עין יעקב/הקדמת עין יעקב

הקדמת הרב יעקב בר שלמה בן חביב לספרו עין יעקב על אגדות הש"ס

הקדמה הכותב:

אברך את ה' אשר יעצני. ובדרך אמת הנחני. וילמדני באורח משפט ויורני. ויאמר לי קום קח לך קסת הסופר אשר במתניך וכתוב זאת זכרון בספר מיוחד. כל מדרשי התורה שבעל פה, הלא הם כתובים ומפוזרים. בתוך החיבור הקדוש הנחלק לששה סדרים. כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים. מדבש ונופת צופים מתוקים. ובמסתר פנים רומזים דברים דקים עמוקים מדריכים ומיישרים אל ידיעת האמת והאמונה. חכמה ומוסר ובינה. ועליהם צדקו דברי הרמב"ם ז"ל בפי' תפוחי זהב במשכיות כסף וגו' הלא בוחן לבות וכליות הוא יודע כי כאשר העירוני לבי ורעיוני לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, לא היתה כונתי ראשונה לאהבת מלאכת הדרישה ולבקש מאמרים מדרשים. ישנים גם חדשים. לדרוש בשבתות ובחדשים. ובקהל קדושים. וללכת בדרך סלוהל. להשמיע קול המולה. ולדרוש בכל שבת כלה. ולכבוד משוש חתן על כלה. ושמחת ברית מילה. וגם לקול יללה. על שמיעת קול כמבכירה בפחד ובבהלה. כי עם היות שדרך זה מביא אל הטוב לזכות את הרבים ולהזהיר בו איך יטיבו דרכיהם מעלליהם באמצעות מאמרי חז"ל. לא לבי הלך לטרוח כל הטורח שטרחתי בעבור זאת הסיבה לבדה. אחרי רואי כי רבו כמו רבו ספרי הדרשנים. וכלים מכלים שונים. אך אמנם הכוונה אמיתית אשר על לבי חקוקה, בראותי כי באו ימי הפקודה וגם זקנה ושיבה. הלא לבי ונפשי התאוו תאוה נשגבה. אי זה הדרך ישכון אור, ולכלכל את שיבתי. ומתי אעשה גם אנכי לביתי. ואי זה מקום מנוחתי. להיות משתעשע בלב שמח. קורא ושונה. והוגה בספרי בתי הנפש ולהבין אמרי בינה. מעיקרי שרשי האמונה. וגם דרכי התשובה בהם עולים ונושע תשועת עולמים. ולעמוד על ידיעת דרכים כוללים. להשיג קנין כל תכונה זכה וברה וכל מדה טובה. מתוקה לנפש וערבה. ולמצוא דברי חפץ אני אנא בא. אלך לי לכרגא דכולא בה דנא כתבת די רשים רבינו הקדוש בי דינא רבא, ואחריו רבינא ורב אשי אביי ורבא. ואת מי אשלח ולמי אשאל ליתן לי סולת נקייה אם לא למרי חטייא, רז"ל בעלי המשנה והתלמוד הלא הם יורוני ויאמרו לנו מאמרים אמוניים ספוריים אלהי' אל ידיעת האמת מיושרים. כולם נכוחים למבין וישרים. והדברים עתיקים. נאמרים מפי ותיקין. מפוזרים ומפורדים בין הפרקים. ובתוך פסקי דיני ממונות. שרשי אמונות. כאבנים טובות ומרגליות טמונות צפונות. בתוך צרור הכסף. ולא יהיה קצף על כל איש מעדת ישראל אשר לבו חפץ להיות מחפש לאור הנר מאין תמצא כל מרגליות ואבן יקרה גדולה וקטנה. ואי זה מקום בינה. הלא ראינו כי הרמב"ם ז"ל בפתיחת פירוש המשנה הזכיר לשבח החלק הזה מענין הדרשות אשר בחיבור התלמוד וז"ל:

והיתה כוונת רב אשי בחיבור התלמוד ד' דברים. הא' פירוש המשנה וכו'. והד' דרשות שהם ראויות לכל ענין, כל פרט שנזדמן להיות בו דרש, וזה הענין הד' ר"ל הדרש הנמצא בתלמוד, אין ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בא תבונה גדולה מפני שהוא כולל חידות פלאות וחמודות נפלאות, כי הדרשות ההם כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמיתי מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהם מן הענינים האלקיים ואמיתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שכלו בו הפילוסופים דורותיהם, ואם תבינו אותו על פשוטו, תראה בו ענינים רחוקים מן השכל שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לענינים נפלאים. הא' מהם ללטוש רעיוני התלמידים ולבב לבותם. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים, שלא יזהירו לבותם לעולם, ואילו הייתי מראה להם זוהר האמיתיות, ישובו פניהם מהם כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם אין מגלים להם הסוד, מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל אמיתות על בורייה. והאריך קצת בזה. ועוד כתב ז"ל שהלומד להמון העם צריך שיהיה בדרך משל וחידה, כדי שיהיה כולל הנשים והנערים וקטנים עד אשר יושלם שכלם, ואז יתבוננו וישכילו עניני הרמזים ההם, ולענין זה רמז שלמה ע"ה באמרו "להבין משל ומליצה וגו'". ועוד האריך ז"ל יעויין במקומו. וראוי לחשוב על כוונת הרי"ף ז"ל אשר ברוב חכמתו וחסידותו רצה לזכות את ישראל והיתה כוונתו הרצויה לברר וללבן בנפה ובשפה ברורה מכל סולת נקיה, אשר בחיבור התלמוד ארוך והשאיר אחריו ברכה. ואם שייר זה החלק כולו או רובו, לא היתה דעתו כמשאיר עוללות בלתי מבושלים וכדומה המותרות או דומות לפסולת, רחמנא ליצלן מהאי דעתא. אך אמנם מחשבתו זכה וברה מאת ה' היתה לו להורות את בני ישראל ולהאיר להם ללכת יומם ולילה בדרך קצרה וארוכה כל דיני האיסור ומותר וחייב וזכאי ואלה המשפטים אשר ישים לפניהם ראוים ליכתב על דרך הפשט ממש בלשון צח וברור ולא בדרך צורה או משל וחידה כלל, מה שאין כן בחלק הדרשנים אשר היתה כוונת החכמים בו על דרך ההסתר כמגלה טפח ומכסה טפחיים, בעבור זה ראה הרי"ף ז"ל וגם הרא"ש ז"ל הבא בעקבותיו, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולסדר לפניהם שלחן ערוך בספר אחד מיוחד כל חלקי הדינים האמורים אשר סדר למודם אל ההמון ההכרח שיכתב בדרך הפשט, תוכו כברו, לא יתערב בתוכו החלק דרשניי, שראו לכתוב רובו בדרך חידה מכאן ולהלאה הרשות נתונה לכל הבא למלאות ידיו, ויכתב בספר בפני עצמו בכלל ובפרט כל דרך הדרש ואין כל חדש בזה, כי תמיד כל היום הורגלו החכמים והתלמידים הראשונים והאחרונים עשות ספרים ממדרשי חז"ל. וגם עתה ראיתי בעיני אחר החילותי לסדר ולכתוב החיבור הזה, כי כבר קדמני חכם ספרדי אשר כתב ע ספר מיוחד כל מדרשי התלמוד. וכבר הסכימו להדפיסו אנשים חכמים ונבונים העומדים על מלאכת הדפוס בהעיר הגדולה של חכמים ושל סופרים קוסטאנטינ"א, ומלאה הארץ דעה מאותם הספרים, כי התלמידים והתרים וסוחרים קנו רבים מהם ולא בדמים יקרים. וגם בכל זה לא מנעתי עצמי מלהשלים מלאכתי מלאכת שמים. טובים השנים. וכל יודע ספר יגדיל תורה ויאדיר בראותו מה שהוספתי לכתוב בספר הזה אשר כוונתי הראשונה היתה שימצא סמוך לכל מאמר ומאמר כל לשון פירוש רש"י ותוספות רבותינו הצרפתים ז"ל וחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל, כי לא נתקררה דעתי בפירוש מלות המאמר בלבד, כי אין זה מספיק לרוות צמאונם רק שמתי השקפתי אל תועלת אחרת יותר בערך, והוא פירוש הענין כי הלא ראינו במקומות רבים דברי רש"י בפירוש הענין בלשון קצר - גדול האיכות אשר החכם הנזכר לא חשש לכתוב להיות פירוש המלות מבואר מעצמו.

ואזכיר כאן אחד מהן, דרך משל ודוגמא, והוא בפרק חלק בפירוש מאמר רבי הלל: (סנהדרין צח ב): "אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו"

וכפי הנראה הוא מאמר מגונה מנגד אל השרש אמיתי הקדום אצלנו בביאת משיחנו. האריכו בפירושו קצת מהחכמים האחרונים. ורש"י כתב בפירושו מאמר קצר גדול האיכות, וז"ל: אין משיח לישראל אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו. וכוונתו בזה לסלק מדברי רבי הלל כפירה בקבוץ גליות ובהגדלת עם ישראל ותורת משה רבינו ע"ה, כי הכופר בזה כאילו כופר בדברי משה רבינו ע"ה שאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'. אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'". ועוד פסוקים אחרים בשירת האזינו וגם דברי הנביאים פה אחד הבטיחו הגדלת ישראל ותורתם, ואע"פ שנראה נבואת ישעיה באמרו "ויצא חוטר מגזע ישי". נאמר על חזקיהו. והנה כתוב סמוך לפסוק זה "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו'". ובודאי לא נתקיים זה בימי חזקיהו ורבים כאלה "והיו מלכים אומניך וגו'". ועוד "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וגו'". ועוד נבואות אחרות בישעיה ובנביאים אחרים יאריך זכרונם, אבל כוונת רבי הלל לומר, שהאמת ישראל יהיה נושע מהגליות ומכל צרות אחרות וכל העובדי כוכבים יעבדום. כי הם חלק ה' והוא יתברך בעצמו ישים בלב כל מלכי האדמה יכירו וידעו כי האמת אתם. ואז תתקיים נבואת צפניה "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה'". וגם מה שנאמר "בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי אתן אתכם לשם ולתהלה וגו'. ובנבואות אחרות רבות. ורבי הלל הוא מודה בכולם, אמנם סובר שלא יבא מלך המשיח לחייב לכל העובדי כוכבים שישתעבדו לשם ה' ולתורתו, רק שהקב"ה בכבודו ובעצמו ישים כן בלבבם ויצליח לכל עוזר וסומך לאיש יהודי, ויכניע קמים תחתיו, ומה צורך עוד למלוך מלך להושיע את ישראל, כיון שכל מלכים ושרים וכל שבעים אומות עובדי כוכבים יעשו כן מרצונם. ואע"פ שרבי הלל מודה כל זה, ראוי לומר עליו שרא ליה מריה וכו' ופירוש כל אותה סוגיא נמשך עם זה, ויתחייב ממנה אמיתת פירוש רש"י, ומאין למד כן אין כאן מקום להאריך.

ולא הזכרתי זה רק לפרסם התועלת הגדולה המגיעה אלינו מדברי רש"י בלשון קצרה להבנת כוונת מאמרי חז"ל. וגם-כן בעלי תוספות וחידושם האירו עינינו בקצת מקומות שיש שם ענין אמוניי. ואחד מהם בפרק החולץ "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה". וברמב"ן בחידושיו הביא פירוש רש"י ופר"ח ומה שהוסיף הוא, ומדברי כולם נלמוד כפי כוחנו איכות ההבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר נביאים. וגם בפרק הספינה כתבו הרשב"א והריטב"א על דברי גוזמא הנזכרים שם דברים קרובים אל השכל מתיישבים על הלב. ועוד נתתי אל לבי לחבר בספר זה פירוש כל מאמר שבא לידי מאיזה חכם תורניי, אע"פ שלא נכתב בפירוש המסכת, כמו שמצינו ספר קטן בפירוש קצת אגדות להרשב"א ז"ל. וכתבתי על כל אגדה מהם מה שכתב הרשב"א עליה או גאון או חכם מאמין הולך לשיטתו בכל מקום אשר מצאתיו. כי עליהם נאמר דברי חכמים כדרבונות המכוונים לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. להורות למאמינים דרך האמת בריש מילין אמרות ה' אמרות טהורות קצרות וארוכות בלי לשון מדברת בהקדמות נכריות אשר לא עלו על לב החכם בעל המאמר ולא שת לבו אליהם בכל ימיו.

ועוד הוספתי לכתוב בספר הזה ענינים רבים בלתי נכתבים בחיבור החכם הנזכר, כי אע"פ שאינם כתובים בדרך דרש, מכל-מקום יש ללמוד מהם אמונות מיוחדות ומדות טובות. והמחבר הנזכר לא שת לבו אליהם. וראוי להפלא על טוב תשוקתו כי גם לפי דרכו לא השלים מלאכתו, כי לא כתב שום דבר רק מהמסכתות אשר יש בהפ תלמוד ומכל סדר זרעים לא לקט שבלים רק ממסכת ברכות וגו במסכתות אשר יש בהם תלמוד, מצאתי לקו שכחה ופאה אשר השאיר במשנה ובגמרא במקומות רבים לעני ואביון הבא ללקט אחריו. ואני בתומי שמתי עיני ולבי על כל מאמר קצר או ארוך אשר כפי מיעוט השגתי יש בו שום הערה כוללת אמונה ומדה טובה, וכתבתיו בספר הזה. והנני מזכיר בתפיחתי זאת ב' או ג' דברים אשר כתבתי ללמוד מהם מעלות גדולות וכאלו רבות. במסכת פאה אלו דברים שאדם אוכל וכו' והקרן קיימת לעולם הבא, גם במסכת בכורים לקטתי שבלים כיצד מעלים את הבכורים וכו' וצדיקים עומדים לקראת עושי מצוה, למדנו מזה תועליות גדולות כאשר אכתוב בעז"ה. וכן ממסכתות אחרות לקטתי ברייתות ומשניות פירושים להרמב"ם ורא"ש ז"ל כשיש בהם חידוש. ובזה ישקוט וינוח התלמיד המעיין בראותו פירושי כל המפרשים תורניים הנזכרים, כי מפיהם אנו חיים וכלנו חייבים ללכת בעקבותיהם ולעיין כפי כחנו. ואם נוכל להרחיב נקבי המשכיות מפותחות בתוך דבריהם, כי תלמידי תלמידיהם אנו, ושותים בצמא את דבריהם, ואין לנו לבקש גדולות ונפלאות ממנו. הש"י ברחמיו יאיר עינינו. נפלאות מתורתו יראנו. ולהחזיק טובה לבעליה. הנני הא להגיד בפתיחתי. זאת לי ימים רבים חשבתי לעשות המלאכה זאת ואחר עד עתה. לפי שלא היו בידי ספרי כל שיתא סדרי משנה ותלמוד עם כל המפרשים, והיה קרוב לנמנע אצלי לקבץ כל אותם הספרים, לולי הש"י שהיה לי ויביאני אל המקום הזה, שאלוניק"ו, ומצאתי ריבוי הספרים האלה בבאי אל החכם השלם ונעלה דון יהודה בן השר הנשיא דון אברהם בן באן בנשתי ז"ל, אשר בחצרי המלכים ובטירותם נתגדל. והגדיל לעשות בבית המלך מלכו של עולם, והיו באוכלי שלחנו ימים רבים סופרים מובהקים כותבים בכתיבה תמה כל ספרי משנה ותלמוד פעמים רבות. הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שזכה וזיכה את הרבים. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. הלא הוא החכם הנזכר, בן יכבד אב והיום הזה נמצאים אתו ספרי שיתא סדרי משנה ותלמוד עפ פירוש רש"י פעם ופעמים. אמנם ספרי חדושי הרשב"א והריטב"א והר"ן וכיוצא בהם מצאתים בבית הנעלה, וחכם דון בן באן בנשתי קרובו תופש אומנות אבותיו, ויהי ביתו בית מלא ספרים, בית ועד לחכמים ולתלמידים לקרות ולשנות ולעיין בהם וכל היום מוציא הוצאות רבות בכתיבתם ובתיקון והגה"ה הגונה, ושניהם כאחד טובים להשאיל לי כל ספר שהייתי צריך ועליהם נאמר עושה צדקה בכל עת, בעל הגמול ישלם שכרם.

ועדיין לא יצאתי ידי חובתי להשלמת מלאכה זאת עד שנתתי אל לבי לדרוש ולתור אם אפשר לסדר ולקשר כל המאמרים ולתת בהם סימנים אחרי שנניח כדמות סוגים עליונים ולחלק ולהבדיל בין כל הענינים, ויהיו נחלקים למינים ופרטים, נכנסים תחת שהרשים הכוללים וכפי ההוראות נראה זה קרוב לנמנע, זולתי בשינוי סדר המאמרים מן הסדר שהם כתובים בתלמוד, כמו שעשו החכמים הדרשנים אשר לפנינו, כמו בעל מנורת המאור וכד הקמח ודומיהם, ואין זה הדרך ישכון אור, רק לשמור את דרך עץ החיים, רצוני לומר להשתדל בכל האפשר, איך כל מאמר מהם יהי' כתוב על הסדר אשר גבלו רבותינו הראשונים, רבינא ורב אשי מסדרי התלמוד באותה מסכת ובאותו פרק אשר סדרוהו הם כפי השקפת חכמתם. לכם סעיפי ישיבוני ויורוני ויאמרו לי, בא כתבם על לוח ועל ספר חקה דרך קצאה וארוכה, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה לחפש בכל מאמרי חז"ל בתלמוד מאמרים כוללים, הלא המה יהיו מונחים כדמות יתדות ועמודים וסוגים עליונים ואליהם יתייחסו כל שאר מאמרי התלמוד על הדרך שאבארם. ולעשות זאת ההשקפה בשלימות, כפי מה שאפשר, ראוי שכל מאמרי כל מסכת ומסכת יהיו נחלקים לחלקים כפי המשך הענין, ושיהו נמנים אב"ג עד תשלום סכום מנין כל מאמרי המסכתא. ובפתיחת ספר זה אכתוב מפתח המודיע על כל מאמר ומאמר באיזה עמוד הוא נתלה. ובזה יקל על המעיין למצוא מבוקשו וכל מסכתא שיצטרך. וגם בקשתי ומצאתי במשנה וברייתא י"ב עניינים כוללים ראוים להניחם יסודות לרוב הענינים הנכללים בספר הזה. ששה משמותם בפרק אחד ממסכת אבות, ואת שמות הששה הנותרים נזכרים במסכת פסחים ובנדרים, ראוים הם כל אחד מהם להיות עמודים כוללים לסמוך עליהם כל שאר המאמרים, שהם מענין הנזכר. וראוי לכתוב בפתיחתי שתי משניות וברייתא אחת, אשר השנים עשר עמודים כתובים בהם, ולזכור הפירוש.

שנינו בפרק א' מאבות:

(משנה אבות א ב): "שמעון הצדיק היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים וכו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם קיים וכו'."

הר"ם ז"ל חילק בפירוש המאמרים האלה ואמר, כי כוונת שמעון הצדיק להזכיר ג' דברים שיהיו סבת מציאות העולם וחידושו. וכוונת רבן שמעון בן גמליאל להזכיר הדברים המקיימים את העולם אחר היותו. וכדמות ראיה לזה מדקדוק לשונם. ר"ל כי שמעון הצדיק היה אומר העולם עומד, שזה דומה למי שמציב עמודי בנין, וזאת הקדימה היתה במחשבתו יתעלה בבריאת העולם, שלשה אלה היו סיבה תכליתית בבריאותו. אבל רבן שמעון בן גמליאל אומר העולם קיים, שיורה על קיום הבנין אחר היותו ולהעמידו שלא יפול. והענין הזה הוא אמיתי ונכון. אבל מה נאמר כשיקשה עלינו מהברייתא כתובה בפסחים ובנדרים שבעה דברים קדמו לעולם, שיראה ממנה כי לא התורה בלבד היתה סיבת חידוש העולם, רק ששה דברים אחרים עמה. ועוד שנית יקשה, כי הנה התורה שקדמה לעולם, הלא היא כוללת עבודה וגמילות חסדים, כי פרטי שתיהן מפורשים בתורה, כי כל המצות הכתובות בתורה בכלל, הן הנה היו סיבת חידוש העולם ומציאותו, האמת כי מצד דקדוק הלשון, לפעמים יאמר לשון תורה על הידיעה ועיון בלבד, כי הוא נגזר מלשון הוראה שמורה לאדם היאך יעשה. והרב הרד"ק כתב כי לשון תורה פירושו לימוד. עוד פירשו לשון תכונה בפירוש פסוק וראיתני כתור האדם המעלה", פירושו בתכונת האדם המעלה, כלומר ראיתני בתכונה גדולה בתכונת האדם הגדול, ואע"פ שאני קטן ונבזה, ועל יסוד גזרה זו פירש פסוק החקים והמשפטים והתורות. ופסוק וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. תורה היא תכונת המצוה היאך תעשה. משפט הוא דין האדם בין איש לחבירו. חק הוא הדבר הנגזר על האדם לעשותו במצוה או במנהג. משמרת היא לעשות סיג לשמור שלא יעבור על המצוה ע"כ.

ואף שהאמת כן, כי במקומות רבים יתפרש לשון תורה בדרך זה, הנה ברוב מקומות שהזכיר לשון תורה, סתם הוא כולל כל התורה ומצות הכתובות בתורת משה רבינו ע"ה, ומזה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. שהתורה ומצות שבה הם ירושה לנו, וכן אמר דוד המלך ע"ה, תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה וגו'. כי בלשון תורה כלל הכל, אח"כ חילק אותו לחלקים עדות פקודים מצות וכו'. ומן ההכרח לפרש על-דרך-זה מאמר רז"ל על פסוק בראשית - בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. שלשון בשביל התורה כולל ידיעות מצותיה וקיומם, וכן בכמה מקומות שהזכירו רז"ל שהתורה קדמה לעולם, זאת כוונתם האמיתית. ויתחייב מזה שאם היתה כוונת שמעון הצדיק באמת על התורה, מפני שקדמה לעולם, יהיה פירוש לשון תורה, לכלול כל התורה ומצותיה, ואין מקום לומר אח"כ עבודה וגמילות חסדים, אבל כיון שהזכירם יורה שכוונתו בלשון תורה, על הידיעה ולימוד בעשיית מצות הכתובות בה, ובזה אין לשון המשנה יוצא מידי פשוטו. ועלינו לתקן מה שהוקשה אם הר"ם ז"ל, שראוי לתת הבדל בין משנה זו למשנת רבן שמעון בן גמליאל. וראיתי כי טוב להזכיר בראשונה הברייתא ופירושה בענין שבעה דברים שקדמו לעולם, ואח"כ אזכיר פירוש שתי המשניות הנזכרות, כי כן ראוי להקדים הבנת הדברים שקדמו לעולם ואחריהם הדברים המעמידים את העולם והם יסודותיו ממש, וזה לשון הברייתא:

(פסחים נד א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגהינם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח. תורה מנין דכתיב ה' קנני ראשית דרכו. תשובה מנין דכתיב בטרם הרים יולדו וכתיב בתריה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. גן עדן דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. גיהנם דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה. כסא הכבוד ובית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. שמו של משיח דכתיב לפני שמש ינון שמו." עכ"ל הברייתא בפסחים.

הרשב"א והר"ן ז"ל הנחוני בדרך אמת בפירוש קדימה זו. ועל יסוד דבריהם אאריך קצת בהמשך לשון הברייתא והגמרא. מבואר נגלה שאין קדימה זמניית בפועל כי הוא דבר סותר את עצמו, שהרי אנו מניחים הנחה אמיתיית ואמונה שרשיית, שהקב"ה בר זה העולם והמציאו מן האפס המוחלט והאין הגמור, ואח"כ נאמר ענין סותר לזה, שקודם בריאותו היו נמצאים גן עדן וגהינם ובית המקדש. ועוד כי אין שום דרך לצייר ולהבין בשכל איך מציאות תורה ותשובה ושמו של משיח, יהי' קודם בריאת העולם. אלא ודאי האמת יורה דרכו שרמז בכאן אל הסבה תכליתית אשר קדמה לפני מחשבתו ית' בבריאת העולם, וכבר מצאנו לרז"ל שמתשמשים בלשון קדימה על המחשבה הראשונה המצויירת בנפש הפעולה, קודם שיתחיל לעשותה, כמו ששנינו בפרק ג' ממסכת אבות.

(משנה אבות ג ט): "רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת."

הפירוש הנכון במשנה זו, כי כל תלמיד מתחיל ללמוד חכמת התורה, שהניח במחשבתו הקדומה עיקר תכלית לימודו, איך יהי' ירא חטא, חכמתו מתקיימת, ר"ל שעמד על הכוונה תכליתית בלימוד חכמת התורה, והוא לידע במה יקדם ה' לעבדו בכל לבבו ובכל מאודו ולהיות ירא חטא. וזאת היא כוונת אמרו "חכמתו מתקיימת". אבל אם תכלית לימודו את החכמה, אינו כי אם לאהבת הכבוד והשררה והניצוח או בעבור הממון והנאה אחרת, בודאי איש כזה עדין לא הגיע אל התכלית האמיתי בלימוד החכמה.

כי כל פועל פעולה מה להשגת תכלית האמיתי, ההוא יקרא מקיים אותה פעולה ומעמידה. ואם יכוין בעשייתה אל תכלית אחר חיצוני, הלא הוא מחטיא כוונתה ואינה מתקיימת בידו, וכבר מצינו במקומות אחרים בלשון חז"ל שלשון קיום יתפרש כפי כוונה זאת. ולהנצל מן האריכות לא כתבתים פה. ופירוש הברייתא בדרך הקדימה הנאמרת, "שבעה דברים קדמו לעולם" - קדימה מחשביית. כי כאשר עלה במחשבתו תחלה לברוא זה העולם השפל, היה תכליתו האמיתי לברוא מן העליונים ומן התחתונים, אדם משכיל במחשבה ועיון עבד ה' שיהיה לו דמיון מה עם מלאכי מעלה, ולזה אמר "נעשה אדם" כמו שפירש הרמב"ן ז"ל ומפרשים תורניים נמשכים לדעתו, ומי בכל העובדי כוכבים והלשונות ראויים לזה זולת עם ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב, וזהו שאמרו רז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל. ולהכעת שלימותם, רצה הקב"ה לזכות את ישראל בתורה ובמצותיה, כי על ידי הלימוד והעיון בהם, יוכלו להיות כמלאכי השרת, וזה מסכים עם מאמרים רבים המזכירים שהעולם הבא נברא בשביל ישראל ובשביל התורה, אם-כן אחר שקדם לנו במקום אחר, שמחשבתן של ישראל קדמה לכל, הסבה תכליתית לשיתקיימו עם ישראל ויהיו כמלאכים, היא שתהיה להם התורה בכלל להאיר להם את הדרך ילכו בה, והתכלית האחרון הזה לא יהיה קיום לעולם זולתי באמצעית ששה דברים אחרים, שהם כמו עמודים מעמידים התכלית הזה, הראשון: הוא התשובה, להיות קרוב לנמנע שתתקיים התורה זולתה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. לתקן זה עלה במחשבתו יתעלה לברוא התשובה תכף לבריאת התורה, ואין להקשות על דברי אלה ממה שהנחתי למעלה כי תורה קדמה לעולם, הכוונה במאמר זה - "תורה ומצות", והתשובה היא אחת מתרי"ג מצות, כי אין מקום בכאן כלל לזאת הקושיא, כי פירוש לשון התורה על הסתם נאמר על איש ישר חפץ לשמוע בקול התורה ולא על החוטא הפורש ממנה, בעבור זה ראה הקב"ה להעלות במחשבתו הקדומה בבריאת העולם שני דרכים: דרך ישר אחד לשמוע בקול התורה. ודרך אחרת לחוטא אשר נפרש ונפרד ממנה, שיהא לו תקנה בתשובה הגונה. עוד יש שני עמודים מעמידים ומקיימים התכלית הראשון הנזכר, הלא המה גן עדן וגהינם, להיות תענוג גדול מעולה לנפשות, הצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם בגן-עדן בעת צאתם והפרדם מחברת הגוף טרם עלותם לישיבה של מעלה, וגם נפשות הרשעים מן ההכרח להם עמידה בגהינם זמן מה כפי רשעם להתלבן מחטאתם אשר חטאו בנפשותם בעולם הזה, כי הקב"ה טוב ומטיב. ואין לחשוב שברא גהינם בדרך נקמה כמי שנוקם ממי שעשה הרע בעיניו, שאין זה מדרכו יתעלה כמו שפירש הר"ן ז"ל בפירוש פסוק "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך". אבל האמת שכל היסורים הבאים מאתו ית', הם לתכלית שיוסר החוטא וישוב למוטב, כי זאת כוונת האב המייסר את בנו, ועל-דרך זה ברא הקב"ה גהינם כדי שיתלבן שם נש החוטא וישאר ממנו שארית מה, כמו שלמדנו מדברי חכמים התורניים, שגהינם הוא מקום כיבוס חלאות נפשות החטאים על הדרך שאמרו בבגד הנעשה מצמר בעל חי סלמנדרא, שאין מקום להסיר חלאתו ממנו זולת בהכניסו לאש, ושם יתכבס ויתלבן, כן נפש האדם שהיא דקה מן הדקה מקום כביסה האמיתי הוא באש דק, שאולי יש בו יחס מה עם מה שכתוב בדניאל "נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי". וחז"ל רמזו שהוא תחת כסא הכבוד אשר ממנו חוצבה נפש איש ישראל, והשלמת הבנת ענין זה, תהיה אחר העיון בספרי החכמים התורניים, כמו בשער הגמול להרמב"ן ז"ל, כי שם האריך בביאור מהות גן-עדן וגהינם, וגם בספר המשקל שחיבר הרב רבי משה דיליאון ז"ל, חכם אחרון מקובל, ואני ידעתי שלא ידעתי ציור הבנת ענין זה על השלימות.

ונחזור למה שהיינו בו בפירוש המאמר, ונאמר כי עוד יתחייבו ב׳ דברים אחרים להגעת התכלית המשובח האמור, שהוא שלמות עם ישראל באמצעות התורה, והם שיהא מקום מיוחד בארץ לכל הבא למלאות ידו ולעבוד את השם בקרבן או בתפילה לבד, ומעלת המקום ההוא תביא שלמות לעובד, כמו שמצינו באברהם שציוהו השם בעת נסיונו ללכת אל הר המוריה מהלך שלשה ימים ויותר, ואחר שעבד עבודתו במקום ההוא, סיפר בשבחו ואמר ה׳ יראה אשר יאמר היום בהר ה׳יראה. ושלמה המלך עליו השלום אמר בתפלתו בעת שבנה בית המקדש, כי האמנם ישב אלקים על הארץ. הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה אשר בניתי ופנית אל תפילת עבדך וגו'• ובעלי הפשט פירשו טעמי הנקודה, שהוא בדרך תימה כאומר "וכי אפשר שישב אלהים את האדם על הארץ, והלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה• אבל אם אני מייחד מקום לכבודך, אינו בערך אל עצמך רק בערך האדם, כי הוא צריך אל מקום מיוחד שישתנה ממצבו התמידי וילך למקום מיוחד לעבוד את ה'. ולזה אמר "ופנית אל תפילת עבדיך וגו'. ועל זאת הכוונה האריך בתפילתו ואמר להלן "והתפללו אליך דרך ארצם", כלומר כשיבא זמן שלא יוכלו להתפלל בבית הזה, כי יהיו גולים, נעים ונדים בין העמים, והתפללו דרך ארצם ויכוונו אל המקום הזה, ואתה תשמע תפילתם. וכל זה בערך עצמנו, שכפי טבע העבודה אנושיית, יתחייב לייחד מקום קבוע לעבוד שם העבד אל האדון, ומפרשים אחרים פירשו פסוק "האמנם ישב אלהים על הארץ" בניחותא, וכונתו לומר: כי באמת ובאמונה ישב אלהים את האדם על הארץ. ר"ל שהשגחתו הוא בארץ, אח"כ פירש דבריו ואמר: הנה השמים וגו'. כלומר שלא אמר הישיבה על הארץ להיותו ית' מוגבל במקום ונאחז בגדר גשם, כי אם לדביקות השגחתו באנשי הארץ, וזהו אמרו "הנה השמים ושמי השמים", ר"ל הגלגלים כולם וגלגל העליון המקיף הכל, לא יכלכלוך אף כי הבית הזה. אך אמנם כוונתו באמרו ישב אלהים על הארץ. בערך אל עצמנו מין האדם שהוא צריך מקום מיוחד וקבוע, וזהו שסיים "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחנתו וגו'. וזה הפירוש יש לו סיוע ממה שכתוב בספר דברי-הימים "כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה השמים ונו'. אבל במלכים אינו אומר אלא כי האמנם ישב אלהים על הארץ ואינו מזכיר את האדם, והחילוק ביניהם מבואר כי פסוק [ב]מלכים יורה בדרך תימה, כאומר וכי הקב"ה רם על כל, ישב על הארץ, הנה השמים וגו'. אבל פסוק דברי הימים שאומר "ישב אלהים את האדם". יורה שאינו לשון תימה אלא כאומר כיון שהקב"ה רצה בבריאת האדם, ואמר "נעשה אדם בצלמנו וגו'" אם-כן ראוי ומחויב שתהיה השגחתו דבקה בו על הארץ, ואח"כ פירש דבריו ואמר "הנה השמים וגו'. ככתוב למעלה, יתחייב מכל זה, שראוי ומחויב כפי כוונתו האלהית, שיהיה מקום מיוחד בארץ שתתפרסם בו השגחתו ית', וזהו בית המקדש הבנוי בהר המוריה, כי שם היתה עקידת יצחק ועבודת דוד בעצירת המגפה• וכיון שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, בעבור זה בחר במקום מיוחד לעבודתו בארץ, והוא בית-המקדש, יתחייב מזה, שנאמר שהקב"ה קבע כסא כבודו בשמים למעלה, מכוון כנגד בית-המקדש של מטה, כמו שאמר הנביא ע"ה "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". כי זאת הוראה על השגחתו יתברך בעולם השפל דוגמת מלך גדול היושב על כסא המלוכה לשפוט בצדק כל מלכותו, ולזה אמרו שכסא הכבוד ובית המקדש היו במחשבתו הקדומה ית' לבריאת העולם, להיות הצורך גדול מהן אל עם ישראל שמחשבתן קדמה לכל ובעבור שלא האריכו ימי המקדש שנחרב בעונינו פעמיים, הביא הצורך קדימה אחרת במחשבתו ית', והיא ביאת המשיח, והוא יחזיר בנין בית המקדש לקדמותו, ויהיה קיים מתמיד לעד, והטעם שאמר "ושמו של משיח" ולא אמר משיח, אולי כוונת בעל המאמר כדי (להסכים) [להסמיך] דיבורו של הפסוק שהביא ממנו ראיה, לקדמותו שאמר "לפני שמש ינון שמו". והרשב"א ז"ל כתב כי להיות הקדימה הזאת מחשביית ולא פעליית, בעבור זה אמר "שמו של משיח", לרמוז שלא קדם המשיח עצמו רק מחשבתו ית' בהבאתו, ואפשר שכוון לומר שיצא טבעו בכל העולם וכל גוים יעבדוהו על-דרך שאמר הכתוב "ואגדלה שמך". ועוד כתוב "לתהלה ולשם ולתפארת". ואחשוב פירוש אחר אמיתי מסכים לזמנינו, והוא לרמוז כי לא בלבד קדמה מחשבתו יתעלה במציאות משיח כשיתחדש, אלא גם קודם הוויתו, כמו בדורותינו ובדורות הקודמים, כי כולנו מצפים ביאתו, וזאת האמונה היא שעמדה לאבותינו ולנו לתשועת נפשנו, כמאמרם ז"ל "צפית לישועה וכו'" בעבור זה אמר שמו של משיח, לרמוז כי גם בימים האלה שאין לנו רק הזכרת שמו, והאמונה בו, הקב"ה משגיח עלינו כאילו יהיה לנו בית המקדש ומשיח • סוף דבר כוונת ברייתא זאת, שאלו השבעה דברים קדמו לעולם קדימת מחשבה, ולא קדימת פעליית, ואין להקשות על זה מסוגיית הגמרא בפסחים שהביאו זאת הברייתא, להקשות על מה שאמרו שם, "אור דגהינם נברא בערב שבת בין השמשות". והקשו עליו אור דגיהגם בערב-שבת איברי, והתניא "ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם". ומתרץ אור דידה בערב-שבת איברי. ולכאורה יראה מן התירוץ הזה, שכוונת בעלי התלמוד בפירוש ברייתא זאת, שחללה של גיהנם נבראת ממש קודם שנברא העולם • וזאת סברא בטלה בהבנת כוונת בעלי התלמוד • אלא המקשה והמתרץ שניהם יודעים האמת בפירוש הברייתא • ועל זאת הכוונה הקשה המקשה ואמר שהוא מן הנמנע לומר שאור גיהנם נתאחרה בריאתו עד ערב-שבת בין השמשות, שכיון שגיהנם הוא אחד מהדברים שקדמו לעולם במחשבה, הכרח לומר שבריאתו הפעליית היתה ממש עם כל הדברים שנבראו בששה ימים, ולא תתאחר בריאתו עד ערב-שבת בין השמשותף ועל זאת הכוונה השיבו המתרץ ואמר "חללה קודם שנברא העולם". כלומר ודאי מחשבת חללה קודם שנברא העולם, וימשך מזה שחללה ממש נברא בששת ימים, אבל אור דידה נתאחרה בריאתו עד ערב-שבת בין השמשות. וגם במסכת נדרים הביאו זאת הברייתא והקשו ותירצו כיוצא בזה, וכן ראוי לפרש אותה סוגיא, ורמזו לנו בכאן בעלי התלמוד, כוונה נפלאה בנויה על יסוד אמיתי ושורש אמוניי תוריי, והוא שאע"פ שהרע על המעט בראו הש"י, כמאמר הנביא ע"ה יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע. לא רצה בבריאת הרע על הכוונה ראשונה, רק עיקר כוונתו יתברך בבריאתו היה בערך אל הטוב, על הרוב שראוי להמשיך ממנו, וכן אם רצה הקב"ה בבריאת גיהנם כפי מה שאמרנו, לא היתה כוונתו ראשונה שריפת הנפשות הנרחצות באור של גהינם, על-כן מנו חז"ל אר של גהינם עם הדברים שנבראו בערב-שבת הין השמשות, שהכוונה כוללת בהם לומר שראוי לכל אחד תהיה התחלה מה בבריאת העולם, אבל לא בעצם בששת ימי הבריאה, אלא בערב שבת בין השמשות, כדברשאינו מכוון בעצם וראשונה.

ולהיות זאת הברייתא ופירושה ידועה לפני כל השונה הלכות, כל-שכן לפני שמעון הצדיק, בא ללמדנו אחרי ידיעתה הדברים שעליהם העולם עומד בנוי, כדרך כל בונה בנין שמניח עמודים חזקים יסודות הבנין ועליהם יעמוד. כן הקב"ה הציב שלשה עמודים לבנין העולם, וזולתם אי אפשר להבנות. עמוד ראשון התורה: רצה-לומר ידיעת עיון התורה. עמוד ב' - עבודה: אשר הפירוש היותר פשוט בו, הוא עבודת הקרבנות בבית-המקדש, עם היות שגם כן נכלל בו תפילה כמו שפירשו רז"ל אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך. וכי יש פולחן בבבל, אלא זו היא תפילה, דכתיב וכיון פתיחן ליה בעליתיה וגו' ואין ראוי לפרש כוונת שמעון הצדיק בלשון "עבודה" אלא על עבודת הקרבנות בלבד, כיון שלא פירש עוד, רק אמר סתם "על העבודה", כי הלא התפילה קרויה "עבודה שבלב", כמו שאמרו בספרי בפסוק (דברים יא יג): "ולעבדו בכל לבבכם" - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפילה.

ויסכים זה עם מאמר, מצאתי כתוב בשם המדרש, ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי, וזהו נוסחו:

• בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא (דברים ו ד): "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
• בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך".
• שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא (שמות כט לט): "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב (שמות כה ט): "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".

וראוי להזכיר יסוד שורש מחלוקת ג' תנאים האלה. והנראה על-דרך הפשט כי סברת בן זומא שעיקר גדול בתורה, יתד שהכל תלוי בו, הוא ידיעת האמוניות התורניות הנרמזות בפסוק שמע ישראל. וסברת בן ננס כי בערך אל כלל ההמון, הוא עיקר גדול ויותר כולל עשות משפט ואהבת חסד בין איש לחבירו, אשר זה נרמז בפסוק ואהבת לרעך כמוך. שכן יקרה להלל כשבא לפניו עובד כוכבים א' ואמר לו גיירני על-מנת שתלמד לי התורה על רגל אחת, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך. ובן פזי דקדק בזה יותר, וראה כי המעשים טובים נחלקים לשני מינים. הא' בין אדם לחבירו כמו ואהבת לרעך כמוך. הב' בין אדם למקום. כמו מעשה הקרבנות. ולזה ייחד פסוק את הכבש אחד, כי הוא מעשה הקרבנות לעבודתו ית', בעבור זה נקבעה הלכה כבן פזי, לפי שהוא מקבץ מעלות הדעות האמיתיות, ומעלת מעשה הטוב, וראיה לזה פסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, כי מעשה המשכן שרשו דבר עיוני אמוניי, וצוה וכן תעשו, שהמעשה והעיון יהיו נקשרים יחד, והיתה כוונת שמעון הצדיק, לומר כי מעמודי העולם אשר הניחם הקב"ה ועליהם בנאו והעמידו, הם שלשה אלה: התורה זה עיון בדעות אמוניות • עבודה ענין הקרבנות שהם כוללים עיון ומעשה • וגמילות חסדים הוא מעשה פשוט בין אדם לחבירו.

רבן שמעון בן גמליאל היה ימים רבים אחרי שמעון הצדיק, ובימיו כבר חרב הבית, לכן לא היה יכול לזכור קיום העולם בעבודת הקרבנות, וגם לא הניח יסוד העולם - העיון בתורה ובסודותיה על השלמות כמו בימי שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה • כי בדורו של רבו שמעון בן גמליאל, יודעי תורה היו הולכים ודלים כפי ערך דור שמעון הצדיק • בעבור זה הניח כפי זמנו, שלשה עמודים אחרים, והם: דין אמת ושלום, כדברי הנביא זכריה ע"ה "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" • ה'דין' הוא עשות משפט בין איש ובין אחיו • ה'אמת' הוא להתנהג כל אחד עם חבירו בדרך אמת, ובזה לא יצטרכו לבא לבית-דין, כיון שכל אחד מבעלי הדין הוא איש אמת, וגם אין ביניהם שום תגר, ואין צריכין למי שיעשה שלום ביניהם • ה'שלום' הוא אם ח"ו אינם מודים על האמת זה לזה, והביאם ההכרח ללכת לבית-דין ולהתקוטט זה עם זה, הם צריכים אח"כ לאיש יעשה שלום ביניהם • ואפשר שרמז כי טוב משניהם "את אשר לא היה ביניהם לא דברי ריב ולא שום טענה", שנצטרך לחשוב בה אם הוא אמת, אלא שתמיד כל היום יש ביניהם שלום ואינם צריכין לא בית-דין ולא למי שיברר האמת ביניהם, כי שלמים הם מעצמם, וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל פירש, שעם היות המשפט יסוד עולם, ומלך במשפט יעמיד ארץ, עם כל זה לפעמים יצטרך הדיין להביט אל האמת, ושלא ידון בדין חתוך, כמו המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא לפעמים לחייב את המוחזק להביא ראיה, כההיא דמרי בר איסק שהיה אלם וכו'. וכיוצא בזה כההיא דאמרינן קים לי בבת רב חסדא, ובעבור שלא ניתן רשות לעשות כן, זולתי אם הדיין הוא אדם גדול חכם וישר, על כן שבח את השלום, שהוא לעשות פשרה • ובמה שזכרתי נתבאר טעם הבדל הלשון בין 'עומד' ל-'קיים'. שכל אחד מהב' תנאים דיבר כפי דורו • שמעון הצדיק היה אחד מכנסת הגדולה וראש לסנהדרין, ובימיו היה תורה ועבודה כתיקנן, וראוי לומר עליהן ששתיהן 'וגמילות חסדים עמהן', הלא המה ג' עמודי עולם שהונחו בעת בריאתו, להיות משתית העולם, ודומה זה לבונה בנין נאה ומציב עמודים לבנות עליהם הבנין והיא עומד עליהם, ככתוב בבנין בית שלמה "ויבן את בית יער הלבנון על ארבעה טורי עמודים". ויצדק בזה לשון "עומד", אבל כאשר בא רבן שמעון בן גמליאל שכבר נתחדשו צרות רבות, ובסבת זה לא היו אנשי דורו שלמים בתורה כמו בימי שמעון הצדיק, וגם חרב המקדש ובטלה עבודה, הזכיר ג' עמודים אחרים שעליהם העולם קיים, וידמו זה לבית ישן שעמודיו הראשונים ירופפו וקרובים להשבר, והנה מציב לו עמודים אחרים, להכניס תחת הבנין לסמכו ולהעמידו שלא יפול, ואז יאמר המדבר שעל העמודים ההם הבנין קיים ואינו נופל לארץ • כן קרה בזמן דור רבן שמעון בן גמליאל, שאע"פ שהיו תנאים ולומדים בעל פה כל שיתא סדרי משנה, עכ"ז לא היו שלמים בידיעת פסק ההלכה בהחלט, כי רבו מחלוקת התנאים, וגם בכל זה לא היו בקיאים כל כך לדון דין אמת בין איש ובין אחיו ולעשות ביניהם שלום בדרך פשרה, על כן אמר כי על ג' עמודים הללו העולם קיים, ולולי מציאותם, הר נופל יבול וצור יעתק ממקומו. ודי בזה לתת טעם להבדל הלשון. והכרח הענין יביא אותנו לומר כן, כיון שרבן שמעון בן גמליאל ייחד עמודים פרטיים ולא כדברי שמעון הצדיק, ראוי לומר שאיכות הדור אשר היה בזמנו, הביאו לומר ג' אלה בדרך שפירשתי.

כלל העולה מדברי פתיחתי זאת, להדעת כוונתי, איך בקשתי ומצאתי בב' משניות ובברייתא שהזכרתי הששה יסודות ועמודים לבנות עליהם בנין נאה ומפואר ועליהם יהיו נסמכים ובהם יהיו נתלים רוב המאמרים דרשניים הנמצאים בשיתא סדרי, ויהי מספר כולם שנים עשר, שהרי נזכרו בברייתא שבעה דברים שקדמו לעולם. ובמשנת שמעון הצדיק הניח ג' עמודי עולם, והתורה אחת מהם, וכבר נזכר בברייתא. אם-כן במשנה ובברייתא נכללו ט' ולא יותר. ובמשנה רבן שמעון בן גמליאל הניח שלשה עמודים אחרים אשר עליהם העולם קיים, סך הכל י"ב. על-כן ראיתי כי טוב לכנות שם לחיבור הכולל הזה: עין יעקב, והנה יורה שמו על מהותו ועצמותו, כי הוא מקיף שנים עשר עמודים למספר שבטי בני יעקב, ויתפרש תיבת עין כפי פשוטו, ותרגום אונקלוס שתרגם כעין ברכתא דברכינן יעקב. וראוי ומחוייב אצלי להפיק רצון תמימי דרך ההולכים בתורה ה', אשר גדלה תשוקתם לראות ולשמוע בכל שבת ושבת מאמרי חז"ל מפרשת השבוע, לכן רמזתי גם-כן מפתח מודיע מכל פרשה מאמרים מיוחדים בדרוש וענין מסוים, לא אאריך לזכור כל הפסוקים הנזכרים בגמרא, אם לא יהיה בו דבר עצמי מענין הפרשה. אמנם בכל הפרשיות או ברובם, רובא דמנכר יזכרו במפתח ד' או ה' מאמרים נקשרים עם עניני הפרשה. וילוה אל זה להזכיר מפתח על פסוקי חמש מגילות, כיון שהם נדרשות בכל שנה ושנה כל אחד בזמנה. מכילת אחשורוש נדרשת יפה כולה או רובה במסכת מגילה, ואין צורך למפתח אחר עליה. אבל פסוקי ארבע מגילות הם מפוזרים בשיתא סדרי, ואזכיר מקום כל פסוק מהם. וכדי להנצל מן האריכות, לא אזכור בפתיחתי זאת שום דבר מפסוקי נביאים ולא מן הכתובים, זולת החמש מגילות, כיון שאין להם זמן קבוע, נוסף על זה להיות מספיק בעצמו מפתח הי"ב עמודים שכבר הצבתים, והנני בא לחלק אותם ולפרש כלל הי"ב ופרטיהם.

ואני תפילתי לך אלוה אהבתי, נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הודיעני דרך זו אלך, כי אליך נפשי נשאתי. הדריכני באמיתך ולמדני כי אתה אלהי ישעי. אותך כל היום קויתי.

ועוד אני מדבר בתחינה לפני אבינו אב הרחמן, אשר הבטיחנו על-ידי משה נביאו ע"ה, "וחנותי את אשר אחון", יחנני לחן ולחסד ולרחמים בעיני כל רואי מלאכתי זאת, ולא עתה יבוש יעקב, ולזות שפתים יתרחק ממי שיחשוב להתפאר עלי, ולרמוז בעיניו ולומר מה המעשה הזה אשר עשית, וחשבת לחבר ספר וחיבור ארוך ממאמרים מונחים לפנינו כשולחן ערוך, הלא הם כתובים על ספרי התלמוד אשר בידינו, ואני ידעתי מה אשיבנו, כי קרה לי במלאכתי זאת, מה שאפשר שיקרה לתלמיד שנכנס לבית מלא ספרים, וראה כי כל ספר וספר מהם היה כתוב רובו בכתיבה אשורית תמה, הדורה גסה מפוארה אפשרית ההבנה אצל כל תלמיד. אולם היה בכל ספר וספר מהם קצת דפים ועלים סתומים וחתומים. והיו מכתיבת דקה מן הדקה כדמות פתוחי חותם ותפוחי זהב במשכיות כסף. אח"כ ידע באמת אותו תלמיד, כי בימים הראשונים, נכנס לבית ההוא טוביינא דחכימי מרגניתא דלית ביה טימי, ירא אלקים וסר מרע, וכדי לזכות את הרבים כתב ספר וחיבור ארוך גדול הכמות והאיכות, כולל כל הנמצא כתוב באותם הספרים בכתיבה אשורית, אשר הבנתה אפשרי לכל יודעי ספר, איש כפי כחו. אמנם כל מה שהיה כתוב בכתיבה דקה במשכיות וציורים, לא כתבו וישאר כתוב בספרים הראשונים כאשר בתחלה, והשאיר אחריו ברכה לכל הבא למלאות ידו ולפקוח עיני שכלו ולבדוק עד מקום שידו מגעת בהבנת הענינים דקים ורמזים הנרשמים בכל הספרים ההם. ויהי כאשר ראה התלמיד הנזכר כי לפי רוב השנים שעברו למן היום אשר חובר החיבור הגדול הנזכר על-ידי החכם המופלא הנזכר ז"ל. היה נמשך ומתפשט אצל קצת המון העם בכלות העדרי וגם קניני. כי החלק הנשאר היה בעיניהם כעוללות בציר אין אשכול לאכול. זולתי כדמות פרפראות ספורים והגדות. בחר ברע במיעוטו. ויכתוב על ספר מיוחד בכתיבה תמה כל מה שהיה כתוב בדרך משכיות ופתוחים בכל אותם הספרים, וכוונתו רצויה לפקוח עינים עוורות ולעורר כל התלמידים ולישרים בלבותם, ולהבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. ראו עתה כי אני הוא התלמיד אשר נכספה נפשי תאוה תערב לנפש לבחור בטוב ואצוה לכתוב על ספר מיוחד כל המאמרים דרשניים הכתובים בשיתא סדרי משנה ותלמוד, אשר רובם לא כתבם רבינו הגדול הרב רבי יצחק אלפסי ז"ל בחיבורו הגדול רב הכמות והאיכות, לסיבה ידועה שכתבתי כבר. והיו עיני ולבי כל הימים בכל המאמרים ההם להגיע ולהשגיח אל כוונת החכמים התורניים בדרושים האמוניים. זאת היתה לי כוונה שנית בקריאת שם ספר זה עין יעקב, להודיע מורשי לבבי. כי אנכי תולעת יעקב. אשית עליו מחשבותי ורעיוני וכל מעיני תמיד כל היום. אולי אוכל להרחיב נקבי המשכיות בקצת מאמרים ואשית לראשי עטרת פז, פירושי המפרשים האמתיים תורניים הכתובים בספר הזה. ואת אשר תשיג ידי אם מעט ואם הרבה בדקדוק קצת דבריהם ז"ל, אכתבנו על ספר בעדי, ומחשבתי בטובה יצרפנה למעשה כרחמיו וכרוב חסדיו. בין כך ובין כך. כתיבת חיבור זה היא מלאכה קדושה הגונה וחשובה בערך אל עצמה. ואם לא יגיע ממנה אל ממציאה שום שבח. לא יוסיף ולא יגרע. כי אם לא ישובח לא יגונה, ורחמנא לבא בעי. נוסף על התנצלות זה, אענדנו עטרות לי משל נכבד כתוב בהקדמת ספר חובת הלבבות, ועליו נשענתי בהמצאת מלאכת הקדש הזאת. נשא משלו ויאמר. א' מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי לבחון בהם את דעתם. הזריז מהם והנלבב שבהם בחר מחלקו הטוב שהיה בו • ומן השאר גם-כן בחר הטוב שבו, ועשה מחנקיו שלשה מינים • טוב ובינוני ופחות • ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש מענינים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה • וילבש לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם • והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו • ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים • וימהר להנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב, וכדומה לו • וכשהגיע הדבר אל המלך, ראה את מעשה הזריז הנלבב, והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו • וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו על שממות ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו • וכן האלהים יתעלה, נתן ספר תורתו האמתית לעבדיו לבחון אותם והמשכיל הפקח כשהוא קורא אותו, יבינהו הבנה ברורה ויחלקהו לשלשה חלקים • האחד מהם לדעת הענינים דקים הרוחניים, אשר הם בחכמת המצפון בחובת הלבבות ומוסרי הנפשות • ויחייב את נפשו לעשותם תדיר • ואח"כ יברור ממנו חלק שני, והוא חכמת חובת האברים בזמנם ובמקומם • ואחרי כן ישמש בחלק השלישי, בעניני דברי הימים • לדעת כתות בני אדם ותולדותיו על סדר הדורות שעברו • ויבין ממה שאירע מהדברים והחידוש בימים קדמונים • וישמש בכל ענין ממנו בזמנו ובמקומו, וכראוי לו וכפי הצורך אליו • עוד כתב בהקדמה הנזכרת החכם האלהי מחבר הספר • איך אחר שהסכים בחיבור הספר ההוא, פחד קראהו ורעדה, באמרו כי אולי אינו ראוי לחבר הספר ההוא • אחרי כן השיב אל לבו, אל תירא ואל תפחד ואל תשב במושב העצלות • כי כמה סכלים אבדו בעבור המורא, וזכרתי דברי האומר מן [הזהירות] (הזריזות), שלא תרבה להזהר ע"כ • זה המאמר קצר רב האיכות • והמשל מעולה הנזכר, הרהיבוני ויורני ויאמר לי בן אדם עמוד על עמדך, והכן בחוץ מלאכתך, מלאכת הברירה כאשר חשבת • כי היא מלאכה קדושה וטהורה • והבורר אב מלאכה נקרא • בכל זה שיעדתי בפתיחתי זאת, כי לא היתה לי כוונה אחרת בכתיבת ספר זה. רק למלאות עבודת הקדש מהברירה כאשר אמרתי, לא היה בי כח למנוע קסת הסופר אשר במתני מלכתוב הנראה בעיני בפירוש אגדות מיוחדות, באופן שלא תסתלק לגמרי כוונתם הנגלית הקרובה אל דרך הפשט, כפי מה שאפשר, והדרשה תדרש, והרוב במסכת ברכות, כי אחד בחרתי בטוב בעיני הש"י ואדם להאריך ולכתוב על כל הגדה אשר בה, מה שכתוב בפירוש הרשב"א ז"ל בספר מיוחד בפני עצמו • מלבד מה שכתוב בחדושיו על אותה מסכת, ועוד שנית להיותה ראשונה בכל שיתא סדרי המלאה לה דבש וחלב באגדות ומדרשים, רבי הכמות והאיכות • הרשות נתונה לכל תלמיד קטן בחכמה וזקן בשנים כמוני היום, לבדוק עד מקום שידו מגעת באמונה וביושר לבב. ויהיו דברי אלה כטפה מן הים, בערך אל הצריך להגיע לשלימות אל אמיתת כוונת כל המדרשים • כי בודאי הנה הנם כמים, שאין להם סוף, כפי קוצר המשיג ועומק המושג • ואני בתומי תמכתי ונשענתי על מה שלמדתי במסכת מנחות "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים":

אלה פקודי כללי המאמרים וסדר יחוסם בשמותם. בתולדותם איש על דגלו באותות לבית אבותם:

עמוד ראשון - תורה. וחלקתיו לג' חלקים.

חלק א': במעלות תורה שבכתב ותורה שבעל פה וחיות למודתם.
חלק ב': במעלת לומדיה ומלמדיה, נלוה לזה ענין תנאים ומנהגים ראויים לתלמידי חכמים.
חלק ג': בקביעת זמנים מיוחדים לעסוק בתורה, כי אע"פ שכתוב "ובתורתו יהגה יומם ולילה", ראוי ליחד ללימודה זמנים רשומים, והם שבתות וימים טובים כדברי חכמינו ז"ל, לכן ראוי ליחס בחלק זה ענין שמירת שבת ועניני ימים טובים גדולים וקטנים כמו חנוכה ופורים. וגם מאמרי מגילת תענית שהימים ההם נקבעו לימים טובים, ואע"פ שנתבטלו אחר כן, לא נתבטל זכרונם.

עמוד שני - עבודה. וחלקתיו לב' חלקים.

חלק א': עבודת בית המקדש שאליה כיוון שמעון הצדיק.
חלק ב': עניני תפילה והודאה, שנקראת "עבודה שבלב", וכן שאר ברכות, וילוה אל זה מצות ציצית תפילין, כי הם תכלית המתפלל.

עמוד שלישי - גמילות חסדים. וחלקתיו לד' חלקים.

חלק א': גמילות חסדים בגופו ובממונו בנתינת צדקה.
חלק ב': כיבוד חתן וכלה, וקרוב לענין זה לישא אשה ולקיים פריה ורביה, ושלא לגרש אשתו.
חלק ג': בביקור חולים. וראוי ליחס לחלק זה עניני רפואה וסגולות.
חלק ד': קבורת מתים וללותם. והספד על אדם כשר וכדומה לזה.

עמוד רביעי - דין. וחלקתיו לשלשה חלקים.

חלק א': במעלת הדינים והדיינים, ושמצוה לעשות פשרה, ולהזהר מקבלת שוחד, אבל שכר בטלה מותר.
חלק ב': כל מאמר שמזכיר ענין נידוי או שמתא מפי דיין או חכם.
חלק ג': מעלת הענוה וגנות הגאוה, וכן ראוי לכל דיין וחכם או לכל מי שיש לו שום שררה, שלא להתגאות, וכן היה אומר החכם בעת צאתו להיות דיין, "ברעות נפשאי, לקטלא נפיקנא וכו'", כדי להכניע הגאוה, ועם כל זה צריך שיהיה עשיר כדי שיכבדוהו כל העם, ואם אין לו משלו, מצוה להעשירו כמוזכר במאמרים רבים.

עמוד חמישי - אמת.

פירושו כמשמעו, לאהוב האמת ולשנוא השקר, ושיהי' נאמן וקיים בדיבורו, לאמר על הן הן ועל לאו לאו, ובכלל זה ענין נדרים ושבועות, וכיוצא בהן.

עמוד שישי - שלום. וחלקתיו לב' חלקים.

חלק א': שלום בין אדם לחבירו, ולקיום השלום צריך גם-כן ענין מלחמה, כי ידיעת ההפכים אחת, ואחרי המלחמה, יתקיים השלום, לכן יכנס בחלק זה ענין קטטה ומחלוקת שהיה בין החכמים, כמו בין רבן גמליאל ורבי יהושע ונשיאות רבי אלעזר בן עזריה וכיוצא בזה, ואחר המחלוקת - האמת והשלום אהבו, ונתקיים בהם "את והב בסופה".
חלק ב': שלום האדם עם עצמו, שיהיה שלום בין יצר טוב ויצר רע, ומזה באו מאמרים רבים במסכת סוכה ובמקומות אחרים. וגם ענין המלחמה ביניהם, להביא אחריה שלום, כמאמר החכם שלמה "עת מלחמה ועת שלום".

עמוד שביעי - תשובה. וחלקתיו לב' חלקים.

חלק א': מהות התשובה ומעלתה, וענין דוד שהיה בעל תשובה ואחרים, וגודל מעלתם וסדר הוידוי.
חלק ב': הדברים שהם סבת התשובה, כמו תעניות קבועים ובלתי קבועים. וגם ענין יסורין כפי מאמרם "אם רואה אדם שיסורין באים עליו, יפשפש במעשיו וכו'".

עמוד שמיני - גן עדן וגהינם.

עם היות שבברייתא נמנו לשנים מהשבעה דברים שקדמו לעולם, אין כאן מקום להפרידם זה מזה, למנות עמוד אחד גן-עדן ועמוד אחד גהינם, לפי שפעמים רבות שניהם נזכרין ביחד, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי "שיש לפניו ב' דרכים, אחד לגן-עדן ואחד לגהינם", וגם כי להיותם הפכיים ידיעתם אחת, ועל כל זה ראוי לעשות שני עמודים משניהם ביחד, ויהיה ענין עמוד שמיני זה לזכור מה שלמדנו מדברי חכמינו ז"ל במציאות גן עדן וגהינם ומהותם ואיכותם, וענןי השארות הנפש, וזכרון מתיבתא דרקיע, וחצר מות והדומה לזה, כי הכל יסוד אחד.

עמוד תשיעי - זכרון דברים.

המביאים נפש האדם לגן עדן וגהינם, וכל אחד נקשר זה עם זה וזה עם זה כעילה עם עלול, וראוי להזכיר כאן יראת ה' ואהבתו, וגם כל אזהרה על איזה מצוה ואיזה מדה טובה, כי כל אחד היא דרך ישרה לזכות בגן עדן או בהפך.

עמוד עשירי - כסא הכבוד. וחלקתיו לג' חלקים.

חלק א': ענין השגחתו יתברך על כל דרכי בני אדם, לתת לאיש כדרכיו, כי זה נמשך ממציאות כסא הכבוד, כמו המלך הגדול היושב על כסא רם ונשא לשפוט בצדק כל מלכותו, וגם מענין זה אמונה בנסים שעושה הוא יתעלה, לעשות רצון יראיו וחסידיו, כמו חוני המעגל וחסידים הנזכרים במסכת תענית ורבי חנינא בן דוסא ורבי שמעון בן יוחאי ואחרים מלבד אלה, וענף מסתעף מזה, הנבואה ונבואת משה ושאלת צדיק ורע לו ששאל הוא מלפניו יתעלה, וענין בת קול ואמונה בבחירה, וכל ענין אמוניי דומה לזה.
חלק ב': ענין מעשה מרכבה, כמו רוב המאמרים שבפרק אין דורשין, ומענין זה מקום שמזכיר שמותיו של הקב"ה, וענןי מלאכי השרת.
חלק ג': הנעלם אצלנו השדים ומציאותם, כי יש להם יחס מה, ונקראים סטרא דשמאלא, ויש להם דמיון מה עם מלאכי השרת כפי דברי רבותינו ז"ל, "ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת וכו'.

עמוד אחד עשר - בית המקדש. וחלקתיו לב' חלקים.

חלק א': ענין משכן ומקדש ראשון וכליהם.
חלק ב': במה שהיה אחרי בית ראשון וחורבנו, ובנין בית שני וחורבנו, ומלחמות ומקרים ושינויים שנתחדשו בימים ההם.

עמוד שנים עשר - שמו של משיח. וחלקתיו לב' חלקים.

חלק א': ביאת משיח ואליהו ותחיית המתים ועולם הבא, שכולם ענין אחד, כפי פשט הלשון בפרק חלק, וכפי המפרשים עולם הבא בא אחר התחיה.
חלק ב': סמכתיו על דקדוק לשון "שמו של משיח", שעל-דרך השילוח, יכלול כל הנקרא בשם משיח, כדוד ושלמה וגם חזקיהו שהיה מלך ירא את השם יתברך מזרע דוד. ובפרק חלק יש מאמרים מזכירים ענין כל אחד מהם. גם שם מזכיר עניני ארבעה חסידים מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה. עוד מענינים כאלו יכנסו תחת חלק אחרון הזה. וראיתי כי טוב לתת בהם סדר מה בזה האופן, הנה רוב ענינים הללו הם בפרק חלק, והנה מפוזרים קצתם בתחילת הפרק וקצתם באמצע או בסוף, לכן סדרתי כל הענינים הדומים סמוכים זה לזה כפי האפשר, ואין זה שינוי מסדר התלמוד, כיון שכולם כתובים בפרק חלק, מה יוסיף או מה יגרע כשיהיה המאוחר מוקדם והמוקדם מאוחר, כיון שהכל בתוך הפרק ההוא ויעלה לנו מזה תועלת גדול בחיבור הענינים הדומים זה לזה.

ואלה פרטי כל עמוד ועמוד, כפי חלקיהם. עמוד ראשון "תורה". ונחלק לשלשה חלקים:

חלק א': במעלת תורה שבכתב ותורה שבעל פה וכו'. במסכת שבת ובפרט בפרק רבי עקיבא רבו המאמרים בענין זה ובמקומות אחרים. וכאן ראוי לזכור מהם מאמרים רשומים. פרק במה מדליקין, אמר ריש לקיש, מאי דכתיב והיה אמונת עתיך וכו'. מעלת שיתא סדרי משנה ותלמוד, ועוד מאמר דומה לזה לריש לקיש בברכות סימן ח', ובפרק הניזקין ענין דומה לזה סימן כ"ט, "מימות משה עד רבי ומרבי ועד רב אשי, לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד וכו'". ובפרק רבי עקיבא סימן מ"ט כתב "בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי וכו' כפה עליהם ההר כגיגית וכו'". ועוד סמוך לו "בשעה שהקדימו מעשה לנשמע וכו'". ועל דרך זה כתבתי בקונטרס אחד, פרטי כל עמוד ועמוד, ואתנה בהם סימנין על-פי החשבון אשר מניתי במאמרי כל מסכתא ומסכתא, ועתה חזרתי ונמלכתי לעשות המפתח הזה בענין אחר יותר מועיל להשגת המבוקש, ומאת ה׳ היתה לי, כי הקרה הש"י לפני היום במקום מושבי, אומן הגון וראוי, זקן ונשוא פנים, איש אמונים, הלא הוא המעולה ונבון כהר"ר יהודה גדליה יצ"ו, כי ידעתיו בימים הראשונים בעיר לישבונ"ה, בבית החכם המעולה ועניו, המאושר בעניניו כהר"ר אלעזר טולידאנ"ו ז"ל, שהיה זה כבן ואח אצלו, נצב על מלאכת הקדש הזאת שהיתה נעשית בביתו, ואחרי בואי לעיר הזאת, הוציא הוצאות רבות לעשות זאת המלאכה שלימה "בחזקת היד, ובניו ובני ביתו, כולם תמימי דרך מתעסקים במלאכה הזאת, ולפום מאי דמתלין מתלייא, קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, ראיתי כי טוב שיהיה נדפס זה הספר במקום מושבי, ואשימה עיני עליו שיהא מוגה כראוי, ועוד שנית כי הציקתני סבה עצמית, והוא תיקון המפתח וחשבונו, שיהיה כפי חשבון העלים אשר בכל הספר, ואודיע במפתח בכל מאמר רשום בכמה עלים מן הספר ההוא ימצא. זה היה קרוב לנמנע אצלי לעשותו, אם לא אהיה אני בעצמי במקום חקיקת ספר זה, ולכבוד מלאכת הקודש, לא יהיה עלי לטורח מה שאצטרך לחזור ולכתוב פרטי העמודים לחשבון העלין אשר בספר, ואין עלי אשם מה שאני חוזר מן הדרך אשר הלכתי, ללכת בדרך יותר משובח, כי הלא קולר תלוי בצוארי, לשית לראשי עטרת פז, כל מוסר או מנהג יפה אשר תשיג ידי בכל שיתא סדרי משנה ותלמוד, לכתבו בספר זה. ואחד מהם המורגל פעמים רבות לומר "הדרי בי", וזה דבר הנלמד מרבן של נביאים "וישמע משה וייטב בעיניו". הודה ולא בוש וכו' • ואע"פ שכתוב במקומות רבים "הדרי בי", אכתוב בכאן ענין אחד מיוחד, ללמוד ממנו תועלת נמשך אל כוונתי • במסכת עירובין פרק הדר, אמר שמואל, כל השותה רביעית יין אל יורה, אמר רב נחמן, לא מעליא הא שמעתא, דהא אנא כמה דלא שתינא רביעתא חמרא לא צילא דעתאי, אמר ליה רבא, מאי טעמא אמר מר הכי, והאמר רבי חנינא, מאי דכתיב "ורועה זונות יאבד הון". כל האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, כאילו מאבד הונה של תורה. אמר ליה: "הדרי בי" • פירש רש"י מאי סעמא אמר מר הכי - זו נאה וזו אינה נאה. ואמר זה לפי שלמעלה מזה בסמוך נזכר שמעתא בענין עירוב, ועלה אמר רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא • הונה - כבודה של תורה, וסופה להשתכח ממנו, ורועה זונות - זו נאה ואדענה ואעסוק בה עד שתתקיים בידי • הדרי בי - לא אוסיף עוד, עד כאן פירוש רש"י • וראוי לחוש מה צורך היה לו לרש"י לפרש "הדרי בי" כי הוא מובן מעצמו, ומורגל במקומות רבים, אבל הביאו לזה דקדוק אמיתי בנידון הפרטי הזה, שכיון שרב נחמן שאמר לא מעליא הא שמעתא, נתן טעם לדבריו כפי הנסיון אשר הרגיש בעצמו, דלא צילא דעתיה כל כמה דלא שתי רביעית, אין מקום לחלוק על דבריו, כל-שכן שהוא עצמו אין ראוי שיאמר הדרי בי. וכדי לתקן זה, התחיל הרב לפרש, מאי סעמא עבד מר הכי, דאמר זו נאה וזו אינה נאה, כלומר שלא הקשה לו רבא לענין הדין, כי הרשות נתונה לו לעשות מה שירצה כפי הנסיון שיודע בעצמו, אבל מה שהוקשה לו, שלא היה לו לומר "זו נאה וזו אינה נאה", שלא יראה כרועה זונות, ועל-דרך זה הוצרך לפרש "הדרי בי" לא אוסיף עוד לומר מכאן ולהבא, זו נאה וזו אינה נאה". וזה דקדוק אמיתי, וראוי לתת לב עליו, ומיד יאירו פני התלמיד המעיין • וכתבתיו במקום הזה על שתי כוונות • הא' להיות כוונתי לשמים, להכניס אהבה בלב התלמידים, גדולים וקטנים להרגיל לימודם בספר זה, מלבד חידוש הנשאר ברוב המאמרים, דקדוקי לשון רש"י במקומות רבים מתוקים מדבש ונופת צופים, ומהם ילמדו מה שהורגלנו ללמוד וללמד בפירוש זוגות • ארבעה אבות נזיקין וכיוצא בהן • ועוד לי כוונה שנית בהבאת מאמר זה בכאן, להביא דמיון לדבר מדברי ר"נ, כי החשבון שמניתי היה טוב מנוסה אצלי כפי דרכי, אחר כך ראית יתרון כשיהיה כפי חשבון עלי הדפוס, הדרי בי ואבחר היותר טוב ויתחייב מזה שהמפתח פרטי יהיה מאוחר להשלמת הספר. בטחתי בחסד הש"י גומר עלי יגמור בעדי ואשים אותו בסוף הספר, וגם מפתח כל הפרשיות והמגילות, כמו שיעדתי. ואולם חילוק הי"ב עמודים כאן מקום הראוי לכתבו בפתיחה זאת, כמ"ש ומיד בסמוך התחלת הספר במסכת ראשונה משיתא סדרי והיא מסכת ברכות. המברך את עמו ישראל בשלום יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.