על סף בית המדרש

מִקְדַּשׁ אֵל נְעוּרַי, בֵּית-מִדְרָשִׁי הַיָּשָׁן!
סִפְּךָ אֲשֶׁר רָקַב שֵׁנִית עָלַי נִקְרָה,
אֶרְאֶה שֵׁנִית כְּתָלֶיךָ הַנִּמְלָחִים כֶּעָשָׁן,
אֶת-סְחִי קַרְקָעֲךָ, אֶת-פִּיחַ הַתִּקְרָה.
מִשְׁנֶה חָרְבָּה חָרַבְתָּ מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד,
עָלָה חָצִיר בִּמְסִלָּתְךָ וּשְׁבִילֶיךָ דָשָׁאוּ,
אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ עַל-סִפּוּנְךָ רוֹעֵד,
עַל-גַּגְּךָ הַנִּקְרָע בְּנֵי-עֹרְבִים יִקְרָאוּ;
אֶבֶן אֶבֶן תִּשָּׁמֵט וְתֻכֶּה רְסִיסִים,
עַמּוּדֶיךָ יִתְפַּלָּצוּן, כֻּלְּךָ עֹמֵד בְּנִסִּים.
 
בַּעֲפָרְךָ יִתְפַּלֵּשׁ אָרוֹן מֵאֵין תּוֹרָה,
גְּוִילִים בָּלִים וִירֹקִים יִרְקְבוּ בֶּחָבִית;
נוּגוֹת בַּפְּרָצוֹת תָּצֵצְנָה קַרְנֵי אוֹרָה,
וְאָבְלָה כָל-פִּנָּה וּבָכְתָה כָל-זָוִית.
כָּתְלֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, קִירוֹת הַקֳּדָשִׁים!
מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט עַם עוֹלָמִים!
לָמָּה כֹה-תַעַמְדוּ דוּמָם וּכְנוֹאָשִׁים
תַּטּוּ צְלָלִים שְׁחֹרִים, צְלָלִים נֶאֱלָמִים?
הֲסָר לָעַד יְיָ מֵעַל מַשׂוּאוֹתֵיכֶם
וּטְבַעְתֶּם בַּאֲבַקְכֶם וְלֹא-יָשׁוּב עוֹד אֲלֵיכֶם?
 
כַּאֲבֵלִים אִלְּמִים חֶרֶשׁ תִּתְאַבָּלוּ
וּבִיגוֹנְכֶם קְפָאתֶם קוֹדְרִים, נֶעֱזָבִים.
הֲתִזְכְּרוּ כָמוֹנִי אֶת-הַיָּמִים כָּלוּ?
הֲלִבְנֵיכֶם יְצָאוּכֶם הִנְּכֶם נֶעֱצָבִים?
הֲלֹא תִשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם אֲסוּפֵיכֶם בַּמֶּרְחַקִּים –
שָׁב הִנְנִי עַתָּה מֵעֵמֶק הֶעָכוֹר;
נִמְלַטְתִּי לְהַגִּיד לָכֶם כִּי גָבְרוּ הַמַּכִּים,
נִלְחַמְנוּ כַגִּבּוֹרִים, אַךְ הֻכִּינוּ אָחוֹר –
וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,
אֻמְלָל, בּוֹש וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.
 
וְשֵׁנִית, בֵּית-מִדְרָשִׁי, כְּפוּף רֹאשׁ כֶּעָנִי
וּמַשְׁמִים כָּמוֹךָ עַל סִפְּךָ אֶעֱמֹדָה;
הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם-אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי,
וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה?
הָהּ! קִנְּךָ מְשֻׁלָּח, גּוֹזָלֶיךָ נָעוּ נָצוּ,
נָגֹזּוּ כַצֵּל כֻּלָּם בֵּין הָעֵצִים הַגְּבֹהִים.
רַבִּים אֶל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים נֻפָּצוּ
וּבְשָׂדוֹת אֲחֵרִים עוֹד רַבִּים תּוֹעִים;
הֲיָמוּתוּ מוֹת יְשָׁרִים? אוֹ יִמְצְאוּ מְנוּחָה
בְּחַיֵּי נְבָלִים וְלָעַד יִשְׁכָּחוּךָ?
 
לֹא אָרִיתִי יַעְרוֹת דְּבַשׁ עַל-דַּרְכִּי הַמְסוֹרָר,
מֵאָז הִפְרִידַתְנוּ הָרוּחַ הָרָעָה;
אָבַד נִצְחִי מֵיְיָ, כָּל עוֹלָמִי הִתְפּוֹרָר,
בָּאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ – אַךְ הִיא בָם לֹא-בָאָה...
לֹא רֵיקָם שִׁלַּחְתַּנִי מִצִּלְּךָ הַשַּׁאֲנָן –
מַלְאָכֶיךָ הַטּוֹבִים שִׁלְּחוּנִי בַדֶּרֶךְ:
מַחֳשָׁבָה פֹרִיָּה, הִגָּיוֹן רַעֲנָן,
לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ;
אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק הִצִּיגָנִי –
אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי!
 
וָאֹמַר: רַב-לִי לִשְׂבֹּעַ מַשְׂטֵמָה,
קִיקָלוֹן וּבֹשֶׁת תַּחַת אַהֲבָתִי.
הֲטֶרֶם אֵרֶא יַד הַשֶּׁקֶר רוֹמֵמָה?
מִי-לִי שָׁם? מַה-לִּי שָׁם? אָשׁוּבָה לִמְנוּחָתִי.
נֵס אֱלֹהִים אֱמֶת בֶּעָפָר לֹא אֲעוֹלֵל,
לֹא-אֶמְכֹּר בְּכֹרָתִי בִּנְזִיד עֲדָשִׁים;
בִּתְרוּעַת הַשֶּׁקֶר קוֹלִי לֹא יִתְבּוֹלֵל,
מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים.
לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם –
כָּל-כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים!
 
וּכְחֹמֶט הַמִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו
אֶתְבַּצֵּר בְּמִבְצַר הָרוּחַ בִּדְמָמָה;
חָמוּשׁ בִּכְלִי נִשְׁקִי אֶשְׁמֹר דַּלְתוֹתָיו –
לַמּוֹעֵד אֶתְעוֹרְרָה וְאֵצֵא לַמִּלְחָמָה.
יְיָ עַל יְמִינִי! הוּא יַחְצֹב רָהַב,
וּבְרוּחַ אֵל צְבָאוֹת אֲגַבֵּר חֲיָלִים.
רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב
שֶׁנָּפְלוּ עַל-הַרְרֵי הַצְּבָאִים חֲלָלִים.
כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, יָבֵשׁ כֹּחֵהוּ,
כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ – וְאֵינֵהוּ.
 
לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת-יָדִי לִמַּדְתִּי,
וּבְתִירוֹשׁ וּזְנוּנִים לֹא-כִלִּיתִי כֹחִי;
לָשִׁיר שִׁיר יְיָ בַּתֵּבֵל נוֹלַדְתִּי,
שִׁבְיִי – שְׁבִי צֶדֶק, צֵיד מִשְׁפָּט – מַלְקוֹחִי.
זִמְרַת נְעִים זְמִירוֹתַי – בְּפִי כָל-הַנְּשָׁמָה
לְמִקְצֵּה הַשָׁמַיִם וְעַד קְצֵיהֶם;
כֹּה תָסֹל הָאֱמֶת מְסִלָּתָהּ בִּדְמָמָה,
כֵּן קוֹלוֹת אֱלֹהִים מִתְפּוֹצְצִים מֵאֲלֵיהֶם;
אֵין אֹמֶר, אֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם,
וְדִבְרֵי אֱלֹהֵינוּ יָקוּמוּ לְעוֹלָם.
 
גַּם-שְׁמִי אֲשֶׁר מָחוּ מִסִּפְרָם בְּגָאוֹן
עַל-בְּלִי גֵאַלְתִּיו בְּזִמָּה וּבְדָמִים –
הָאַחֲרוֹן עַל-עָפָר יָקוּם מִמַּשָּׁאוֹן
וִיהִי חוֹתַם שַׁדַי בְּדִבְרֵי הַיָּמִים.
אָז יֵדְעוּ מִי-הָיָה הַשָּׂב נְזִיר הַלְאֻמִּים,
שֶׁנָּדַד עִם-צְלוֹחִית שֶׁל-פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים
וַיִּזְרֹק וַיַּז גּוֹיִם רַבִּים עֲצוּמִים
וַיְטַהֵר הָרוּחוֹת וַיְבַעֵר הַשֵּׁדִים.
לֹא גֵרְשָׁם בִּקְסָמִים, לֹא הֲדָפָם בְּנָחַשׁ,
כִּי בְּמַקֵּל וּבְתַרְמִיל וּבִתְפִלַּת לָחַשׁ.
 
לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,
וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;
וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,
כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ – וַייָ לְעוֹלָם!
 
תשעה באב, תרנ"ד.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.