על גבול הדממה/גלות שירתנו הקלסית
השפה היחידה, אשר בה תוּשר השירה הקלסית האמתית – הלא היא שפת העם העובד. בימי ילדות האנושיות, כשמשוררי-עם, כמו הומירוס, היו מהלכים ושרים לאזני עמם את שירתם, היתה שפתם גם שפת עמם; אז עוד לא היה כל הבדל בין שפת-העם ושפת-הספר. אך במשך הדורות היתה שפת-העם לחומר גס בידי אלה, אשר מצבם בחברה השתנה והרשה להם לחיות חיים אינטנסיביים יותר; הם יצרו להם בתור בטוי-חייהם את השפה השניה, שפה ספרותית. כך נוצר מרחק ידוע בין הספרות והעם, וחיי העם האמתיים, חיי העובד, נשארו בלי בטוי שירי-אמנותי. מכאן החלה וגדלה אותה אי-ההבנה, אשר רבצה כתהום עמוקה בין שכבת העם העובד ובין היוצר. כך נולד גרעין של קנאה ושנאה מעמדית, זו מחלת החברה הכרונית. הרפוי מהמחלות האלה לא יבוא אלא אם העם העובד יהיה גם העם היוצר.
בעולמנו, לכאורה, אפשר היה להמנע מהמצב המחפיר הזה; הלא אנו אך זה אומרים לבנות את החברה שלנו, אומרים להניח את נדבכיה הראשונים, והנה התפלגות עמוקה עוד מזו אשר לגויים הולכת ונוצרת גם אצלנו. עובדה היא, כי שפת-העם בארץ איננה שפתנו הספרותית; הברת המלרע שונה תכלית שנוי מזו, אשר בה שרים משוררינו הגדולים את שירתם ואשר היא מלעיל. לעם העובד בארץ, לכל הדור החדש, הקם עתה לחיים, לא מובנת שירתם.
בעמדנו לקבץ את פזורי-העם, לאַחות את קרעיו, להרוס את כל המחיצות, אשר קמו בין שדרותיו השונות, ולברוא קרקע של הבנה עמוקה, אינטימית ותכליתית – עלינו להפנות תשומת-לב מיוחדת ליצירת שפה אחת והברה אחת. אל זו האחרונה לא הושם לב כראוי עד היום. עלינו להמנע קודם כל ממציאות של שתי שפות, שפת-עם ושפת-ספר. נזכרה, כי עמנו עם-הספר הנהו וכי גם פה בארץ, העובד המחזיק במחרשה מוסיף להיות אדם, עם רצון לוהט להיות אדם, וכי צרכיו במזון רוחני אינם פחותים ואולי גם עולים על צרכי איזה בטלן המשתרע על ספת-משי ויורק מאפס-מעשה לתקרה. ברוסיה המתחדשת, המתלבטת בחבלי-משיח, עתיד לקום דור חדש של עובד אינטלקטואלי – הוא פרי החנוך החדש, המרגיל את הכל, בלי יוצא מן הכלל, לעבודה גופנית מימי הילדות. דור של עובד אינטלקטואלי, אשר בידיו יעבוד וברוחו יכבוש וייצור, יקום במקום המעמדות האויבים; בקרבו ישא את נר הקולטורה העתידה וכונן יכוננה.
אותו טפוס של עובד הולך ונוצר מתוך תנועת החלוץ גם בארצנו; כי רצון-העבודה ורצון-החיים אינם סותרים זה את זה בלב הצעיר שלנו, ושני הרצונות האלה פַלֵּס יפלסו לו, סוף-סוף, נתיב לעולם מתוקן ויהגו מדרכם כל רצונות אחרים שיעמדו לשטן לו... כי הוא אינו עוד אותו אדם משועבד, אשר משַמש רק כחומר לנִצול ומניח לאחרים לֵהָנות משירה ומיופי על חשבון זמנו הגזול וצרכיו החנוקים.
הנה על העובד האינטלקטואלי הזה, הנקלט פה ושם, הנבקע ונובט בארצנו, אשר הוא הוא גרעין העם העתיד – אין כל שירה סוככת עדיין. שפתו, השונה בהברה משפתנו הספרותית, עוד לא היתה חומר לשירה. חייו העצמיים והמלאים עוד טרם מצאו כל הד, כל בטוי מרנין, מנחם. בוקר-אור יתגבר כארי, בצאתו לשדה – אך שירתו לא תלַוהו! יֵצא ככה, כמעבר לים. שירתו בגולה נשארה... את ביאליק, שניאור, טשרניחובסקי לא ישיר – כי לא יבין... ולא מסִבת אותו הקרע, אשר בין חייו והגלות, גם לא מפאת אותו הצער החיוני, "הצער של תמול". נַרשה-נא לו, לצער של תמול, להצֵל על פנינו ולהרעיד בלבנו קולות נוגים למדי. הסבה העיקרית, אשר איננה נותנת לשירה להִקָּלט בנו, הוא המבטא הזר אשר לה; עם כל יפיה ועמקה הן לא תכה בהלמוּת על לבנו, כי לא מרגבי חיינו הגסים גוּלפה, ולא מצלילי-חיינו הקשים או העליזים, הרוטטים יום יום על שפתינו. ערכה – ככל דבר הכתוב לועזית. ואם ברצון טוב נאמר לקרבה לחיינו ונקראנה בשפתנו אנו, שנגינתה מלרע – לא נזכה להבינה ומה גם ליהנות ממנה. מגוחכה ועלובה תהיה, כאותה סונטת-בטהובן נפלאה, שכתבוה בשגגה בתוים מסורסים, ככלי-זמר משחת בידי שכור... שלֵמה תצא מאוצר-לב-האמן ובעלת-מום ופגומת-צורה תבוא לאזנינו. כי האידיאה הנעלה ביותר לא תתרחש בלתי אם בלבשה את בטויה היא, ההולמה, היחידי, ואם האחרון נפגם ומתנכר לנו, איך נחזה את נשמת היצירה בטהרתה הבלתי-נכתמת, כאשר צצה בנפש יוצרה? לא, לעובד בארץ אין שירה קלסית שתנחמנו ותחנכנו, כי זאת, המצויה, לא תעלה את חייו הקשים משפל-המדרגה, לא תאיר את לאוּת הערבים לאחר העבודה, ובהשכימו קום לא תרון בו, אף לא תעודדהו. היא לא תפיח בו לא את רוח-המרד ולא את האומץ לשאת את חייו לפניו, גם לא את שלוַת-האושר... היא לא תעשה את ההיסטוריה שלנו להבא...
והוא, העובד, הלא כה מקשיב, כה צמא לאותה מנגינה! ואולי בשל התקוה הסתומה הזאת גם בא לארץ... ואַיֶהָ?
לא עניות-חיינו בעוכרינו! "אנו מדברים בארץ על אודות השפעה על הגולה ועל אודות רחשי יצירה בתוכנו. אף שיר עממי אחד מקורי, אף מנגינה אחת, לא נוצרו במרכז הזה, בארץ-ישראל, במשך כל השנים, ולא יכלו להוצר! ואין צורך בהם (?), אין צורך בפירות מוקדמים, המעידים רק על חולניותו של הנטע הרך. נפַטר-נא את ארץ-ישראל מחובת-"יצירה", מחובת השפעה" וכו' וכו' ("הנחלת הלשון לעם", ש. יבנאלי, קובץ "אחדות-העבודה").
אך זוהי טעות עמוקה, חבר יבנאלי! כי השירה לא היתה מעולם בת-דורה או ראי-תקופתה, כשאר ענפי התרבות בני זמנם הנאמנים, כגון רוֹמן ריאליסטי, מדע, פובליציסטיקה.
השירה בתור שכזאת גם אינה יכולה להיות בת-דורה הנאמנה. כנבואה כן השירה מקדמת ומבשרת את הדור. היא הלא מבטאה את החיים אשר בפוֹטנציה, את הכמוס מן העין תגלה, את החלום המתוק, השופע והגנוז... השירה – היא בֹשֶׂם-העתיד, היא ריח ניחוח של קרבן הנפש המשתוקקת ועולה לאֵל-הנצחים; היא - הד רחוק מאותם הקולות, אשר אך נועדו להולד! השירה הרעננה ביותר, אשר רסיסי לילה עוד בקווצותיה, תזרח לעת תסיסת השאיפות ולא לעת התגשמותן בחיים. אכן, בעצם עשירים הם חיינו, צלולים, עמוקים ופועלים באין רואה... כי עוד אולי בשום דור לא רבו ככה "אמני השתיקה היפה" כבדורנו. לא, לא עניות-חיינו, לא חוסר-התוכן, אלא העדר הצורה, המסגרת, העדר הכלי לַיֵּש הנשפך לתוהו, חוסר כלי נגינה למנגן וידים פרושות "לקראת כל רחש-יופי ונדנוד-תפארת". טשרניחובסקי הרגיש בטרגדיה הנסתרת, אשר נוצרה על ידי "הנגוד בין הנגינה של הדבור לנגינת השיר בקלקלו את המוסיקליות ובגרמו לשיר העברי שלא ישתרש", אך הוא הרגיש רק את הצד האחד של הטרגדיה, את זו אשר לו, למשמיע. אך גדולה מזו היא הטרגדיה של אלה הרבים, אשר שמם לא יפורסם וראשם לא יוכתר זֵר בערגם לשמוע. כי בראשית היתה ההקשבה, הצורך הקדוש לקבל, והוא הוא שיצר גם את הצורך השני: לתת. אפשר למחוק ספרים, אך אי-אפשר לעכב במשהו את החיים במרוצתם.... והחיים בארץ כבר הותכו באופן אורגני עם המבטא שלנו, ואנו רוצים עתה לקבל את שלנו.
עד היום אנו נאלצים לקרוא את שירתנו בהברה, אשר חיינו מחוצה לה. השיר הפלאי ביותר, על גבול ידוע פתע יעזבני – והנה חיי לא הושרו. הם לחוד והשירה לחוד. איך נשיר את חיינו? או איך נשיב את גלות-שירתנו?
ואולי עצם גורל תחיתנו תלוי בשאלה זו?
קלצ'קין כותב על אודותיה: "עדיין היא רק משחקת ברעיון הלאומי ומתבדחת בהסתר פנים מן המהפכה הכבושה באותו רעיון. אבל הגיעה השעה להוליך את מחשבת התחיה עד למסקנתה האחרונה ולגלותה בכל אכזריות אמתה".
אמנם, הגיעה השעה, ומה שממשמשים באפלה שם בגולה – אנו רואים פה, בארץ, בעליל. הנה מתקרבת השעה הגדולה, שעת הפגישה של העם ההולך וקם לתחיה עם משורריו הגדולים, משוררי הגולה. מי בפני מי יכּנע?
על ספרותנו החדשה בארץ כותב שניאור ב"מקלט": "זרם של ברבריסמוס כזה התפרץ תמיד אל פרצי כל שפה ושפה בשעת מהפכות וימי מעבר אל מטרות תרבותיות חדשות, אל תחיות לאומיות והרחבות מדיניות, עד שבא הסנהדריה של שפה זו או אחרת ובראשה משוררים גדולים, שחושם האמנותי היה ויהיה תמיד השופט היותר עליון ונאמן בכל הלשונות, וגרשו וטאטאו את הברבריסמוס אל אותו תוהו של הפקר ואל אותו הערפל ההמוני, אשר משם באו". – כן, הזכות למשוררים הגדולים לחוקק את חוקי הלשון... אך לא את חוקי החיים, כי יש אשר החיים עצמם עושים להם דרך, מבלי לשאול את פי משוררי הדור או מחוקקיו! ואין לזלזל ב"ערפל ההמוני".
בשעה מכרעת זו, אני, אחד מקרב העם, עם-הארץ, מעז לפנות אליכם: מוטב שתטו אוזן לדופק-חיינו החלש. הנה ביאליק דורש את ה"חובה", הוא מרכין את ראשו ומבקש את עול-הברזל לצוארו. אכן, מוכן העול וברורה החובה: לעלות לארץ ומרגבי אדמתה השחורה לצור את אמת-החיים, את שירת-החיים! מי בעמל-כפיו ומי ברוחו המחוננת, כי רק שירת-החיים היא המנצחת.
האם לא חידה היא (מחפירה בכל אופן) לתחיתנו, כי עמודי שירתנו עומדים עדיין מרחוק, מעבר לגבולות הארץ, ולא הרגישו עוד בחובתם הישרה ולא עלו לארץ ולא קלטו עדיין לתוכם את קולות-החיים ולא השכינו אלהים חיים בקרבם ולא כוננו עוד את מיתרי נבלם מחדש?!
איך תהיה הפגישה? עוד חזון למועד; אנו רוצים להשיב את גלות שירתנו, כי לא נוכל ולא נרצה לנתק את כל החוטים הקושרים אותנו עם הגולה, באשר גם עורקים חיים ביניהם, היונקים מאגמים סתומים אשר בלב האומה. לא נהיה פוחזים, באמרנו ליצור "מחדש", ולא נאמר נואש, בדחותנו את חזון-היצירה לעתיד מרוחק. אנו נקרא לגדולי העם: אל תניחונו להתחיל מא-ב; גשרו גשר ובואו אלינו ותאצילו על חיינו מאותו האושר הגנוז, אשר מקלח בהם! תנוהו לנו, "גם" לנו, אותו מיץ, חזון עתיק, ונמלא בו את כוס-גורלנו, נלבישו בצלילי-חיינו, נכהנו פאר, נחזירו מנדודי הגלות אל לבנו!!
לא ל"טאטא" אלא להקשיב קשב רב וליצור תבואו אלינו.
"אז שיר חדש ישיר משורר"...
המבטא המשובש, ה"אשכנזי", זכה עד עתה בקיום מפני ששפתנו חיתה עדיין אך בספר, ואולם ימים אחרים הגיעו, השפה נקלטה בלב ומצאה ניב-שפתים, ולמבטא המשובש אין עוד כל מקום לא בחיי-יומנו ולא כל שכן בהיכל-השירה.
גם לגויים יש הברות שונות, בשכבות שונות של העם ה"פשוט", אך לא בשפת היצירה. ברור, כי שפת-העם צריכה להיות לשפת-היצירה. בכדי לברוא שפה אחת כזאת, עממית-ספרותית, צריך לקרב את כל שלש הברותינו, כי רק אז יברא המבטא הלאומי. הוא יהיה חזק, צלול ופלסטי, כספרדי, לירי כאשכנזי ורב-קולות וגונים כתימני, אך הגוף, היסוד, הנחל המקבל אל תוכו זרמים אחרים, יהיה וצריך להיות המבטא הספרדי שלנו, אשר בו הוגה הדור העובד והיוצר. כי הן ממנו יֵצא הגוי.
ומתי ומי יתחיל בבנין המבטא החדש הזה? אני עוד מאמין, כי משוררינו הגדולים, לאחר שיתערו בארץ – כי הוא הוא תפקידם, כי זוהי חובתם הלאומית – עתידים ליצור לנו את המבטא האחד, הלאומי, כאשר יצרו משפות שונות, שפת התנ"ך, האגדה וכו' שפה אחת, מובנת לכל. ואל נדחה את זה לדורות. אנו חיים בתקופת ההתכה הכללית,] התכת עולם מחדש. בלהט ימינו נוצרים ערכין, אשר דורות לא היו מספיקים ליצירתם בתקופה אחרת.
ובינתים מתאזרח השבוש בשפתנו. עבודה תרבותית רבה נעשית לעינינו. סכומים עצומים נדבו נדיבי העם; אנשים חרוצים ובעלי-כשרון עובדים בכל כח הקיטור. באמריקה מתרגמים את לונגפלו, את שלי, את קלסיקני השירה העולמית, ועצב עמוק גוּנב ללב: הרי כל זה לא בשבילנו. שלי, שכולו עדן ומוסיקה, יתיצב לפנינו, דוברי שפת-מכורה, כאחד כבד-פה ועלג-לשון! הסנונית היחידה, שתעתה עד עתה אל רחובנו, הוא תרגומו של ז'בוטינסקי ל"לעולם לא" של אדגר פּוֹ. אך מאז כבר עברו שנים והסנונית השניה עוד טרם באה. תחת זה מוסיפים לתרגם בחריצות את גאוני השירה להברה המשובשת, ומה האחרית לכל העבודה הסיזיפית הזאת? מכל היצירות הללו, העשויות חומר, אשר בעוד מועד – ואין? ובשביל מי הן? האומנם מחונני הכשרון פטורים מדאגה זו? האומנם כדאי הוא עמל כזה בשביל הרוב המסופק, הזמני והעובר, של דוברי המבטא המשובש? אֵי, איפוא, חושם הבריא של אלה בגולה, ואף של אלה הפיטנים הצעירים הגדֵלים פה אתנו בארץ? גם הם לא למדו כלום ולא קלטו מאום, אף הם מוסיפים לכת באותו השביל הסלול!...
להבראת נפש-העם, כדי שיתאחה הקרע, נחוצה לנו בַּכֹּל ההתבצרות מבפנים, והוא הלוזונג שלנו כיום: רכוז כל ההולך ונוצר באומה בשפה אחת ובהברה אחת. לפיכך זקוקים אנו עתה לתרגומים מא. ריזין וממוריס רוזנפלד אולי הרבה יותר מאשר משלי ולונגפלו.
ומי יתן ותורגמו גם שניאור, טשרניחובסקי וביאליק להברתנו אנו!...
אבותינו, אשר אך זה גלו מן הארץ ובָשׂמה וקדושתה עוד היו עמהם, היו יהירים יותר. מה עשו? "מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כנורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני-ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותן. זה הוא שנאמר: איך נשיר את שירת ה' על אדמת נכר". ואולם הדורות, אשר בוא אחריהם, לא קימו את שבועת אבותיהם; צער נדודי-נכר, זכרונות-העבר וגעגועי-המולדת דרשו את בטוים, אך לא יכלו עוד לפרוט על פי מיתרי הכנור העתיק, המתוחים איתן, בידיהם הרצוצות, באצבעותיהם הקצוצות. מה עשו? נטלו עצה והחלישום ויכוננום לפי מבנה הגלות...
ועתה עלינו למתוח מחדש ולחזק את מיתרי הנבל כמקדם. כי חזקו ידינו בעבודה, עצום עצמו ושבו לאיתנן ידי העובד בארץ!
עד כאן על החובה ואל היחידים, המחוננים. ומי, איפוא, יעשה את עבודת הבנין? – כולנו, העובדים-החיים-המדברים... אולם השלטת שפה אחת ומבטא נכון אחד דורשת עבודה רדיקלית, מרוכזת, של מוסד עליון אחד, נבחר על ידי קונגרס עולמי עברי, אשר יוָעֵד עוד במשך חיינו. לסנהדרין הזה, שמקומו כאן בארץ, יהיה גם אותו יפוי-כח ואותם אמצעים, שיעשו את חוקותיו ואת הוראותיו להכרחיות בכל בתי-הספר בגולה ובארץ. ספרי-למוד, מלונים ואנציקלופדיות, אשר יֵצאו על ידיו, ילַמדו את העם לדבר.
ובאשר ידבר – יביע.
רָפָה, תשרי תר"ף.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).