על חורבן היהדות בגולה ובנין א"י
חיים נחמן ביאליק
(בקבלת פנים שנערכה ע"י הפדרציה הציונית בלונדון, שבט תרפ"ו).
– לא דבר נקל היה זה בשבילי לעזוב את שלחן-עבודתי. צפיתי לעבוד מתוך מנוחה בא"י אחרי שנות הנדודים הרבים. הישיבה בא"י בתוך אחי הוא העונג הגדול ביותר בשבילי. עדיין לא שבעתי ממראה עיני: עדיין לא התחממתי דיי לאור השמש, וקור הגלות עדיין לא חדל מלאכול את עצמותי. קויתי להמשיך את עבודת-חיי בא"י, מפני ששם קוצרים ברנה את כל פרי-העבודה במלואה ואף טפה אחת אינה הולכת לאבוד. ועוד יותר קשה היה עלי להפרד מגגי החביב, כי מעל גג א"י רואים יום יום דברים מפליאים: איך שמדבר הולך ונהפך לגן-עדן; איך שצעירים וצעירות באים, תוקעים יתד., מקימים אהלים, כובשים אדמה שממה ובתים מבצבצים בן-לילה. כמו בקסם, שטחי-ארץ נטושים, מצורעי-אבנים, נרפאים ע"י המחרשות של העובדים היהודים. על כל כדור הארץ אין פנה הנבנית ברנה ובשירה כמו שנבנית א"י, מפני שכל עובד מכיר, שהוא עובד בעד העם. הם בונים את הארץ באותה ההתלהבות, שבה בנו היהודיים את המשכן.
אולם מה שהשפיע עלי לעזוב את הארץ ולצאת לדרך הוא – מראה-עיני בזמן האחרון, לפני שנים אחדות נדדתי מרוסיה לאירופה ושם היתה לי ההזדמנות להסתכל ולהתבונן אל חיי היהודיים, ובבואי אח"כ לא"י, שבה ישבתי כשנה וחצי, עשיתי חשבון-העם ונוכחתי, שהסך-הכל שלנו הוא מעציב ונורא מאד. היה לנו ברוסיה קבוץ יהודי ענקי, שבמשך עשרות השנים האחרונות היה לכח עצום שאין דוגמתו בכל ארצות הגלות. דוקא בתקופת הרדיפות והגזרות פרחה וגדלה היהדות הרוסית והשפעתה המוסרית היתה רבה על כל העם. התנועה הלאומית התפשטה מרוסיה לכל הארצות האחרות: השפה העברית שגשגה שם והספרות העברית התפתחה והזהירה עד שהתחילה לתפוס מקום בין ספרויות העולם. היהדות הרוסית חדרה גם אל החיים הרוסים ותפסה מקום חשוב בכל מרכזי התרבות הרוסית, ולמרות המכשולים והמפריעים הרבים העשירו היהודים גם את החיים הרוחניים ברוסיה עושר רב. המלחמה והשחיטות הנוראות שבאו אחריה והחריבו את היהדות הרוסית ועכשיו היא מתגוללת באשפה, בין עיי חורבנה, שסועה וקרועה וזבת דם וכל עוד רוחה בה. מתוך יאוש היא פורשת את כפיה לעזרה, אבל קצרה ידנו מהושיע לה ואין אנו יכולים אף לקרוב אליה ולהושיט לה יד להרימה מאשפתה. המצב בפולין הוא נורא אולי לא פחות מאשר ברוסיה. מעולם לא הגיעה היהדות הפולנית לירידה כזו, שבה היא נמצאת עכשיו. מקרי אבוד-עצמי לדעת לרגלי אבוד ממון, יכולים להוכיח עד כמה החיים הרוחניים של היהדות הפולנית נתרוקנו מתכנם. היהדות הגרמנית, שהיתה תמיד נושאת דגל החכמה והתרבות, יורדת פלאים משנה לשנה. יהדות זו, שנתנה לנו את צונץ, גייגר, גרץ ודומיהם עמדת מלדת, ומעיניה דללו וחרבו. בכל מקום פוגשים אנו רבבות יהודים תועים מארץ לארץ תלושים וקרועים ונתונים כמו בתוך כף-הקלע. נחמתנו האחת היא עכשיו אמריקה, אבל גם בה חלילה לנו לבטוח, שהרי היו לנו כבר מרכזים עצומים בגלות, שבטלו לבסוף ועברו מן העולם.
אין לבטוח בגלות: אלכסנדריה וערב, אפריקה ואיטליה, צרפת וספרד, בכל אלה המקומות היו לנו קבוצים גדולים, שמלאו בשעתם תפקידים גדולים בחיינו, אבל כלם בטלו וגם זכר לא נשאר להם. שביב תקותנו היחידי כעת היא א"י, אבל מה גדול התפקיד ומה קטן הסיוע הניתן לבנינה. היהודים אינם מבינים עדיין את מצבם ואת ערך העבודה בא"י. הגיעה השעה, שכל העם יטה שכם לשאת בעול שהוטל על כתפותיהם החלשות של קומץ. החלוצים. העם איננו, כנראה, מכיר עדיין שא"י היא חשובה לא רק בשביל קומץ היהודים החיים בא"י, אלא בשביל כל היהודים הפזורים בכל העולם כולו, ואולי חשובה היא עוד יותר בשביל הגלות מאשר לאלה שעלו אליה.
עם הצהרת בלפור מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו. האגדה מספרת לנו, שאחר שנצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש התכנסו כל אומות העולם וטפחו לישראל על פניהם, ואמרו להם: יש לכם אלוה גדול כזה ואתם משתחוים לצלם! – ועמדו ורקקו בפניהם עד שטבעו ברוק. אגדה זו מתאימה מאד לתקופה זו שאנו חיים בה. עד עכשיו התקיימנו ע"י שנאה. השנאה לאדם או לעם מוכיחה סוף סוף שאחרים עדיין מתחשבים אתו, כי אפשר לשנוא ולכבד כאחד, אבל יותר נורא הוא כשבזים לעם, כי אז אין כל אפשרות לו להתקיים הרי הוא נידון לכליה. עד עכשיו סבלנו משנאת העמים, אבל עתה, אם לא נשתמש ביכולת שניתנה לנו להגאל, הרי צפויים אנו לבוז וסופנו להטבע ברוק...
עלינו בעצמנו לבחור בין כליה וגאולה. שארית-ישראל, שעברה באש ובמים ובמשך דורות רבים נשאה בגאון זר-ענויים וצרות ולא נכנעה – לא תעשה עולה ותכיר את התפקיד הגדול המוטל עליה להציל את נפשה מרקבון הגלות וחורבנה. כל יהודי שחונך להתפלל ג' פעמים ביום על ירושלים, צריך להבין שבנין ירושלים הוא המאורע הגדול ביותר בחיינו ולחשוב עליו לא ג' פעמים ביום אלא כל היום. כל יהודי צריך להכיר, שהמעט שאנו בונים בא"י הוא שקול אלף מונים נגד כל מה שאנו בונים בגלות; כל אחד מאתנו מחויב להטות שכם ולשאת בעול העבודה. מי שאינו לוקח חלק בבין הארץ עליו הכתוב אומר: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?" – אחינו הנמצאים בחזית, מקריבים את חלבם ודמם בעד כל שעל אדמה ויוצרים חיים נצחיים בשביל העם, ואלה העומדים מרחוק חוטאים לעמם חטא לא יכופר: הגיעה השעה שאנו כולנו נכיר בזה ושנאזור את כל כוחותינו למלא את החובה הגדולה שהטילה ההיסטוריה על בני עמנו.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.