על החנוך והלשון
חיים נחמן ביאליק
אין עכשיו בכחי להרצות לפניכם על ה"פלטפורמה שלנו". לא לשם משא ומתן ודין ודברים נתאספנו כאן ולא להשמיע חדשות. מטרתנו גלויה. אנחנו דורשים חנוך עברי שלם. הדבר הזה היה לנו לצווי מוחלט, ל"אימפרטיב קטגורי", שאין מהרהרים אחריו ואינו זקוק לראיות יתרות. דבר זה אינו דרישה פוליטית לבד, אלא דרישה הנובעת ממעמקי נפשנו. כולנו, המורים העברים שנתחנכנו ונתגדלנו בסביבה עברית ועל הספרות העברית, אין אנו יכולים לצייר לעצמנו חנוך מתוקן, שאיננו בתחום הלשון העברית והמדע העברי. רגילים להזכיר במקרים כאלה את שמו של ר' יוחנן בן זכאי, שהציל את קיום האומה ע"י יבנה, אבל שכחו להזכיר עוד איש אחד, שפעל פעולה עוד יותר גדולה מזו של יבנה, והתלמוד זוכר אותו לטוב – "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו" – הוא הושיב ילדים בני שש ושבע שנים ולמדם תורה. דבר זה חל כחמש שנים לפני החורבן. אם יבנה היא הגג של הקולטורה העברית, בית המדרש הגבוה, הנה בית הספר העממי, שנוסד לפני אלפים שנה, ושהקדמנו בזה את אירופה, היה היסוד של כל תרבותנו. ואם ראשו ורובו של עמנו היום, יודע ספר – יש להודות על זה להמוסד של ר' יהושע בן גמלא.
בכל נקודת מהפכה בהיסטוריה אנו נתקלים תיכף בשאלת הלשון והחנוך. כשיצאנו בגולה דאגנו כבר לבית-הספר העממי. בתקופה השניה, שבאה אחריה, בתקופת ספרד קבלו כל הספרות והתרבות, הלשון והחנוך העברי צורה אחרת, מהלך אחר, ואנו רואים כאן בפעם הראשונה חכמים יודעי לקסיקונים. אז חובר הדקדוק הראשון. הלשון והחנוך עומדים על המשמר כשומרי הסף בפתחה של כל תקופה חדשה. ובזמן החדש, בתקופת מנדלסון, כשחפצו לחדש את חיי האומה, כשהיתה התסיסה הגדולה בישראל, אנו נתקלים מיד בשאלת הלשון והחנוך. ר' נפתלי-הירץ ויזל הוציא אז את המניפסט שלו "דברי שלום ואמת", גם התחילו לדאוג לשכלול הלשון, וגם חברו ספרי דקדוק ולקסיקונים חדשים. בית הספר העברי הקדמוני לא היה מעולם בית ספר בלי פדגוגיה. אם אדם מדבר ואינו יודע את הדקדוק של לשונו, אין זה סימן שאין לו דקדוק. יש מנגנים בלי תוי-נגינה. אם היה בית-ספר היתה גם פדגוגיה, אם כי לא מפותחת ומשוכללת. גם בתלמוד אנו מוצאים עצות רבות בשאלת החנוך, בדבר טיב המורים ודרכי ההוראה הנכונה. אפשר להוציא מתוכן שיטות שונות בעניני פדגוגיה.
ועם זה, שהיו לו בתי ספר עממיים, בשעה שעמים אחרים עוד לא חלמו על זה, הגיע למדרגה נמוכה כזאת, ש"למוד והשכלה" פירושם בעיניו: למוד והשכלה בלשון נכריה. הלא בזמננו חסרון ידיעת לשוננו תחשב להדור והתגנדרות. מי שאינו יודע את הלשון העברית הוא משכיל, ומי שיודע אותה – הוא בחזקת בער. הלא זוהי חרפה שאין דוגמתה, שעם יחשוב, שהשכלה היא דוקא ידיעת לשונות זרות ומדע זר.
אין לנו לרמות את עצמנו. ריב הלשונות, ששוב צפה בעינו, אינו מקרה בלבד. הריב הזה הוא בת-קולו של שלש השקפות-עולם שונות. ההכרה שלנו נסתעפה לשלשה סעיפים, שלשה מחנות עומדים זה מול זה.
המחנה האחד – בעלי השקפה היסטורית, דובנוביסטים, בעלי-השלוש. הם מחליטים, כי כל התקופות ההיסטוריות נוטלות חלק ומשתתפות בבנין האומה, ולפיכך כל התקופות וההשפעות יש להן זכיות שוות. לא אחדות הטריטוריה מאחדת את העם. האומה הישראלית היא, לפי דעתם, טפוס מיוחד, שהכל בה שוטף, כל תקופה היא חוליה מיוחדת בחוט-השדרה של האומה. היצירה העברית והחנוך העברי יצוירו, לפי דעתם, בכל הלשונות. האומה היא לפי דעתם מין תחש ססגונא, רב הגוונים, שהיו לו, לפי האגדה, שתי שדראות. האומה הישראלית יש לה, לפי דעתם, שלש שדראות, היכולות להחליף זו את זו.
המחנה השני – בעלי האידיש. הם חותכים את השדרה בסכין, תופשים חוליה אחת של ההיסטוריה ועושים אותה עיקר. הלשון המדוברת, מפני שהיא חיה עתה בפינו, היא הלשון הלאומית, לדעתם. הם מחלקים את האומה הישראלית לכמה אומות מיוחדות, ואלה שאינם מדברים אידיש יוצאים מן הכלל, אם אינם משתעבדים למדברי אידיש. הללו רואים את הקלקלה כנורמה, מפני שהאריכה ימים, ואינם מבינים, כי שפה וארץ אינן נתנות בכל פעם.
אולם אנחנו, המחנה השלישי, היודעים, שלשון וארץ הן מתנות הנתנות מאת ההיסטוריה רק פעם אחת, אנחנו רואים את כל השנויים כקלקלה, כמום, כמקרע רע. האסון נשאר אסון, אפילו אם הוא מאריך ימים. העוור אפילו אם הוא מאריך ימים במומו, אינו חושב את מומו לנורמה אלא לאסון. ולפיכך אנו אומרים, שכל זמן שלא נתיאשנו מן הגאולה ויש אמונה לתחיה, הקלקלה נשארת מום ולא נורמה.
וכשאנו שואלים את עצמנו, מדוע זה היה כך, שהעם, שיצר את בית-הספר העממי לפני אלפים שנה, עומד עכשיו כעני בפתח ומבקש עצות, איך לבנות את בית-ספרו, – עלינו לבקש מענה בצורות החנוך הנושנות. מה היה מושג "למוד התורה" בזמנים הקדמונים? בברור אין אנו יודעים זאת, אבל יש מוכיחים, שבחנוך העברי מצא מקום לא רק חנוך דתי, אלא גם חנוך חילוני וגם גופני. יש ראיות לזה בתלמוד (חייב אדם ללמד בנו אומנות, טוב תורה עם דרך ארץ, חייב אדם ללמד את בנו לשוט על פני הנהר), בכל אופן החנוך עמד אז בצורה נמוכה מאד, אבל בימי הבינים יש לנו כבר תעודות יותר ברורות. על-פי התעודות האלה אנו יודעים, שגם בבתי המדרש וגם בבתי הספר העממיים היו מלמדים את הלמודים החילוניים. בכלל בזמן עלית האומה היו מתרחבים תחומי החנוך, וגם בארץ פולין, כשהחנוך בכלל התקלקל – הגיע למוד התורה עצמה בבתי הספר לידי שלמות ידועה (חדר, ישיבה, בית-מדרש וכו'). אולם בחנוך היו קלקלות ואין לנו להביא ראיה מהן. ראשית, החנוך היה דתי והוציא כל מה שלא היה בגדר הדת (עד היום הלמוד בחדר העברי מוציא מתוכו את כל הלמודים חוץ מלמוד התורה). הקלקלה השניה היא זו, שהיו מחנכים רק את הזכרים. חצי העם נשאר מחוץ לכל חנוך. זה היה עוון פלילי ואסון מסוכן. אם הנשים הנכריות היו למכשול בימי עזרא ונחמיה, הנה נשינו אנו היו לנו לנשים נכריות והיו לנו למכשול בחנוך בנינו. הקלקלה השלישית, המושג המקובל, כי סתם השכלה מצוירת בלשון נכריה, והחנוך העברי נחלק לשנים: חציו לכם וחציו לה': בעברית – חנוך יהודי, ובלשונות זרות – השכלה המביאה לידי חיים טובים.
אותן שלש הקלקלות הביאו את בית-הספר העברי עד הדיוטה האחרונה ביחס לבתי הספר האירופיים. ואם אנחנו עומדים על הפתח ומבקשים תקנות לחנוך העברי מוכרחים אנו להניח הנחות אלו: א) החנוך העברי צריך להיות שלם בכל מדרגותיו, מבית-הספר הנמוך עד הגבוה. בית-הספר שלנו צריך לתת לילד את האפשרות להגיע עד המדרגה העליונה. אין רע, אם לא כל התלמידים יגיעו בבת אחת למדרגה עליונה, כך הוא גם אצל אומות העולם. העיקר היא האמונה וההכרה של האב, שבנו יכול לזכות לעלות עד למדרגה העליונה. חנוך נמוך בלי בינוני ועליון אין לו שום ערך. ב) חנוך כולל גם את הלמודים החילוניים וגם את למודי הקודש. ג) חנוך מאוחד, מצד הלשון העברית, שצריכה להיות השלטת בכל הלמודים, גם הכלליים וגם העבריים. ד) חנוך מאחד את הזכרים ואת הנקבות. אם ישאלוני: האפשר לנו, בתנאי חיים זרים, להציג לעצמנו תעודה גבוהה כזו? תרבות זרה – הנעמוד בפניה? והלא שואפים אנו לחנוך עממי ודימוקרטי. הטוב שנציג לפנינו תעודה, שיזכו בה, אפשר, רק יחידים? ואולם אדם, שאינו זוכה לשלמות של השכלה ומדע, צריך לראות את זה כאסון בחייו, שהוא לא זכה לכך. ראוי כל אדם להיות כמשה רבנו, ואם איננו מה שהוא ראוי להיות אסון הוא זה לו. השאיפה צריכה להיות גדולה והתעודה מחזקת אותה ונותנת לה תוקף ההכרה, שבזמן מן הזמנים תתגשם. אם אפילו רק יחידים יקבלו חנוך שלם, הלא שאר חלקי העם יהיו להם געגועים לחנוך כזה. אנו צריכים לפרנס את הגעגועים, לפרנס את הרגשת האסון של חסרון השכלה עברית שלמה.
יתאדמו פני איש יהודי, שאינו יודע עברית, ויתבייש כבושת גנב. עכשיו הרי הרבה נבערים מדעת מתהדרים ויש להם החוצפה להיות קופצים ועומדים בראש מוסדות חנוך. ההכרה והשאיפה הן בעיני העיקר. מתחבטים בשאלה אם מותר להתחיל את הלמוד בעברית, בלשון בלתי מדוברת. ובזה באים בתביעה מן הפדגוגיה – האפשר לשלול מן הילד את תענוג התחלת הלמוד?
איך לקרב את הילד למלה העברית – זוהי כבר שאלת האמצעים, שאלה מיתודית, אבל העיקר, שהתחלת הלמודים, המומנט הראשון של החנוך, שנשאר קדוש לכל ימי האדם, צריך להיות קשור למלה העברית וללשון העברית. זהו לא פרט, אלא פרינציפיון חשוב, שכל נימי הלב והנפש תהיינה קשורות לעברית. זוהי מיסתיקה המובנה בכל לשון. כל הרשמים הראשונים של הילד והחנוך. אפילו אם הם מפסידים קצת בתחלה ע"י הלשון העברית, צריכים להיות בלשון זו. הרושם הפסיכולוגי הוא עמוק כל כך, שאין לנו לוותר על הלשון העברית. האגדות הקלסיות ודאי יותר יפות במקורן. אבל מצד הרושם יותר רצוי שיקרא הילד אפילו אגדות כלליות בעברית, כדי שהקריאה תהיה דוקא בעברית, וכשיקרא אותן אחר-כך במקורן יזכור את הרושם הראשון של קריאת הספר בתרגום עברי.
כל תענוג רוחני, שאפשר להוציא מתוך החנוך, צריך שינתן ראשונה בצורה עברית ובלשון עברית.
אל נא תשאלו את הפדגוגיה אם מותר לנו לברוא חנוך עברי. הפדגוגיה בעצמה היא כפיה. כל חנוך הוא שלשלת שלמה של כפיות. החופש, שמדברים עליו, אינו אלא שיגרא דלישנא. הפדגוגיה מבקשת אמצעים, ,איך להפוך את הכפיה לתענוג, אבל באמת הכפיה נשארת כפיה. החקוי – כפיה היא. יש צוויים כאלה שאינם משתעבדים למדע. הפדגוגיה תתן לנו את האפשרות להוציא אל הפועל את שאיפתנו. אפשר, שזהו חלום, אבל חלום בעינים פקוחות. אנחנו עומדים על הדרך הנכונה ורואים את קצה. חוני המעגל, כאשר קם משנתו, תמה ושאל, אם זהו חלום. בשעה שישן נברא עולם חדש והוא לא מצא את ביתו. אנחנו אין אנו מכירים את המצב הזה, שבמשך שני דורות תשכח שפה, למצב נורמלי. זה נעשה בשעת תרדמתנו, ואנחנו, כשנקיץ לתחיה, נמצא את ביתנו.
גשו לעבודה, אל תרפינה ידיכם ותהי השכינה שרויה במעשי ידיכם!
–––––––––––––––––––––––––––––
מה זה דת? דת היא הרגשה דתית, לבוש דתי. כל אותה מחברת הדברים, שקורין לה דת, זה בנין מסובך מהרבה יסודות, וצריך להחליט על איזה יסוד מדברים. גם כל פרט ופרט של הדת מרכב מהרבה יסודות.
אם יש ערך למצוות המעשיות בחנוך – שאלה זו התעוררה עוד בימי ר' עקיבא: תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו וגמרו, שתלמוד גדול, שהוא מביא לידי מעשה.
הלשון גם היא ספוגה ריח כל הדורות וכל הזמנים וספוגה היא גם דתיות.
כל אחד מבין לפי רוחו, ואין להוציא החלטות מסוימות בזה. יעשה כל אחד לפי רוחו.
העם בעצמו יקח מן הדת את הצדדים הדרושים לו, הניחו להם לבניהם של אברהם אבינו: אם אינם נביאים – בני נביאים המה.
–––––––––––––––––––––––––––––
(דברי נעילה בועידה זו)
עשרים וחמש שנה נמלאו היום למות המשורר י. ל. גורדון ושנה נמלאה אתמול למות המשורר ש. פרוג. אני רואה בזה מין סמל. אתם זוכרים את המלים המרות של יל"ג "אם לא האחרון במשוררי ציון הנני". אחרי שגורדון התיאש מתחיה וכתב את שירו: "למי אני עמל" – פנה אל המשורר פרוג בלשון נכריה בשיר "ציץ נובל אנכי, אתה מלא ליח". החשב אז גורדון כי תעבורנה כ"ה שנה, וועידת מורים תכריז על תחית השפה העברית?
"המורה" – למרות מצבו החומרי השפל – מלה קדושה מאד. מלה זו מובילה אותנו אל אותו היום, שנאמר עליו: "היום נהיית לעם" – זהו מתן תורה.
המלמד הראשון שלנו משה רבנו, הוא היה נביא, מחוקק, אולם העם קרא אותו בשם "רבנו". השם נביא נשאר רק בספרות, ובפי העם הוא "רבנו". כל יוצרי היהדות נקראים בשם "רבנים".
החנוך – זה העמיד אותו על הדת, זה על החכמה, זה על הלאומיות וידיעת הלשון, ואחר כך באו וצרפו לזה גם ידיעת ההיסטוריה. אבל כל אלה הם רק פרטים. האמת היא, שהחנוך הוא התורה, ו"התורה" כוללת בה את הכל. כל מה שעושה את האדם לאיש, כל מה שמשפר אותו – זהו תורה, מיום שעמד העם על הר סיני ועד היום. אמנם היו ימים, שהגבירו יסוד אחד על השני, אולם סך-הכל של כל הזמנים הוא: כל הטוב והנשגב, שאסף ישראל בדרכו, את הכל הכניס לתוך אוצר הקודש, שקרא אותו בשם "תורה".
הועידה בבנותה את ההסתדרות ובהניחה אבן הפנה לחנוך, עשתה דבר גדול. בלקחנו את הטוב שהיה בחנוך הישן, צרפנו לו את כל הטוב והנשגב של כל הזמנים, הכנסנו לחנוך את כל אוצרות העם העברי: נביאינו, הספרות של ימי הבינים, כל השלשלת מיום היותו לעם עד היום הזה, כל המדעים הכלליים. לנו אין מחיצה. הכל נכנס לרשותנו. אם גורדון, הראשון , סגנן את השאיפה של בני זמנו: "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך" – אמרנו אנחנו בסגנון אחד-העם: היה יהודי ואדם באהלך ובצאתך". אנו בחרנו את החומר המעולה והמשובח והנחנו אותו ביסוד החנוך. הבנין בנוי על יסודות מוצקים כאלה יאריך ימים ולא יהרס מהרה.
מפתח הזהב של החנוך העברי הוא הלשון העברית. אתם, שנמסר בידכם המפתח לנשמת העם, אותו החבל, שבו נאחזנו בשעה שאניתנו היתה מטורפת בים – אתם בשובכם לבתיכם, השתדלו למסור את המפתח הזה לכל העם העברי ולבניו ולבנותיו כאחד, ואז נפתח בעצמנו את השער הגדול לתחיה ולתקומה שלמה.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.