופר בספר שופטים – נכבשה הארץ מעט מעט, ואחרי מות יהושע עוד נשארו בארץ מקומות רבים שלא נכבשו. השבטים היו מפורדים, ופעמים שהכנענים גברו על כמה מהם וישימוּם למס. אל הנצחון החמרי נלוה גם הנצחון הרוחני, כי גדלה השפעת הכנענים התקיפים על ישראל, והמנוצחים היו מבקשים קרבת המנצחים ועובדים לאליליהם.
ואולם כשהציקו להם הכנענים מאד וגדלה הרעה מנשוא, יש שעמד מתוך בני ישראל שופט גבור, והוא אסף תחת דגלו את בני שבטו, או מבני שבטים אחרים שכניהם, ונלחם עם האויב והכניעו.
הרצאת המקרים כתובה באופן אחד החוזר ונשנה פעמים הרבה: א) החטא – "ויעזבו בני ישראל את ה'"... ב) הענש – "ויתנם ביד"... ג) החרטה – "ויצעקו בני ישראל אל ה'"... ד) התשועה – "ויקם להם ה' מושיע"... מכאן שכותב הספר נתכון לנטוע על ידי ספורים אלו בלב בני ישראל יראת ה' ברוח התורה (דברים ד', כד-לא), שגם זו רואה את המפלה במלחמה והתשועה כעונש על החטא ושכר על התשובה. ואולם עם זה גבר בקרב הסופר גם הרגש הלאומי והיה חס על הזכרונות הלאומיים, שנשארו מימי קדם, שלא ישכחו; ולפיכך יצא לפעמים מחוץ לגדרו, להביא ענינים רבים, שאינם מתאימים אל מגמתו הדתית, כגון מעשה פסל מיכה ובדומה מן האפיזודות, שהרגש הדתי, הקנאי מטיבו, סולד בהם.
פשוט וטבעי הוא הספור על אודות המלחמה שהיתה בימי דבורה, אין בו תערבת של נסים, המצוים בשאר הספורים. יבין לחץ את ישראל. דבורה הלהיבה את לבות בני עמה להתקומם נגד עריצות יבין. המתנדבים בעם וברק בראשם יצאו למלחמה. יבין שלח את סיסרא ועמו תשע מאות רכב ברזל, אך ה' נתן את חיל סיסרא ביד ברק. סיסרא נס ברגליו ויבוא אל אהל יעל וישכב וירדם, ויעל תקעה ברקתו את יתד האהל וימת. אז שרו דבורה וברק שירת נצחון, שהיא כמרגלית יקרה, שנשארה לנו מן הספרות הקדמונית של הזמן ההוּא.
שירה זו יש בה: א) פתיחה בתהלת ה' (ב – ה); ב) ציור מצב הירידה של בני ישראל, שהיו שרויים בסכנה, ומרב פחד ומרך לב לא נמצא איש אחד מחזיק מגן ורמח בארבעים אלף בישראל (ו – ח); ג) התעוררות רוח גבורה, שבאה על ידי השפעת דבורה בלב המתנדבים בעם (ט – טו); ד) גנותם של אלה שעמדו מרחוק ולא באו לעזרת ה' ( טז–יח וכג); ה)הליכות המלחמה (יט–כב); ו) תהלת יעל שהרגה את סיסרא (כד–כז); ז) לעג והתולים לאם סיסרא ושרותיה היושבות ומצפות מתי ישוב סיסרא ושלל רב עמו (כח–ל); ח) סיום השיר בתפלה קצרה לעתיד (לא).
גדעון מתֹאָר בתור שופט נדיב המיצר בצרת עמו ומוסר נפשו להושיעהו ואינו חפץ למשל עליו. יפה ורוממה היא השיחה שהיתה לו עם המלאך. גדעון היה חובט חטים בגת, להניס מפני מדין, והמלאך בא ואמר לו: ה' עמך גבור החיל! על זה ענה גדעון בתרעמת: ואם יש ה' אתנו ולמה מצאתנו כל זאת? והמלאך ענה לך בכחך זה והושעת את ישראל... קצרים ופשוטים הם הדברים, אבל כמה עוז ויפי יש בהם!
ואחרי שנצח גדעון את המדינים – הציעו לפניו בני עמו: משל בנו גם אתה, גם בנך, כי הושעתנו מכף מדין... – והוא ענה אותם: לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם, ה' ימשל בכם.
הספור על דבר אבימלך בנו של גדעון (ט') הוא יחיד במינו בספר שופטים. רשמי התקופה הקדומה ההיא, ימי אין שלטון קבוע וסדרים קבועים בארץ, כי אם "איש הישר בעיניו יעשה", נמסרו בו בבהירות נפלאה. תכונתו של אבימלך, זה הגבור הפרא, מצוירת בקוים מועטים, אבל כל כך אמנותיים, עד שמתראה לפנינו כיצירה גדולה ושלמה.
אכזר הוא כחיה טורפת ושואף לממשלה. הוא ההורג את אחיו, מדבר על לב בעלי שכם, שיבחרו בו למושל, יען כי אחיהם הוא. הם נותנים לו כסף מבית אלהיהם והוא שוכר לו אנשים ריקים ופוחזים ועושה לו מהם גדוד של שודדים, הנשמעים לו. כשמאסו בו אנשי שכם והתבצרו מפניו – שרף עליהם את המגדל באש, אך בתבץ לא הצליח, כי אשה השליכה עליו פלח רכב ותרץ גלגלתו, ואבימלך זה, שלא ידע בשת לעשות כל רצח, לא יכל נשוא את החרפה, שאחרי מיתתו יאמרו כי "אשה הרגתהו", ומבקש את נערו שידקרהו. גאוה פראית ראויה ויפה לגבור פראי של התקופה הקדומה ההיא!
בספור זה נמצא גם משל יפה "על העצים שהלכו למשוח עליהם מלך". המשל, כמו שנראה מתוכו ומצורתו – כפילות הענינים בסגנון אחד וגם במלות שוות – הוא משל עם קדמוני שגור בימים ההם, והמספר שמהו בפי יותם בן ירבעל. ואמנם נאה המשל כאן למקומו, וסופו מלא אירוניה מרה ומכאבת כלפי אנשי שכם הבוגדים, שהמליכו עליהם את אבימלך ה"אטד".
הספור על דבר השופט יפתח, שאף הוא טבוע בחותם של פשטות וקדמות פראית, מצוין ביחוד בסופו הטרגי מאד. הלב הומה לבתו היחידה של יפתח, גבורה בת גבור זו, שיצאה לקראת אביה המנצח "בתפים ובמחולות" וכששמעה מפיו גזר דינה הקשה – קבלתו עליה באהבה ומסרה עצמה להריגה ברצון בעצם ימי עלומיה, למלאת נדרו ה"פראי" של אביה. רגש קנאתה לכבוד עמה וארצה ושמחתה על נצחון אביה כל כך חזקים בקרבה, עד שהיא מתגברת על יראת המות. "פצית את פיך אל ה'" – היא אומרת לאביה – "עשה לו כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך, מבני עמון". לא בקשה כי אם להרפות ממנה שני חדשים, לבכות על בתוליה, היא ורעותיה… הגבורה הזאת נשארה חיה בזכרון העם, וימים רבים אחרי מותה היו הבנות מתנות לה מימים ימימה ארבעה ימים בשנה.
בספור זה ראוי לשימת לב גם ה"משא ומתן" המדיני שבין יפתח ובין מלך בני עמון, על ידי "מלאכים". יפתח סומך עצמו באותו משא ומתן על מסורות הסטוריות ובכחן הוא בא בטענה על מלך בני עמון.
כנזר לכל ספורי השופטים הוא הספור על דבר השופט הדני, שמשון בן מנוח, הגבור הזה "נזיר אלהים מבטן אמו" ש"הלך אחר עיניו", הוא סמל הגבורה והתמימות הפראית וחביב לעם מאד עד היום הזה, ומעורר בקרבו גאוה לאומית, שמתוכו יצא גבור-גבורים כזה.
בגורלו של שבט הדני עלה להתנחל בגבול ארץ הפלשתים. הללו התאחדו כבר לממלכה מסודרה במדה ידועה, ולפיכך קשה היתה התנחלותם של בני דן בצדם, אבל על ידי המלחמות התכופות שבין שני השכנים האלה היו בני דן לגבורים אמיצים, וסמל גבורתם הוא שמשון המשסע את הארי, מסיע בריחים ודלתים ומפיל חומה על שלשת אלפי איש.
בהרצאתו הנחמדה של מעשה שמשון יש סימני איפוס עממי, שנשארו בו כהויתם בצורתם העתיקה, הלא הם חידות שמשון למרעיו והשאלות והתשובות שבינו ובין דלילה. פסוקים אלו – סגנונם מוכיח על עממותם וקדמותם.
רשם כביר ונמרץ עושה חתימת הספור כשלפת הגבור את שני העמודים של בית דגון, ומתוך הקריאה "תמות נפשי עם פלשתים" – הפיל את כל הבית על כל העם הבאים לראות בשחוק שמשון "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו". כך נקם שמשון, הגבור העור, נקם אחת משתי עיניו מפלשתים.
בתוך ספור זה אנו מוצאים רשמים עתיקים על חיי המשפחה של בני ישראל ושל הפלשתים והיחס שבין שני עמים אלה. פעמים שהיו מתקרבים זה לזה ופעמים, על ידי איזה ניצוץ של מריבה, היתה מתלקחת ביניהם מלחמת דמים.
בסוף ספור שופטים באות שתי אפיזודות – פסל מיכה ופילגש בגבעה – שמתוכן אפשר ללמוד במקצת על מנהגי העם בתקופה הקדמונית ההיא, על דרכי כהניהם ועבודת האלהים, על דעותיהם ומצב מוסרם של בני ישראל בימים ההם. מיכה עושה פסל ומסכה מן הכסף שהקדישה אמו לה' והיא מקלסתו ואומרת, "ברוך בני לה'". הוא ממלא את ידי אחד מבניו (הבכור?) לכהן לפני הפסל. אחרי כן, כשעובר על עירו נער משבט לוי, בוחר בו מיכה להיות לכהן, ושמח מאד ש"היה הלוי לוֹ לכהן". שמענו מזה, כי בימים ההם היה שבט לוי עומד בין העם ובין אלהיו ולא נתחלק עוד חלוקה גמורה לכהנים ולויים, אלא הלויים הם הם הכהנים. גדוד בני דן בלכתם לכבוש את העיר ליש, שמעו כי יש בבית מיכה, אפוד ותרפים, ובאו וגזלו את האלהים ולקחו גם את הכהן עמהם. הכהן, כדרך המחזרים על הגרנות, שאין הכהונה בעיניהם אלא מקור פרנסה בלבד, לא מחה נגד מעשה בני דן וילך עמהם, כי הבין שבאמת טוב לו להיות אב וכהן לשבט ולמשפחה בישראל מהיות כהן לבית אחד.
ההתעוררות הגדולה שהיתה בישראל על ה"נבלה" שנעשתה ב"גבעה" ומלחמת הדמים שהתלקחה בגלל אותה נבלה בין ישראל ובנימין, מלחמה אכזרית שהכריתה כמעט שבט שלם מישראל – מעידה כי גם בימים ההם ימי "אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה", לא כבה כלו ניצוץ המוסריות והצניעות מלב העם; "לא נהיתה ולא נראתה כזאת מיום עלות בני ישראל מארץ מצרים" – אמרו בחרדה ובקצף איש אל רעהו – "שימו לכם עליה, עוצו ודברו... כי עשו זמה ונבלה בישראל!" ומיד – "ויקם העם כאיש אחד"!
השבטים שהיו רחוקים ונפרדים איש מאחיו החלו להתקרב זה אל זה. האחדות היתה דרושה להם, בשביל שיוכלו לעמוד נגד אויביהם המשותפים, ועם זה הלכה וחזקה בלבם ההכרה שאל אחד להם, ה' אלהי ישראל, ומוצאם אחד, כי כלם בני יעקב. אף זו: כשהתנחלו בארץ עזבו רבים עבודת הרועים והתחילו לעסוק בעבודת האדמה, והעבודה הזו הועילה לשכך את הריבות שהיו בין השבטים בזמן שהיו עוסקים במרעה לבד; מפני שעבודת המרעה זקוקה לשטח מרובה, ופעמים ש"לא תשא הארץ" את שני שבטי הרועים לשבת יחדו. מה שאין כן עבודת אדמה, לצרכיה של עבודה זו היה להם די מרחב, וע"י זה בטלה אחת מסבות המחלוקת.
לחזק את האחדות בלב העם עזרו ביחוד הנביאים. הנבואה לא פסקה מישראל אחרי מות משה. בכל דור ודור קמו נביאים, שהורו להם את דרך ה'. הנביאים נקראו בשם "מלאך ה'", "איש האלהים", "רואה", "חוזה". אמנם בני ישראל עוד לא השיגו בימים ההם את מעלת נביאי האמת, והיו מבקשים להוציא מהם תועלת חמרית לצרכי ביתם ודורשים מהם להגיד איפה יבקשו את אבדתם וכיוצא בזה; אף על פי כן רבה היתה השפעתם הרוחנית על העם.
ויותר מכל הנביאים שקמו אחרי מות משה הגדיל לעשות הנביא שמואל בן אלקנה, השקול לפי מליצת חכמי התלמוד, כנגד משה ואהרון. הוא היה שופט ונביא ועל ידו היו בני ישאל לממלכה. הוא הרים את מעלת הנבואה בעיני העם למדרגה גבוהה וגם השתדל לכונן לה מוסד קים כעין בית מדרש לנביאים, שממנו יצאה נבואה לכל ישראל.
הספר המסודר אחרי "שופטים" נקרא על שם הנביא "שמואל"; אולם רק מקצת מפרשיותיו עוסקות בתולדות שמואל, ורבו עוסק בשני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד. הוא נחלק לשני חלקים: שמואל א ושמואל ב'. הראשון פותח בלידת שמואל ומסַים במיתת שאול, והשני מספר כלו על מלוכת דוד.
בפרשה הראשונה של הספר הננו מוצאים תמונה חיה של משפחה עשירה בימי השופטים. אלקנה אבי שמואל, איש עשיר ברָמָה וירא-ה', היה עולה מדי שנה בשנה עם נשיו ובניו לזבוח את זבח העמים בשילה, ששם נמצא היכל ה'. יפה בתמונה זו ציור חנה אשת אלקנה, צנועה וקשת רוח זו, השופכת את שיחה בהיכל ה' ומתפללת על הבנים. כשנולד שמואל השאילה אותו אמו, אחרי הגמלו, לה' ותביאהו לבית ה' בשילה "ויהי משרת את ה' לפני עלי", ושם שרתה עליו רוח הנבואה בעודנו נער (ג'). הציור של התגלות אלהים אל הנער שמואל, שהיה שוכב בהיכל הקדש – מצוין ביפיו וברוח התום והצניעות השפוכה עליו.
"והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' גם עם אנשים"... "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'".
מתוך המסופר בספר זה אנו רואים את שמואל כנביא תקיף בדעתו, שדבריו נשמעים לכל העם, הכל דורשים בעצתו ויראים מפניו ואין מעיז לעשות דבר בלי רשותו. מדי שנה בשנה היה יוצא מעיר מושבו רמה וסובב בערי ישראל לשפוט את העם. הוא היה המברך תחלה את זבח העם בבמה ואחרי כן יאכלו הקרואים (ט' יג). לפני כל מלחמה היה מקריב עולה לה' ומתפלל על נצחונם (ז' ט). כשהזקין שמואל ובניו לא הלכו בדרכיו – הגיעו בני ישראל לידי הכרה שהם צריכים לשלטון מלך "ככל הגוים" שיאחד בכחו את השבטים לגוף מוצק אחד ויצא לפניהם וילחם את מלחמותיהם. אז פנו אל הנביא שהוא יבחר להם את האיש הראוי לכך.
מתחלה לא היתה דרישת העם טובה בעיני שמואל, והגיד להם את משפט המלך ברצותו לאַיֵם עליהם ולהשיבם ממחשבתם. אך חזקו עליו דברי העם וה' אמר לו: "שמע בקולם והמלכת להם מלך" (ח' כב). אז משח שמואל את שאול למלך על ישראל. "ויכתב בספר את משפט המלוכה וינח לפני ה'" (י' כה). ואולם כשהרגיש שמואל בשאול סמני שררה ושלטון וראה שהעם כרוך אחריו – לא היתה דעתו נוחה מזה והתחיל מטיל אימה יתרה על המלך וזורק בו מרה. רצה שמואל שהמלוכה וכן גם הכהונה תהיינה כפופות אל הנבואה. מפיו אנו שומעים בראשונה הטחת דברים אלו כלפי הקרבנות:
הַחֵפֶץ לִי בּעֹלוֹת וּזְבָחִים | כִּשְמעַ בְּקוֹל יְיָ |
בקלסתר פניהם של שמואל ושאול אנו רואים טפוסים של "בין הפרקים" הסטוריים. שניהם עמדו לישראל בין ימי שלטון עראי של שופטים ובין ימי שלטון קבוע של מלכות, ושניהם בני זמנם הם: זה נביא מעין שופט וזה מלך מעין שופט. אלא ששמואל היה בעל דעה תקיפה ונמרצה; מרות הנביא והשופט התמזגו בו לאופי אחד שלם ומוצק, ולפיכך כשנגלה לישראל בשעה שהיו צריכים לו – זכה להכריע את כף ההסטוריא של עמו לצד אחד ולהשקל בשביל כך "כנגד משה ואהרן". מה שאין כן שאול. הוא היה אמנם, כעדות הכתוב, "בחור וטוב" מכל ישראל, אבל רוחו, הנדיבה והתמימה מטבעה, לא היתה קשה ומוצקת די הצרך לשעתו ולדורו, ולפיכך לא עלתה בידו ל"עצור בעמו" לארך ימים. כתר-המלוכה הראשון, שבא לו בהסח הדעת, כמעט על כרחו, היה לו כמשא שלא כפי כחו – ויפל שדוד תחתיו. ימי מלכותו, המעטים והרעים, של מלך אומלל זה, ומותו הנורא וכליון ביתו ע"י מלכות בית דוד – הם טרגדיא אחת גדולה שרֻבה ככֻלה כתובה בשמואל א' ט'–ל"א. בת-קולה עוד מבצבצת ועולה גם מתוך כמה פרקים בשמואל ב', עד שהיא אובדת וכלה עם ה"מעשה" האחרון והמאוחר של מחזה-תוגה זה, מעשה נורא, שנגלה עלינו כמלאך רע פתאם ושלא במקומו בפרק כ"א סוף שמואל ב'. הלא הוא מעשה ההוקעה של שבעת בני שאול האחרונים, יתר הפליטה לבית שאול. ומפני שפרשת שאול ושעמו היא מן היצירות המעולות בתנ"ך ויחידה היא בעָמקה הפסיכולוגי והטרַגי' לפיכך כדאי הוא שנשהה עליה ונסתכל בה ביתר פרוטרוט.
בטרגדיא זו של מלוכת שאול תופס הנביא הזקן שמואל ו"הנער האדמוני עם יפה עינים", דוד בית הלחמי, מקום בראש. "בחור וטוב", בן-שדה פשוט, תמים וצנוע "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" כלו שלם ברוחו ובגופו וכלו נעים בפשטותו הנחמדה – מתגלה לפנינו שאול בתחלתו, קודם שמלך ובשעה שמלך. על דבר מלוכה וגדולה לא חלם מעודו. הוא בא אל הרואה לשאול על אתונות אבודות – וחזר משם כשהוא מלך: שמן המשחה על ראשו ונשיקת איש אלהים במצחו. עליה פתאומית זו, שלא פלל לה, אי אפשר שלא תעשה רשם נכר ברוחו, וּ"כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל – ויהפך לו אלהים לב אחר". משעה זו יש לשאול דברים עם איזו "רוח אלהים", ש"תצלח עליו" פעם בפעם, והוא נעשה מעתה רך להשפעת קול זמר ונוח להתנבא.[3] בשופטים הקודמים לא מצינו "רוח אלהים" של נבואה, אלא רוח גבורה ובטחון בכחם, שצלחה עליהם בהריחם אויב, מעין זו שצלחה פעם אחת גם על שאול, כש"חרה אפו מאד" על עזותו של "נחש העמוני". ואף על פי כן כשחזר לביתו עמד בתמו ובצניעותו: לדודו הגיד דבר האתונות ואת דבר המלוכה לא הגיד. כשנאספו ישראל להמליכו – "נחבא אל הכלים", "ויקחוהו" משם, על כרחו, וימליכוהו; אבל גם עתה עדין "קטן הוא בעיניו". על דברי הבוז של אנשי בליעל הוא "כמחריש", וכאחד השופטים לפנים היה ממהר לשוב לביתו גבעתה ויוצא לעבודתו – אל הבקר בשדה.
מתוך שדהו מוציאה אותו מלחמתו בנחש. "ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל… לאמור: האיש אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל – הקדים עצמו לשמואל – כה יעשה לבקרו", עצם המעשה של שלוח נתחים בגבול ישראל עדין מזכיר לנו את ימי השופטים. מעין זה יש בפילגש בגבעה; אבל מתוך סגנון הפקודה נשמע קול נגיד ומצוה, דבר מלכות. במקצת, יש לראות בה אף מעין פגיעה בכבוד שמואל. "ופחד ה' נפל על העם" לקול זה "ויצאו – אולי בפעם הראשונה מימי יהושע – בני ישראל ואיש יהודה כאיש אחד" – יצאו ונצחו, ובאותו יום ובאותה שעה שקבעו למפרע: "מחר, כחם השמש". "מי האומר שאול ימלוך עלינו – מתמרמר העם שכור נצחון וגא במלכו הגבור – תנו האנשים ונמיתם". – אל ימות איש ביום הזה – משַככם המלך הנדיב – כי היום עשה ה' תשועה בישראל", וכל העם הולך לגלגל ומחדש שם את המלוכה מתוך שמחה של נצחון. מעתה הכל מודים במלוכת שאול – וכאן קופץ עליו רגזו של שמואל…
במלחמת הפלשתים שלאחר כך לא מצינו שישתתף בה שמואל, אלא כהן מבני עלי, צרהו של שמואל. כבדה, ארֻכּה ומיגעת היתה המלחמה, אבל "קשת יונתן לא נסוגה אחור וחרב שאול לא שבה ריקם". בן המלך, יונתן, גבור צעיר, נעים-מזג ובעל נפש זה, שדומה לאביו בנדיבות רוחו וחביב על העם כמוהו, הראה במלחמה זו עז-רוחו וגדל-נפשו, ושאול הראה בה גם תקף דעת וגם אהבת צדק. לבדו טפס יונתן על שן הסלע, אל מצב הפלשתים, והכניס מהומה במחניהם. כשעבר על גזרת הצום בטעימה קלה – קרא שאול במדת צדקו: "חי ה', אם ישנו (החטא) ביונתן בני – כי מות ימות". ויונתן משיב בנחת: "טעם טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש – הנני אמות..." כמה עדינות וכמה אירוניה דקה בתשובה קצרה זו.
אותו הנצחון ורבים שלאחריו מחבבים את שאול וביתו על העם עוד יותר "ושאול לכד את המלוכה על כל ישראל". אך מדת הדין כבר נמתחה עליו, ופתאם מתגלה שמואל שוב לאחר שנתעלם "וימאסהו ממלך" בעטיה של מלחמת עמלק. לשוא התחנן שאול, התודה, הצטדק – "קרע ה' את ממלכת ישראל מעליך היום – גזר שמואל – ונתנה לרעך הטוב ממך". "ושמואל – מעיד הכתוב – לא יסף עוד לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל עליו". לבסוף התגבר על אבלו והלך לבקש לו:איש כלבבו". ושאול עלה אל ביתו בפחי נפש, נזוף לשמים "ונמאס ממלך" ומיד – ורוח ה' סרה מעם שאול" וקפצה על "רעהו הטוב ממנו" שנמשח בינתים ע"י שמואל בסתר בבית-לחם – ואת שאול "בעתה רוח רעה". רוחו שנפגעה במקצת מכבר – לקתה עתה הרבה, ובכל מעשיו מתגלים מעתה כשלון-ידים ומורך לב, זעף אלהים ומגור נעלם. מפני הענק גלית, במלחמת הפלשתים שלאחר כך, "יראים וחתים" וגם נסים, לא רק ישראל אלא גם שאול עמם. ומי גלל את החרפה מעל עם ה' ויהרג את ה"ערל הפלשתי", שחרף ארבעים יום השכם והערב, את מערכות אלהים חיים? לא "חרב שאול" המהוללה, אלא יד רכה מיטיבה נגן של נער רועה אדמוני ועז נפש בקלעו וילקוטו, אותו נער החמודות שעומד ומנגן לפניו. "מי הוא זה הנער הלז?" שואל המלך בדאגה מסותרת. אבל מיד הוא כובש את דאגתו – ונער החמודות דוד מובא, לקול תרועות העם, כשהוא מעוטר נצחון, אל בית שאול, והוא מתמנה על אנשי המלחמה ויוצא ובא לפני העם "ובכל אשר יצא ישכיל"... מהרה הוא מתחבב על בית שאול ועבדיו ועל כל העם. יונתן, בן מלך "נאהב ונעים" זה, כורת אתו ברית "באהבתו אותו כנפשו; ויתפשט את המעיל ויתן לדוד, ומדיו, ועד חרבו, ועד קשתו ועד חגורו". הדאגה הכבושה בלב שאול הולכת וגדולה. באזניו צללו שירי הנשים המשחקות לכבוד דוד המנצח. "נתנו לדוד רבבות – קרא בחרי אף – ולי נתנו האלפים – ועוד לו אך המלוכה!"... וברגע זה נצנצה לפניו דמות דיוקנו של הזקן הרמתי עם גזר דינו הקשה על שפתיו... – הוא הוא הרֵע הטוב ממני – מחליט שאול; "ומן היום ההוא והלאה – ויהי שאול עוין את דוד"."ויהי ממחרת, ותצלח רוח אלהים רעה אל שאול ויתנבא... ויטל את החנית" בדוד...
ומכאן מתחילה הטרגדיא בחיי שאול וביתו. יראתו של שאול מפני דוד, "המשכיל בכל דרכיו" ונחמד לכל, הולכת וגדולה מיום ליום, ומאורעות שניהם מכאן ואילך הם מאורעות של "רודף ונרדף", רודף אומלל ומר נפש, שנלחם במזלו מתוך יאוש ונאבק עם מלאכו הרע באכזריות חמה, כל עוד נפשו בו – עד שהוא נופל חלל, ונרדף צָלֵח ובר-מזל, שהשעה משחקת לו "וה' עמו", בורח מפני מבקש נפשו והמלוכה רודפת אחריו.
פחדנות, חשדנות, אכזריות, מעשה נוב, חרון אין-אונים, קבלת לשון הרע ומלשינות, רדיפות תכופות, "כאשר ירדף הקורא בהרים", אחרי דוד הבורח – אלו הם בקצרה תכן הפרטים המעציבים של הליכות שאול באותו פרק. פעמים שדעתו של הרודף מתפכחת לשעה, לבו המדוכא מתרכך וכמעט שהוא אומר להכנע ולקבל עליו דין שמים, אבל מיד תוקפתו רוחו הרעה. פרפורי נפשו מתגברים, ובעל-כרחו הוא מוסיף להלחם במזלו, בשארית חמה וכח, עד הרגע האחרון.
מצב רוחו של שאול ויסורי נפשו הגדולים בשעות כאלו, בהכנעתו וביאושו, מתוארים יפה בשתי פרשיות. באחת (כ"ד) באה שיחה נפלאה שנפלה בין שני ה"אויבים", הרודף והנרדף, על פני צורי היעלים, תיכף אחרי המעשה הידוע של כריתת הכנף במערה. דוד פותח את קריאתו לשאול, שנתרחק מן המערה, ב"אדוני המלך", ומסים ב"אבי": "ואבי, ראה גם ראה"... ושאול בתשובתו מרחוק פותח תיכף ב"בני" – "הקולך זה בני דוד?" – ומיד דבריו נפסקים מתוך בכי. "צדיק אתה ממני – מוסיף הוא לבסוף – הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל, ועתה השבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחרי ואם תשמיד את שמי מבית אבי"... כמה געגועים נסתרים כלפי כל מה שעבר ואיננו, צער וצדוק הדין כלפי מה שעכשיו, הכנעה ותחנונים כלפי מה שעתיד ומחויב להיות – נשמעים לאזן קשבת מתוך שיחה זו.
בפרשה האחרת (כ"ח) באה מראה נוראה, הנועצת את סוף הטרגדיא בתחלתה, ובה גנוז המפתח הפסיכולוגי לכל הטרגדיא כלה. שמואל מת, הפלשתים האיומים נאספו עוד הפעם למלחמה על ישראל. "וירא שאול...ויחרד לבו מאד. וישאל בה' ולא ענהו, גם בחלומות, גם באורים, גם בנביאים". ושאול המלך, אחוז-בלהות ומטורף-רוח, מנסה ביאוש הגדול את הנסיון האחרון: הוא מתחפש והולך לדרוש בבעלת אוב, להעלות לו בכשפים את שמואל המת. ושם, בבית הקוסמת בלילה, לפני רוחו הזועמת של איש האלהים העולה מן הארץ, על הקרקע בלא כח התנפל מלך ישראל, התנפל גם פרפר פרפורו האחרון: "צר לי מאד... ופלשתים נלחמים בי... ואלהים סר מעלי... ולא ענני עוד גם ביד הנביאים, גם בחלומות... ואקראה לך להודיעני מה אעשה"... ורוח הנבואה, שלא תדע חנינה כטבע, משיבה ואומרת: "ולמה תשאלני – וה' סר מעליך ויהי עָרֶךָ. ויעש ה' כאשר דבר, ויקרע את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד... ומחר אתה ובניך עמי"...
"לדוד" – כאן גמר החתימה של גזר הדין, ועמו גמר חתימת הטרגדיא.
מחר, במלחמת הפלשתים, נפל שאול על חרבו בהר הגלבוע ועמו נפלו שלשת בניו, גם יונתן, שעמד באהבתו לדוד עד סופו, נספה בתוכם.
ו"נעים זמירות ישראל" דוד, שהיה עומד לפני שאול בחייו, קונן מעומק הלב על שאול ויונתן במותם דברי קינה אלו, המלאים צער נאמן ויגון עז, אהבה בוערת וגעגועים גדולים:
הַצְבִי יִשְרָאֵל | עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל |
"הנאהבים והנעימים" – אין לך עדות יפה מזו של דוד בעצמו, שהשוה את שניהם כאחד, שניהם חללי-שמים, אנוסי-המאורעות וגזרתם. שאול על כרחו עשה מה שעשה. בצער חי וביגון מת. ואין צריך לומר – יונתן; דמותו המאירה של גבור נדיב ואיש חמודות זה עוברת לפנינו כשהיא חביבה ונעימה, נקיה ועדינה מתחלתה ועד סופה. הוא חי מתוך "אהבה שאינה תלויה בדבר" ומת באמונה.
דמותו של דוד כפי שהוא מתגלה לנו מתוך מעשיו, היא כל כך גדולה ומרובת-צדדים עד שאין למדוד אותה באַמת בני אדם מצויים. הוא היה איש-סגולה מטיבו ומחונן-אלהים. נפשו הברוכה היתה מדור לכמה תכונות שונות ומופלאות זו מזו, שנצטרפו בו לכח איתן אחד, כח יוצר ומנצח ועושה גדולות, מעין זו שמתברכים בו כל יחידי הדור וגדולי עולם, הכובשים להם ברוחם היתרה ובידם החזקה מקום גדול ונאמן בתוך ההסתוריא של עמם ובעולם דמיונו. כבר שמענו מפי עבדי שאול מה טיבו של דוד: יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו". עדות זו מכֻונת אל כל מעשי דוד הראשונים והאחרונים. עוד בהיותו נער רועה "הכּה גם את הארי גם את הדב" ("והחזקתי בזקנו – והמַתיו"). "מן הנוה מאחורי הצאן" לֻקח אל בית שאול בתור "מיטיב נגן ונעים זמירות". אבל רוחו משכתהו אל המערכה, ושם הוא תוקע עצמו למלחמה עם הענק גלית ומציל בקלעו ובילקוטו כבוד ישראל. אחרי נצחון זה הוא מתמנה על אנשי המלחמה – "ובכל אשר יצא ישכיל", מנצח את האויבים, נצחון אחר נצחון, בגבורת ידו ותבונות כפיו וכובש את כל הלבבות, כבוש אחר כבוש, בחכמת לבו ובחמדת תארו. הנשים שרות לכבודו שירי נצחון. נפש יהונתן נקשרת בו. מיכל אהבתהוּ – והוא נעשה "חתן המלך", "וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם... ויקר שמו מאד". כשברח מפני שאול התלקט אליו גדוד קטן מאנשי המצוק ומרי הנפש, ויהי משוטט עמם בשדה ובמדבר. בכל מקום שחנה שם היה "כחומה גם לילה גם יומם" על הרועים מבני ישראל ועל צאנם בשדה; אבל לשבטי הגויים הקטנים "אויבי ה'" היה "כדב שכול בשדה". פושט היה עליהם ועל עדריהם פעם בפעם, הורג בהם ובוזזם, ומן הבזה היה משלח לזקני יהודה לאמר: "הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'". רודפו שאול בא בעת ההיא פעמים בכפו – והוא בנדיבות רוחו לא נגע בו לרעה ופעמים בא הוא עצמו בכף אכיש – ונמלט ממנו בערמתו וּבחכמתו. ולא עוד אלא שהוליך את אכיש שולל – וזה נתן לו עיר צקלג למקלט. בכל הימים ההם אנו רואים את דוד עז-רצון ועז-נפש, זהיר וזריז, פקח וגם ערום בשעת הצרך. סוף דבר, הוא איש אשר "עשה יעשה וגם יכל יוכל", כדברי שאול. הוא אינו מכריז על המחשבה שבלבו אבל מצרף הוא מיד מעשה למחשבה. הוא אינו דוחק את השעה, אבל שעה שבאה לידו לא יחמיצנה. יתר על כן: אנו רואים אותו בעת ההיא כעין "מלך בכח", או כלשון המקרא – משיח "בסתר". דבר זה ברי ליהונתן וגם לשאול. וּבודאי גם זקני יהודה, אלו שזכו לקבל מיד דוד "ברכה משלל אויבי ה'" – אף הם בטוחים בכך. וכשמת שאול מיד נעשה "מלך בפועל". כלומר – בגלוי, תחלה על יהודה בלבד, ואחר כל על כל ישראל – וכאן אנו מגיעים לשמואל ב'.
"ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד, ודוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים" – זהו בקצרה תוכן הענינים של שמואל ב'. אין בו עוד קשרי מאורעות מסובכים ומעורים זה בזה בקשר פנימי של יצירה שלמה אחת, כעין פרשת שאול הגדולה, אבל יש בו ספורי מאורעותיו האחרונים של דוד, תלאותיו, נסיונותיו ונצחונותיו החדשים, משעה שמלך על בני שבטו יהודה בלבד ועד ש"הכרית ה' את כל אויביו מפניו, ויעש לו שם כשם הגדולים אשר בארץ ויכן את מלכתו על כל עם ישראל". מכל הליכות דוד בעת ההיא אנו רואים אותו כשהוא "נבון דבר ומשכיל בכל דרכיו", חרוץ ופקח, זהיר ומתון, הכל לפי השעה. עינו – עין נשר, לבו – לב ארי וידו – יד מלך. הוא מכַוֵן תמיד את הרגע הנכון ויודע איך להשתמש בו – והכל כאלו נעשה מאליו יפה בעתו. במלכי יהודה וישראל אין כמוהו יודע נפש עמו, מבין לבבן ומכַוֵן לדעתם, ואין כמוהו יודע עת לכל חפץ: עת לשעבד ועת להשתעבד, עת לעשות ועת לחכות עד שהדבר יעשה מאליו. איום ונורא הוא לגוים אויבי ה'; את ארצותם יכבוש ואת חילם יכריע לטבח בלא חמלה. רך ונוח הוא לבני עמו, חנון וסַלח לבני ביתו, שומע לעצת עבדיו הנאמנים וגם מבטל לפעמים רצונו מפני רצונם. נכנע ושפל ברך הוא לפני ה' ונביאיו; מוחל על עלבונו בשעת צרה ומקבל עליו דין שמים, אבל קנא ונוקם הוא לכבוד כסאו, והנוגע בכסאו – כנוגע בבת עינו. כל החשוד בעיניו על שמץ מרד במלכותו – לא ינקה עוד (ט"ז, ד). אמנם יודע הוא להאריך אף בשעת הצרך לעוברי מצותיו – אבל עברתו שמורה להם בלבו זמן רב, וכשתגיע השעה הראויה לכך – נקם לא ינקם (מל"א ב',ה,ט). כל המדות האלו עמדו לו לדוד להעשות "מלך בחסד אלהים" על כל ישראל, ו"למשיח אלהי יעקב" לדורות עולם. בידו החזקה ובתבונתו העמוקה אחד את יהודה וישראל לעם אחד וישימם לממלכה תקיפה וגדולה. שם דוד נערץ וחביב על העם ויהי לסמך תפארת וגבורה והוד מלכות בישראל עד היום. "עבד ה', נר ישראל, המלך החסיד, המשורר, נעים זמירות ישראל" – אלו הם כנויי החבה של דוד בכתבי הקדש ובפי העם. האגדה המאוחרת קשטה את דוד בכל תכשיטיה היפים ושכללה את טפוסו. את דמות המלך האחרון לעתיד לבוא, מלך "המשיח" גואל ישראל, יצרה לה האגדה בדמותו ובצלמו של המלך הראשון "דודו מלך ישראל החי וקים" בלב העם חיי עולם.
לא כסה הכתוב גם על מגרעותיו של דוד, כשם שלא כסה על חבתו המיוחדת לו. בת-קולו של רגש העם מדברת מתוך הכתוב; העם אינו נושא פנים, אבל גם מכיר טובה הוא מאין כמוהו לגדוליו ויוצרי ההסטוריא שלו והוא מכריעם תמיד לכף זכות. מיחס הוא להם את כל הטוב והיפה ומסיח דעתו משגגותיהם, "שאול באחת – אמרה האגדה – ולא עלתה לו, ודוד בשתים[4] ועלתה לו.
מן האפיזודות שבשמואל ב' יש להזכיר כאן את פרשת אבשלום שיש בה כששה פרקים, והוא מרובה במעשים ובנפשות פועלות (אחיתפל, חושי הארכי, ברזלי ועוד). מעבדי דוד וגבוריו מצוינות ביותר תמונות האחים הגבורים בני צרויה, יואב שר הצבא ואבישי, וביחוד הראשון. הוא היה מסור לדוד בלב ונפש: ותר על כבוד עצמו להגדיל כבוד מלכו (י"ב כח). כשראה בכך טובת דוד, עבר גם על מצות המלך ודבר עמו קשות (י"ח יד; י"ט, ו). גם שאר "הגבורים אשר לדוד", שתלה בהם הכתוב כמה מעשי גבורה וספורי נפלאות – כולם היו מסורים מאד לדוד וחרדו לשלום מלכם הנערץ והחביב. כשראוהו מחרף נפשו במלחמה – מנעוהו מבוא בסכנה "ולא יכבה נר ישראל".
הפרטים המועטים ע"ד "בית שאול ההולכים ודלים" שבספר זה מגבירים את רושם היגון שהשאירה בלבנו פרשת שאול. עלובה ביותר תמונת נכה הרגלים מפיבשת שריד יחידי ומדולדל זה לבית שאול, שהטה לו דוד חסד, בזכות אביו יהונתן, ויהי "אוכל לחם על שלחן המלך"…
יש לציין גם את סגנון השיחות של שלש הנשים החכמות הנזכרות בשמואל א' וב': של אביגיל (ש"א כ"ה, כד–לב), של האשה התקועית (ש"ב י"ד) ושל האשה באבל (שם כ' ט"ז–י"ט). שלשתן משתדלות לדבר בחכמה ומתכונות להוכיח דבר מה, ושלשתן מגמגמות בלשונן. הראשונה מארכת בדבריה וכופלת הענינים, השניה – דבריה מטורפים וסתומים, השלישית – שיחתה קצרה ומקוטעת. מכאן, ומשאר מקומות כגון אלו, אנו למדים, שכשם שיפה כחה של לשון המקרא הקדמונית בהרצאת מעשים ודברי מאורעות ושיחות קצרות ופשוטות שבין נפשות הספור, כך אין כחה יפה בסגנון של הוכחה ופלפול הגיוני. תכונה זו משותפת לכל הלשונות בילדותן.
בסוף הספר מיחס הכותב לדוד דברי שירה שדבר דוד לה' "ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול" ודברי דוד האחרונים, שתחלתם:
נְאֻם דָוִד בֶּן-יִשַי | וּנְאֻם הַגֶבֶר הֻקָם עָל, |
על סמך זה יחסה המסורת לדוד הרבה מזמורים שעלו בספר תהלים אבל קשה להכריע אילו הם וכמה הם.
ספר מלכים
עריכהבספר המסודר אחרי שמואל באים מאורעות מלכי יהודה וישראל מימי שלמה עד חרבן הבית, ועל שם כך נקרא "מלכים". יש מלכים שהסופר מאריך בהם ויש שהוא מקצר בהם, הכל לפי החשיבות ההסטורית של המלך ומאורעותיו בעיני המסדר. בין הפרקים מובלעות גם הרבה אפיזודות על דבר הליכות הנביאים הראשונים, אליהו, אלישע ועוד, ושאר רשומות הסתוריות, שמתוכן יש לעמוד על דרכי החיים בימים ההם. מסדר ספר זה השתמש אף הוא, כשאר חבריו, בספרים שונים שקדמוהו, כגון בספר דברי שלמה, דברי הימים למלכי יהודה וישראל וכדומה מן הספרים שנגנזו ולא הגיעו לידינו. את כל הנצרך לענינוֹ לקט המסדר ואסף אל ספרו ואת השאר השמיט. דבר זה מוכח ברור מן הפסוק החוזר ונשנה בנוסח אחד בסוף דברי ימיו של כל מלך: "ויתר דברי מלך פלוני הלא הם כתובים על ספר פלוני". גם הקטעים הסרוסים והסתירות המרובות בספר זה – אולי אף הם מתבארים על ידי כך.
מתוך קטעי הפרקים הראשונים במלכים א' (ג'–י"ב) – עולים פני שלמה וזמנו בדמות בהירה למדי. מלכותו – הוא מלכות ההוד והתפארת, מלכות של "חכמה, עשר וכבוד" וימי שלום ומנוחה שלמה בארץ. "שלמה שמו – ושלום ושקט על ישראל בימיו"[5] "יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים אוכלים ושותים ושמחים. וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מדן ועד באר-שבע. ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד, ורחב לב כחול אשר על שפת הים. ויחכם מכל האדם, וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף וידבר על העצים..." "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, ויתן את הכסף בירושלים כאבנים, ואת הארזים – כשקמים אשר בשפלה לרוב" – הכל לרוב, וכ"חול אשר על שפת הים".
כ"איש מנוחה", שלא נטרד במלחמות חיצוניות ופנימיות כאביו – נתן שלמה את כל לבו להשגיא את תפארת מלכותו. מין בולמוס של הוד מלכות ("חשק שלמה") אחז את המלך הצעיר, וכל ימיו הראשונים היה שטוף בבנין על גבי אותו היסוד האיתן והמוצק שהניח לו אביו הגדול. אביו כבש ארצות על ידי שפך דמים לרב – והוא בנה בהן ערי רכב ופרשים והושיב בתוכן נציבים לגבות את המסים הרבים. אביו הכין לו "כסא נאמן" בל ימוט – והוא ישב על הכסא לבטח לשפוט ב"חכמת אלהים" את העם ו"לרדות בכל עבר הנהר". אביו לכד את ירושלים וקנה גרן ארונה – והוא בנה שם היכלות ומגדלים, בית ה' ובית המלך. אביו כרת ברית עם חירם מלך צור – והוא השתמש בברית זו להגדיל כבוד הארץ ועשרה. אביו כנס וגנז והוא כנס ובזבז. מתוך פרשיות דוד מורגשת טרדה שאינה פוסקת, המטורפת כל פעם ע"י צחצוח חרבות וריבי-עם, שאוֹן קמים וקריאות תכופות של "אין לנו חלק בדוד". והעבודה שבין הפרקים היא עבודה של זעף ורגז לב, פזור-הנפש ודאגה רבה, מעין יגיעה קשה, שקדנית ושתקנית של עבודה בחריש; וכשאנו נכנסים לפרשיות שלמה – מיד תוקפנו קול המונו של בנין, רעש המגרה והמקבת, צלצל כסף וברק זהב ושפעת סוסים ומרכבות, צהלת חיים עליזים של אוכלוסין מרובים ועבֻדה רבה, מעין זו של "שמחה בקציר". אנו רואים כאן עם שמח בעבודתו ונהנה מיגיעו, מתענג על רב שלום ושובע ומתפאר בכבוד מלכו המפורסם, מלך חכם ונהדר, שכל מלכי הגוים מקרוב ומרחוק באים עם מנחה בידיהם לשמוע חכמתו ולראות ביקרו.
הציורים המפורטים של בנין בית המקדש ובית המלך, של סעודת שלמה בכל יום, מעמד משרתיו ועבדיו, ארוות סוסיו, נשיו, בקורי המלכים. משלוח האניות אופירה וגומר, וגומר – כל אלו הם ציורי-הסבר מספיקים לכל האמור.
כעין דוגמא לחכמתו של שלמה מביא הכתוב אפיזודה יפה, שיחת עם, על דבר משפט שלמה בריב "שתי נשים", וכעין דוגמא לכבודו הגדול – בקורה של מלכת שבא. מצוינת מאד בצורתה. ובתכנה – גם התפלה המיוחסת שם לשלמה בשעת חנכת בית המקדש. "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל... – נאמר בתפלה זו – ובא והתפלל אל הבית הזה – ואתה תשמע השמים..."
לפי הכתוב שנזכר למעלה – היה שלמה גם ממשל משלים ומשורר, על סמך זה נתיחסו לו שלשה מספרי הכתובים: שיר השירים, משלי, קהלת שיבוא הדבור עליהם להלן.
אם מלוכת שלמה בראשיתה עשה רושם של "סעודת שלמה" שכל ישראל מסובים בה, סעודה גדולה לכל משפטה: עם הטרדה הנעימה והתכונה הרבה שבתחלתה, ועם הצהלה וקורת הרוח שבתוכה – הנה אחריתה, כאחרית כל סעודה – לאות מתוך שובע, רפיון ידים ושממון... "ויהי לעת זקנת שלמה – מעיד הכתוב – נשיו (הנכריות) הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים", ומיד – ויקם ה' שטן לשלמה", שטן אחר שטן, מבחוץ ומבפנים: אדום, ארם, ירבעם האפרתי... מבחוץ התחילו לבעוט הממלכות שנכבשו על ידי דוד, ומבפנים הלכה וגברה תרעומת העם על העול הכבד של המסים שהעמיס עליהם המלך המבזבז. לבסוף התפרצה אותה התרעומת אחרי מות שלמה, בימי רחבעם בנו, בדמות מרד גלוי, שהביא את המלוכה לידי קרע גמור, קרע שלא נתאחה עד גלות ישראל. דברי אותו הקרע כתובים יפה במלכים א' פרק י"ב. תחלתו בקשת ישראל, עם ירבעם בראשם, מאת רחבעם ל"הקל מעבודת אביו הקשה ומעלו הכבד". בקשה שהושבה ריקם בחרפה, מאת רחבעם בעצת הילדים, וסופו – הקריאה הידועה "מה לנו חלק בדוד" ומלוכת ירבעם האפרתי, בן שבט-ריבו ובעל דבריו של יהודה מעולם. סוף זה מוכיח שגם בימי שלמה לא "כל יהודה וישראל היו אוכלים ושותים ושמחים", ואין זה אלא לשון הבאי, שהסופר משתמש בה לפעמים בספורי התנ"ך[6]
מחלוקת-המלוכה ואילך באים מאורעותיהם של מלכי שתי הממלכות יהודה ואפרים זה אחר זה בסרוגים ולפי סדר זמניהם. בתוך כמה מהם משולבים ציורים פיוטיים ופרשיות יפות על דרכי החיים בימים ההם ועל הליכות הנביאים הראשונים. מצד זה מצוינים ביותר המאורעות המפורטים של שני מלכי ישראל אחאב ויהוא והליכות אנשי המופת אליהו ואלישע המובלעות בהם. מבין כל אלה מצטרפת תמונה גדולה רבת-פרצופים ומעשים, תמונת דור קדום אגדי והסטורי כאחד. עקר תכנן של אותן הפרשיות – הוּא תאור המלחמה הגדולה והמכרעת, שהתלקחה בין עובדי ה' ובין עובדי הבעל בימים ההם. היסוד של יצירה אישית, פרי רוח הסופר, עדין בטל במעוטו בפרשיות הללו; רובן נאמרו ברוח הקדש של העם כלו, אותה הרוח שמותחת חוט של חן ונותנת זיו מיוחד על פני כל ה"שיחות מני קדם" ועל המעולים שבספורי התנ"ך.
פרצופיהם של בעלי המעשה הראשיים במאורעות אלו מתגלים מתוך מעשיהם ודבריהם בבהירות ציורית יתרה. אחאב ואיזבל – בני זוג אחד הם. מטבע שלהם – מצד אחד כשלון כח לאומי וירידה מוסרית גמורה, ומצד שני – תגברת השפעה נכריה, השפעה שבאה כרקב בעצמות העם. אחאב הוא מלך רך-לבב וקל-דעת. רפה-ידים וחסר-רצון, שאשתו הגבירה איזבל בת מלך צידונים, מושלת עליו ועושה בו כרצונה. ברצונה וב"כשפיה הרבים" נעקרת עבודת ה' מן הארץ, נביאי ה' נהרגים ונכרתים, הדינים מתעותים, איש תם ונקי, נבות היזרעאלי, שחמד המלך את כרמו, מומת במשפט שקר ונחלתו נגזלת למלך. עבודת הבעל והאשרה, אלהי צידונים, שופכת ממשלתה על כל הארץ. הנשארים מנביאי ה' מתחבאים במערות ובורחים למדברות, ויראי ה' נעלמים (עובדיהו) מכלכלים אותם בסתר. ובשעת סכנה גדולה זו לנפש האומה, כשלא נשארו בישראל כמעט שתי ברכים אשר לא כרעו לבעל – מתגלה פתאם ה"קנאי הגדול", "רכב ישראל ופרשיו", הנביא התשבי –ואחד כנגד הכל הוא אוסר מלחמת דמים גדולה על בית אחאב ועל עבודת הבעל.
דמות דיוקנו של אליהו היא בלי ספק מן היותר נאדרות במקרא. זהו טופס-קדמון, פרוטוטיפוס ענקי של נביא גדול, שחלק לו רוח העם במדה גדולה ואגדית מסגולות נביאים ראשונים ואחרונים כאחד. עקר תכונתו היא קנאה גדולה לה', קנאה זו, שבערה כאש בעצמותיו ונתכה בשאגתו הכפולה במדבר, במערת מחבואו, אצל הר חורב לאמר:
קַנֹא קִנֵאתִי לַיְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת,
כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל,
אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ
וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב;
וָאִוָתֵר אֲנִי לְבַדִי
וַיְבַקְשוּ אֶת נַפְשִי לְקַחְתָּהּ...
כך שואג ארי פצוע "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'... לא באש ה', כי אם בקול דממה דקה." – רמזה לו השכינה – אך הוא לא נרמז. באותו מדבר, סביבות אותו ההר, נתבודד לפני כמה מאות שנה נביא אחר, גדול ממנו, וגם אליו נגלה אלהים פעמים במקום הזה: בסנה ובסיני – ושתיהן באש.
וכסער אש היה גם אליהו לכהני הבעל ולבית אחאב: אחד נגד כלם התיצב בראש הר הכרמל, מקום שנענה באש, וישם את הבעל ללעג ולקלס ואת כהניו הכריע לטבח לקול תרועת העם "ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!", אחרי מעשה נבות נגלה ממחבואו לאחאב ויגזור בפניו כליה על ביתו מתוך קריאה חמה: "הרצחת וגם ירשת? כה אמר ה': במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות – ילקו הכלבים את דמיך גם אתה". אחרי כן אנו מוצאים אותו כשהוא יושב בראש ההר ומוריד אש וברקים מן השמים על ראש המלאכים של בן אחאב. לבסוף הוא נעלם פתאם כמו שהופיע פתאם. רכב וסוסי אש הפרידו בינו ובין תלמידו אלישע באמצע שיחתם, ואליהו עלה השמימה כמו שבא – בסערה.[7]
דמותו של "אליהו הנביא" תופסת מקום של חבה מיוחדת בלב העם ואין כמוה עשירה בתכשיטים אגדיים. וכמה תמוה הדבר, שתחת הפנים של אימה שיש לאליהו במקרא – נתנה לו האגדה המאוחרת[8] פנים נוחות ומסבירות של זקן חביב ורחמן, מלאך השלום והישועה, המתגלה לחסידים בשעת צרתם ויאושם ועתיד לבשר גאולה לעולם.
את מעשה אליהו השלים תלמידו, איש המופתים, אלישע, על ידו נמשח למלך על ישראל אחד משרי החיל של יהורם – יהוא בן נמשי, איש משונה ונפלא ה"נוהג בשגעון", אבל חרוץ ופקח, זריז ופסקני, מדבר מעט וסומך מעשה לדבור. מלך זה מלא את דבר אליהו: את בית אחאב השמיד ואת הבעל בער מישראל. יהוא הוא הטיפוס היחידי של אדם משונה במקרא ואין לו רֵעַ. הדבורים הקצרים והחטופים שנותן הכתוב בפיו, וכן אופן מעשיו החטופים והמכריעים, התכופים תמיד אצל דבור – כל אלו מתאימים יפה לרוחו הפסקנית של מלך מוזר זה.
בפרקים האחרונים של מלכים ב' באות לפי סדר הזמנים רשימות ואפיזודות שיש להן ערך הסתורי גדול, על דבר שאר מלכי ישראל ויהודה. היסוד הציורי והפיוטי הולך ומתמעט בהן וכמעט שהוא בטל במעוטו. רוב פרקים אלו כתובים ברוח נביאים אחרונים, והיסוד ההסתורי גובר בהם. מאורעות יחיזקיהו, השנויים גם בישעיה, הם המפורטים ביותר. מפורטים למדי גם מאורעות יהושפט, יואש (ועתליה) ויאשיהו, מלכים אלו החשובים בעיני הסופר ביותר. פעמים שמוסיף בין הפרקים גם דברי תוכחה ברוח הנביאים, להודיע למה לקו ישראל ומפני מה נענשו.[9] דברי ימי החרבן העניים כאן (כ"ד–כ"ה) – עשירים בסוף ירמיה, גם בספר האחרון של הכתובים "דברי הימים", יש הרבה מלואים ותוספות למאורעות שבספר מלכים – וכשנגיע אליהם נדבר בפרוטרוט.
ספר יונה ומגלת רות – אעפ"י שלפי תכנם ורוחם ולפי זמן המאורעות האמור בהם הם שייכים אל החלק הספורי שבין זמן השופטים לזמן מלכי ישראל האחרונים –בכל זאת הם קבועים בתנ"ך בחלקים אחרים: זה בנביאים אחרונים בין תרי-עשר וזו בכתובים בין חמש המגלות.
גם הספרים הפיוטיים: תהלים, שיר השירים, משלי, קהלת, המיוחסים כלם או מקצתם לדוד ולשלמה – אף הם מקומם בכתובים, ולהלן ניחד הדבור עליהם.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ כמו מפרעות ראש אויב, כלומר: מפצעי ראש האויב
- ^ ע' דברים ל"א כג, ולעומת זה ביהושע א' ו, וכן דברים י' יב, ולעומת זה יהושע כ"ב ה, ועוד מקומות רבים
- ^ או – ב"פעל הנרדף" לזה בימים ההם – להשתגע
- ^ עבר שתי עברות
- ^ כאן יש להעיר שבהרבה מהשמות הגדולים במקרא יש למצוא רמז למעשה-רב של אנשי השמות, או למעשי דורם. או לתכונה טיפוסית של האיש או של דורו (גדעון גדע את האשרה. אבימלך בן גדעון – הראשון שנתכנה מלך בישראל. ירבעם – הטיל מריבה בעם, וכיוצא בהם הרבה במקרא). ביחוד מצוינים בכך השמות הבאים במגלת רות. אין זאת כי אם ראה העם את אנשי השמות ההם כראות טיפוסים כוללים שפניהם פני דורם.
- ^ אפשר שגם סתירה זו מתבארת על ידי שנוי המקורות שהשתמש בהם הסופר. מאורעות שלמה לקוחים מתוך הספר "דברי שלמה", ומאורעות ירבעם – מתוך דברי הימים למלכי ישראל".
- ^ הסופר לא פירש על דבר תולדות אליהו כלום, אלא הוא כמתחיל מן האמצע. "ויאמר אליהו התשבי (מתשבי גלעד) אל אחאב. ובעליתו הוא אומר: ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים – כזה שסומך על דבר מפורסם באומה. חוט האגדות על אליהו הולך ונטוה באומתנו עד היום, ולפי מליצת חז"ל – "קפל אליהו תחתיו את כל העולם".
- ^ זכר לה יש גם במלאכי ג', כג-כד
- ^ עיין, למשל, ההוספה הארוכה במלכים ב' – יז, ז' –כג