על הביקור באמריקה

על הבקור באמריקה

חיים נחמן ביאליק

(שיחה עם ב"כ העתונות שעלו על האניה אליו בבואו לאמריקה, שבט תרפ"ו)

בקורי באמריקה מתאים, קודם כל, לשאיפתי משכבר, שאיפה טבעית ומובנת מאז, לראות בעיני את הגוש היהודי, הגדול ביותר, שנתרכז במהירות מפליאה כ"כ במשך ארבעים שנה האחרונות במקום מגורו החדש. וכי לא מעשה נסים הוא? ארבעה מיליונים נפש – החלק הרביעי של היהדות העולמית – נשאו כמעט "על כנפי נשרים" אל מעבר הים האטלנטי מארבע כנפות הארץ, ובמשך זמן קצר נהפכו שם מ"ערב-רב" של גולים סחופים ודוויים לקבוץ גדול כביר-כח והשפעה, קבוץ מסודר ומאורגן, שנסתגל למקומו ונזדין יפה בכל "הכלים" הנחוצים לקיומו של אורגניסמוס צבורי חי ופועל על פי דרכו הוא בתוך סביבתו החדשה; ולא עוד, אלא שאורגניסמוס זה הוא היחידי, שיצא בשלום מכל המהפכות שהביאה לעולם המלחמה האחרונה, ובשעה שכל יתר חלקי היהדות מוטלים עתה לפנינו בהריסותם הגמורה או באפיסת-כחם, היא לבדה – היהדות האמריקאית – עדיין עומדת באיתנה, או גם הוסיפה כח, והיא נראית עתה בעינינו כאלו היא עקר מנינה ורוב בנינה של היהדות העולמית. לפי-שעה היא גם המשענת היחידה של היהדות העולמית – עד כמה שיש מקום לזו בגלות – ולוא רק לזמן מסוים, עד שיתבצר ביתנו הלאומי בא"י. היהודי הרוצה לדעת את עמו, אי-אפשר שלא יתעורר בו החפץ לראות את היהדות האמריקאית בעיניו ולהכירה מקרוב במקומה.

ואולם הסבה הקרובה והעיקרית לבקורי באמריקה עתה היא, כמובן, דבר בנינו של ביתנו הלאומי בא"י. לעמנו הגיעה שעה גדולה ומכרעת בהיסטוריה שלו. ניתנה לו שוב, כמו בימי כורש, האפשרות לשוב אל ארצו ולבנות את ביתו הוא. דבר גאולתו ותקומתו השלמה בארץ אבות נמסר איפוא מעכשיו לידיו הוא והכל תלוי ברצונו ובכשרונו של העם העברי; העם העברי לכל חלקיו השונים מוכרח איפוא לקבל עליו באהבה ובהתלהבות את מלוי חובתו ההיסטורית, חובתו כלפי עצמו, כלפי עברו ועתידו. אם אינו רוצה לעשות את כל תכן חייו וקיומו ההיסטורי פלסתר – אין הוא יכול בשום פנים להשתמט ממלוי חובתו זו,וככל אשר ימהר לעשותה, כן ייטב לו; שהרי אין ספק, כי שאלת בנין הבית הלאומי בא"י יהפך בהכרח בעיני כל העולם – מאליו יהפך, אם נאבה ואם נמאן – לשאלת הכבוד של כל האומה הישראלית ומעמדה בכל ארצות הגולה. – האחריות על פתרונה של פרובלימה זו, בחיוב או בשלילה, תחול סוף סוף אף היא – אם נאבה ואם נמאן – על ראשיהם של כל חלקי היהדות; כשלונו של בנין הבית הלאומי יחשב מעתה לכשלונה האחרון והגמור של יהדות העולם כולה, ומנת חלקה יהיה בעתיד חרפה נצחת ובוז עולם.

על כל העם העברי, החותר לא רק לקיום של "כלב חי", אלא שואף לקיום של כבוד ושל קומה זקופה, להתעמק הרבה בדבר זה ולהוציא ממנו את כל המסקנות העיוניות והמעשיות. המסקנה העיקרית היא, שבנין הבית הלאומי מוכרח, – ויהי מה –להעשות לדבר כל העם בלי יוצא מן הכלל, ושמעשה הבנין אין לדחותו, אלא צריך לצאת אל הפועל בזריזות גדולה, מתוך התעוררות והתלהבות עצומה ומתוך אמוץ. מקסימלי של כל כחות היצירה החמריים והרוחניים הנמצאים ברשות האומה. להסברתו של הרעיון הכללי הזה, שנראה לי פשוט וברור כל-כך, להרחבתו ולהעמקתו – באמצעות דברים שבעל-פה – אני אומר להקדיש את זמני המצומצם המוקצה לי לשם כך בימי שהותי באמריקה. חברי הנעלה ד"ר ש. לוין כבר קדמני בעבודת-הסברה זו במשך עשרים שנה; שדה הציונות במובנה הנעלה ביותר נחרשה על ידו באמריקה כמה וכמה פעמים ישר והפוך, ואם יש ניר רב לעבודת התחייה באמריקה, הרי יש להודות על כך לעבודתו ולכשרונו הכביר של עסקן זה; ואולם כנראה, כך דרכם של רעיונות פשוטים, שאינם ממהרים להקלט בלבבות, והם טעונים הסברה חדשה בכל יום. היהודים באמריקה, אין לכחד, חלקם בבנין הארץ, לפי קנה-המדה המצומצם שעד עכשיו, איננו קטן בערך, אבל אפילו אלה העומדים במערכות הבונים – והם מעטים מאד – אף הם עדיין לא זכו לעמוד על כל עמקו ורוממתו של תפקיד השעה. הם אינם מבחינים אפילו בין נתינה לנתינה, וכל תרומות ידם לבנין הבית הלאומי נרשמות עד היום אצלם ברובריקה הכללית של כל מיני "סיוע" ו"תמיכה" לחלקי היהדות המדולדלים השונים, שנמצאו להם בזמנים האחרונים אפטרופסים רבים, קרואים ושאינם קרואים, כאלו אין בין "תמיכה" ו"סיוע" סתם לבין ההשתתפות בבנין עדי-עד של כל העם ולא כלום. השאון הרב שהוקם מסביב לענין קרים והערבוב ההדיוטי של פרשה זו בענין הבית הלאומי הוא עדות מעציבה לדלות המחשבה הצבורית והלאומית בתוך חוגים ידועים של הקבוץ היהודי באמריקה. כל יד, הבאה בכוונה טובה מכל מקום שהוא לרפא אפילו פצע קל שבקלים בגוף האומה העברית, תהא ברוכה ומבורכת, אבל גם הכוונות הטובות ביותר אינן מרשות להקבלה טפשית כזאת: קרים כנגד ארץ-ישראל. את העם העברי קרה האסון, שהכרזת בלפור חלה בזמן אחד עם חורבנה הגמור של היהדות הרוסית – מעין נפלא זה של אנרגיה לאומית בתקופה הקודמת – ועם דלדולם של יתר חלקי היהדות. היהדות האמריקאית היא איפוא לפי שעה היחידה, שיכולה לקבל עליה את דבר בנינו של הבית הלאומי, והיא מחויבת לעשות זאת, כי אין זולתה לגאול. היא צריכה לצאת לא רק ידי חובת עצמה, אלא להוציא גם את האחרים, את יתר חלקי היהדות, ידי חובתם. האמצעים שהמציאה עד עכשיו לבנין הארץ כאין וכאפס הם לעומת גודל הצרכים ורוממות המטרה. וכל שכן שערכם המוסרי של קרבנותיהם הכספיים, דל מאד לעומת הקרבנות הממשיים, קרבנות של בשר ודם, שמביאים יום יום ושעה שעה, חלוצינו הנפלאים, בוני הארץ הגמורים. בא"י פולחת את הלב זעקה כפולה: האדמה משועת לאנשים והאנשים משועים לאדמה; וממיעוט אמצעים אין יודע איך ובמה להשתיק את השועה הנוראה הזאת, ובינתים יורדים לטמיון מאמצים קדושים ויקרים, מאמצים כבירים, של אלפי חלוצים עזי-נפש הבאים לבנות את הארץ בנפשם. המאמצים האלה, אילו הושטה להם העזרה הנחוצה במועדה ובמדה מספקת, היו מביאים ברכה פי-מאה. כח הקליטה של הארץ אף הוא הולך ומתרחב ואלפי גולים הדופקים על שעריה היו מוצאים פתח פתוח לפניהם ונוספו גם הם על צבא הבונים, ודבר תקומת הארץ היה הולך ומתקדם במהרה.

היהדות האמריקאית מחויבת גם לעזור ביד נדיבה ובלב רחב לתקומתה של התרבות העברית בארץ. יכולים אנו לצמצם בארץ אבות את צרכינו הגשמים, אבל בשום פנים אין אנו יכולים ורשאים למעט את דמותנו התרבותית ולוותר על צרכי רוחנו. יצירת התרבות העברית בארץ אבות תרומם את ביתנו הלאומי למדרגה גבוהה של מרכז לאומי, שנשפיע מרחוק על כל חלקי האומה ותביא קשר אמיץ ביניהם. היא תיצור בכל יום תמיד את אחדותה הפנימית, אחדות הרוח של האומה, ותתן פרצוף ותואר מיוחד לעל מעבדינו במלכות הרוח. יש לנו מאחורינו ירושה גדולה ספרותית בת אלפי שנות נדודים, ששמורים בה עקבות רוחנו היוצר בכל הדורות. אף עליה אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לוותר, בלעדיה נהיה בארץ אבות דלים וריקים מאד. הירושה הגדולה הזאת צריכה לשמש יסוד ובסיס ליצירה חדשה. ועל כן יש לעסוק בכנוסה ובסדורה, בחקירתה ובלמודה. עבודה זו יכולה להעסיק את כל אנשי-הרוח שלנו – סופרים מלומדים ואמנים ההולכים ומתרכזים עתה בא"י ומתנונים מאין מקום לעבודתם, ומאין יכולת לקבוצנו הקטן שם לשאת לבדו, בלי עזרה מן החוץ, את משאם ולספק את צרכיהם. צריכים לתת ליוצרי תרבותנו תקומה של כבוד בארץ אבות שלא תהא העניות מנולתם וממעטת את כחם היקר לנו ואת השפעתם. את כל אלה צריכה היהדות האמריקאית לדעת ולשים אל לב.

"לפום גמלא שיחנא" – היהדות האמריקאית בריאה וחזקה. כתפים רחבות לה, המשא שהטילה עליה ההיסטוריה – הוא לפי כחה. ואין דבר: היא תשא והיא תסבול – ותמלט.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.