על א"מ ברכיהו

על א. מ. ברכיהו

ח"נ ביאליק

(בנשף היובל למלאות לו ששים שנה, אדר תר"ץ)

זכורני בשעת פרידתו של ברכיהו מאודיסה, כשאני הייתי עדיין אז לא "זקן ורגיל" וגם הוא היה אז עדיין תשחורת, ספרתי ספור ששמעתיו מרבי: "מעשה ביוני ויהודי, שניהם עניים, שדרו בכפיפה אחת ואכלו יחד. פעם קנו בשותפות ככר לחם, אמר לו היוני ליהודי: הרואה אתה ככר זו, כלום חושב אתה שזו היא הככר האמתית, יש ככר אחרת מופשטת, שהיא האמיתית, האידיאה של הככר הזאת – זאת היתה, כנראה, אירוניה כלפי היהודים ה"מופשטים", בבקר השכים היהודי ולקח לו לעצמו את הככר, וליוני אמר: השארתי לך את הככר ה"אמתית"... בדרך בדיחה אמרתי אז כי הוא, ברכיהו, עסק כל ימיו בככר אמתית, באותן המחשבות שאנשים פשוטים אינם רוצים בהן. ובדיחה זו מעציבה מאד בדורנו שהוציא חכמים ללמוד את ה"גשם" ואת הקשר הפנימי שיש בין הנראים והבלתי נראים, דוקא בדורנו זה כאלו נשכחה לגמרי ונעדרת ההרגשה וההכרה של הדרכים, של הצנורות הדקים המוליכים מהמחשבה הדקה אל הפשוטה הנראית לכל איש. חושבים שהיא מיותרת. אומרים על אדם "דק" שהוא בודק שערות, זה כנוי של התול דק.
רצוני להוסיף עוד ספור אחד של הבעש"ט. כששאלוהו איך זה מעשה גשמי של בן-אדם משפיע על העולם הנאצל, אמר: פעם אחת נכנס חרש-אלם אל בית משתה וראה אנשים שהם מנענעים בפיהם ולא שמע שום דבר וראה אנשים שהם מכרכרים ומפזזים, והרגיש שיש איזה קשר בין שני הדברים האלה, אבל לא הבין מהו הקשר בין הנענוע ובין הרקוד והצהלה, כי חסר היה לו החוש המקשר אותם. ודוקא חוש זה היה מפותח אצלנו, זו הדרך שנשתמרה ביהדות ובישיבות שלמדנו. איש זר לא יבין מה טיבה של העבודה המוחית של התלמוד ודרכי המחשבה של הקלא-וטריא, מה טיבם של אותם הורידים הדקים מן הדקים של המחשבה הדקה וליצירת "שולחן-ערוך" קשה וקפדני כזה, ששמר על קיומו של עם ישראל בגולה.
הרבה דרכים היו במח שלנו, כל דבר נידון בדרך בלשנות. כל הספרות שמאחורי המשנה שהיא סכומה ושיש בה מכניסמוס דק מן הדק של קורי-עכביש, נדונה בדרך בלשנית זו. יש צד בלשני גם בספרא, ספרי, תוספתא, שדרשו תלי תלים של הלכות על מדות ותרומות – מדות-תמצית מן התמצית. היה גם מחקר גדול של חקירה היסטורית, איך נוצרו בעולם כל התקנות והמעשים, היתה גם דרשה פילוסופית, ומכל זה סוף כל סוף יצאה לנו שיטת-חיים וחיינו בין שבעים הזאבים קבלו רגולציה ע"י הדקות הזאת. ואם אנחנו רואים את עמנו מוקף מוסדות צבור ודרכי חיים ממשיים, אם יהודי יודע למלא את חייו תוכן הרי זה רק משום הפלפול הדק ששום גוי אינו יודעהו. סח לי סוקולוב כשיצא התרגום הראשון של התלמוד בגרמניה, קנה אחד הגרמנים את סדר "זרעים" ועשה משתה וזימן מכירים כדי לבדח קצת את דעתם, והם קראו בו והתמוגגו מצחוק ולא היתה להם שמחה כזו בחייהם. – איך זה נוצר "ספר משונה" כזה על יסוד תורת משה? – אלה הם מהדברים שהגויים לא יבינום לעולם.
זכורני בהיותי בוולוז'ין היו שני ראשי-ישיבות הנצי"ב ור' חיים סולובייצ'יק. הם היו שני פנים בתורה, אחד "סיני" ואחד "עוקר-ערים". אני בתור ווליני היתה הסמפטיה שלי לצד ה"סיני" – אמנם השתמטתי ולא שמעתי לא את זה ולא את זה. – פעם שמעתי את ר' חיים ושמתי לב לצדו האחד, הוא לא היה בקי כ"כ, וראיתי את התענוג הנפלא שקבלו תלמידיו וראיתי את דרך הלמוד שלו הנפלא. הוא היה בדרכו, בדרך הפלפול, מודרניסתן גמור, זו היתה הפשטה ציורית. ר' חיים היה ממציא לתלמידיו את הסברות הדקות ביותר באופן פלסתי כ"כ עד שפעל גם על הרגש האסתטי. היה יופי מיוחד בהגיון שלו. מדברים על יופי שחמטי ועמקות מתמטית, הלמוד שלו היה יפה ועמוק כאחד. את הסברות הדקות ביותר הלביש ביאורים מוחשיים, שנתקעו במח כחצים שנונים וקשה היה לשכחן. דרך זו נתקבלה בתענוג ובשמחה על כל התלמידים. בטוחני שלו בא היסטוריון והיה מספר על צורת הפלפול, שידעה להפשיט את דרכי ההגיון מן החומר, היה בלי ספק מציין תקופה זו כתקופה מיוחדת והיה קורא לה תקופת הפלפול של ההגיון האסתטי. והנה נתגלגלו הדברים כך שחלק גדול מהתלמידים הללו פרשו ונכנסו ללמודים חדשים והם הביאו אתם כבר אַפַּרַט מוכן, מח מחודד ואזמלים מושחזים במשך מאות שנים והשתמשו בו לחמר החדש. אפילו מרכס הביא בירושה את האזמלים המשחזים האלה, ואל נא נזלזל איפוא בסברה הדקה. ודוקא בימינו אלה עלינו למצוא את הצנורות מן המוחש אל המופשט ולהפך. גם בגוף האדם יש ורידים המובילים מהמח אל הלב ולכל האברים ולהפך. בדורנו, בדור החומר הזה, אל תקל בעינינו הסברא הדקה – הן הן גופי-תורה. אמנם ר' חיים בעל הסברא עצמו היה אומר על הסברא: היא כ"כ דקה עד שאינה סברא. – ודוקא השטחיות שיסודה בערות וטמטום החושים, דוקא זה מביא אותנו לידי זלזול של המחשבה.
כשאני קורא את דברי ברכיהו, הריני רואה לפני את אחד מאלה שנתחנכו על הסברא הדקה. הוא בסס את הלאומיות כאחד-העם, ולפעמים חדר ופרש את מצודתו על מקומות כאלה שאחה"ע לא נכנס להם. ויש להצטער מאד על מה שלא יכול מר ברכיהו לגמור את עצמו. יש לי הרגשה, שכל דבריו אינם אלא שברירים של ספר החסר התחלה וסוף.
חושבני שנשף זה עם כל שבחיו, הם רק מהחלק המוחשי של ברכיהו. והאידיאה גופה של ברכיהו אינה נגלית אלא ב"שיחות-חולין" שלו עם חבריו וידידיו האינטימיים.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.