פיסקא פ"ג
עריכהדף לא.
גמרא:
עריכהתנו רבנן, המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר (תהלים י) תכין לבם תקשיב אזנך. תניא אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת. וכל-כך למה מפני כריעות והשתחויות. [אמר רבי חייא בר אבא, לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר (דניאל ו) וכוין פתיחן ליה וגו'. יכול יתפלל אדם כל היום כלו, כבר מפורש על-ידי דניאל וזמנין תלתא וגו'. יכול משבא לגולה הוחלה, כבר נאמר (שם) די הוא עבד מן קדמת דנא. יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה, תלמוד-לומר (לקבל) [נגד] ירושלים. יכול יהא כוללן בבת אחת, כבר מפורש על-ידי דוד, דכתיב (תהלים נה) ערב ובקר וצהרים וגו'. יכול ישמיע קולו בתפלתו, כבר מפורש על-ידי חנה, שנאמר (שמואל א א) וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל, כבר מפורש על-ידי שלמה, שנאמר (מלכים א ה) לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה, אין אומר דבר (בקשה) אחר אמת ויציב, אבל אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יום-הכפורים אומר, איתמר נמי אמר רב חיא בר אשי אמר רב, אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר של יום-הכפורים אומר] אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה, (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה. מכאן למתפלל צריך שיכוין (את) לבו. רק שפתיה נעות. מכאן למתפלל (צריך) שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע, מכאן (למתפלל שלא ישמיע) [שאסור להגביה] קולו בתפלתו. ויחשבה עלי לשכורה. מכאן שהשכור אסור להתפלל. (שם) ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו'. [א"ר אלעזר] מכאן לרואה [בחבירו] דבר שאינו הגון (בחברו שחייב) [צריך] להוכיחו. (שם) ותען חנה ותאמר לא אדוני. אמר עולא [ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא] אמרה ליה לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקדש שורה עליך, שאתה חושדני בדבר הזה. איכא דאמרי הכי אמרה ליה, לא אדון אתה (בדבר זה). לא איכא שכינה ורוח הקודש גבך שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי. ויין ושכר לא שתיתי. [א"ר אלעזר] מכאן (לחושדין אותו) [לנחשד] בדבר [שאין] (ואין) [בו], שצריך להודיעו. (שם) אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. וכתיב התם (דברים יג) יצאו אנשים בני בליעל [מקרבך]. מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים. (שם) ויען עלי ויאמר לכי לשלום. [אר"א] מכאן לחושד בחבירו בדבר שאין בו, שצריך לברכו, שנאמר (שם) ואלהי ישראל יתן את שלתך [ותדר נדר ותאמר ה' צבאות].
מהרש"א:
עריכהשנאמר תכין לבם תקשיב וגו': פרק חליצה (יבמות קה ב). מייתי ליה דלבא למעלה, מדכתיב (איכה ג מא]]): נשא לבבנו אל כפים. ויש-לומר דהכא לא נחית לאתויי אלא דבעי כוונת הלב, ועיין בתר"י בזה באורך, וב-(משנה ברכות ה) גבי חסידים הראשונים וכו'.
(בגמרא) יכול יתפלל אדם כל היום וכו': ודאי תפלה הקבועה לכל אדם נגד תמידין תקנום, דלא הוי רק ג' תפלות כנגדם, וכן למאן-דאמר אבות תקנום כדאמרינן ריש-פרק תפילת השחר (ברכות כו ב). אלא דהכי קאמר, יכול שרשות הוא לאדם להתפלל כל היום, ופירש תר"י בלא חידוש. ומייתי מדניאל דהוה מפיש ברחמי טובא על הגלות, ואפילו-הכי לא היה מתפלל רק תלתא זימנין ביומא וק"ל.
(שם) יכול יתפלל לכל רוח שירצה תלמוד-לומר וכו': יש לדקדק דהא אמרינן סוף-פרק תפילת השחר היה עומד בחוץ-לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ-ישראל כו' והעומד בארץ-ישראל יכוין לבו נגד ירושלים כו'. וכיון דדניאל היה עומד בבבל שהוא חוץ-לארץ, הל"ל לקבל ארץ-ישראל. ויש ליישב דבבל היה קרוב לארץ-ישראל והיה יכול לכוין בה נגד ירושלים כמו העומד בארץ-ישראל גופא, וק"ל.
(שם) יכול משבא לגולה כו': לפי פשוטו מקדמת דנא קודם הגזירה, (דניאל ו ח): כל די יבעי מן אלהא ואיניש עד וגו' יתרמא לגוב אריותא. אלא דלא אצטריך ליה לקרא למימר הכי, דודאי קודם הגזירה היה מתפלל, דעיקר הגזירה היה בשביל שראו בו שהיה מתפלל למצוא בו עלילה בזה, ועל-כן דרשו מקדמת דנא קודם שגלה, גם שבית המקדש היה קיים והקריבו בו קרבנות, היה הוא מתפלל תפלות אלו, וק"ל.
(שם) יכול יהא כוללן בבת-אחת כו': מהא דתקנו ג' תפלות למר נגד קרבנות ולמר נגד אבות, נמי מוכח אלו ג' זמנים, אלא דבהאי קרא ערב ובקר וצהרים וגו' מפורש טפי.
(שם) יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כו': בפרק-קמא דע"ז איכא תנאי דפליגי בהכי, ולמאן-דאמר נמי דיתפלל ואח"כ ישאל צרכיו, מייתי ליה מקרא אחרינא, דכתיב (תהלים קמב ג) אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. והכא דמייתי ליה מקרא לשמוע אל הרנה וגו'. זו תפלה, ואל התפלה זו בקשה. רוצה-לומר דודאי מלת תפלה בלשון הכתוב ובלישנא דתלמודא על הרוב הוא מורה אלשון שבח. ותחנה בכל-מקום מורה אלשון בקשה. ורישא דהאי קרא ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו לשמוע וגו'. דהיינו תפלה שהוא שבח ואחר-כך תחנה שהוא שאלת צרכיו, ואמר שאל תטעה בסיפא דקרא לשמוע אל הרנה ואח"כ אל התפלה, דעל-כרחך האי אל הרנה הוא אל התפלה דרישא דקרא, ולא התפלה דנקט הכא. עד-כאן הוא פירוש דקרא ואל תחנתו שהוא בקשה ותו לא מידי, ודו"ק.
מהני קראי דחנה כו': הא ודאי דכמה דברים דחשיב הכא, כגון שצריך שיכוין את לבו ואסור להשמיע קולו, שמעינן להו נמי ממקומות אחרים כדלעיל, אלא דקאמר דמהני קראי דחנה נמי איכא למשמע להו.
מכאן שאסור להתפלל כו': ראה בתפלתה שהיו שפתיה נעות ומה שחשבה לשכורה, פירש רש"י שם שלא היו רגילין להתפלל בלחש עכ"ל. ואין נראה כן מתוך הסוגיא דקאמר מכאן שאסור להגביה קולו, וכי היו רגילים לעשות שלא כדין ולמה חשבה לשכורה כיון שכדין עשתה, אלא דיש-לומר שחשבה לשכורה משום דהרבתה להתפלל, וכמ"ש לה עד מתי תשתכרין וגו'. וכן-הוא במדרש על-ידי שהרבתה בתפלה, קצרה ימיו של שמואל, שנאמר (שמואל א א כב): וישב שם עד עולם כו'. ועל-זה השיבה (שמואל א א טו) קשת רוח אנכי. ובעי לאפושי ברחמים כדאמרינן בריש-פירקין (ברכות ל ב) דהות מרירא לבא טובא וק"ל.
לא אדון אתה בדבר הזה, איכא דאמרי כו': כל זה בילקוט אינו, וכן נראה מפירוש רש"י בספר שמואל דלשון אחד הוא, ודרשו כן משום דמלת לא כמיותר וק"ל.
מכאן לשכור כו' כאלו עובד ע"ז כו': וכמו-שכתוב פרק בן סורר. (סנהדרין ע ב): (משלי לא, ד): אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין. מה לך למלכים ששותין יין ומשתכרין ואומרים מה לנו אל. ועיין ברשב"א.
עץ יוסף:
עריכהצריך שיכוין את לבו: לפירוש המלות שמוציא בשפתיו (תר"י ומחבר).
סימן לדבר, תכין לבם תקשיב אזניך: פירוש אם תכין לבם, אז תקשיב אזניך (רש"י). ולא אמר שהיא ראיה גמורה, מפני שעיקר הכוונה שהזכירה בפסוק זה, אינה על כוונת אמירות המלות, אלא על כוונת טהרת הלב מעבירות ומתענוגי העולם-הזה שהיא צריכה סיוע מהמקום כענין שנאמר ותוכן לבות ה'. וכתיב והבן לבבם אליך. ועל-זה אמר תסייע אותם ותכין לבם שיהיה טהור כדי שתקשיב תפלתם (תהר"י).
היה מקצר ועולה: לא שהיה מקצר מנוסח התפלה, אלא שלא היה מאריך הרבה בתחנונים שהיה אומר. וגם לא היה מאריך כל כך, (ש)[ב]אמירת המלות מפני טורח הצבור (תהר"י).
מפני כריעות והשתחואות: סתם השתחוויה הוא פישוט ידים ורגלים, וכשאדם משתחוה בזה הענין ועוקר רגליו, בשעה שעומד נמצא מרחיק עצמו ממקום שהיה עומד תחלה. וכריעה הוא שכורע בראשו (תהר"י).
צריך שיחתוך בשפתיו כו' שלא ישמיע קולו בתפלתו: וז"ל המחבר בסימן ק"א, לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמע קולו.
שהשיכור אסור להתפלל: שאינו יכול לכוין.
לא אדון אתה בדבר זה: שחז"ל אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו. ופירשו המפרשים היינו שנמצא בגופו אותו דבר. וכענין שאמרו כל הפוסל במומו פוסל. ומעתה לאשר חשבה חנה בנפשה שאין בה דבר שחשדה, גלל כן חשבה עלי שיש בו אותו דבר שחשדה, ואין לו ליקח עטרה זו להיות מוכיח בדבר הזה. כמאמרם קשוט עצמך. וז"ש לא אדון אתה בדבר הזה שאתה חושדני דייקא. היינו אין אתה נקי בדבר הזה (מעין הברכות).
ולא רוח הקדש שורה עליך שאתה חושדני כו': שאם היה רוה"ק שורה עליך בדבר זה, לא היית חושדני. איכא-דאמרי הכי אמרה ליה כו'. לא איכא שכינה ורוה"ק גבך כו' מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי. יש לפרש על-פי הכתוב נאם ה' לאדוני. ואמרו שם אדני זה אברהם. והענין כי מי שמתדבק בשכינה וצופה ברוה"ק נקרא בשם אדני. וזו הרואה. וההפרש בין הרואה ובין הנביא, כי הנביא ידע רק מה שנתגלה לו בנבואה, גלל כן לא ידע רע ח"ו, וכמאמרם שאמר הקב"ה ליהושע וכי דלטורין אני כו'. מה שאין-כן הרואה, צופה נסתרות. וז"ש אלישע הרפה לה כו' כי נפשה מרה לה וה' העלים ממני ולא הגיד לי. השיג כי דבר מקרה בלתי טהור הוא ע"י שלא הוגד לו. ובזה יובן המאמר שלפנינו. לאשר לא ידע עלי מרירות לבה כי קשת רוח היא. אמרה לו לא אדוני. ואמרו ז"ל לא אדון אתה. לא שכינה ורוה"ק גבך כו'. מי לא ידעת כי אשה קשת רוח אנכי. ולאשר לא ידעת לא אדוני (מעין הברכות).
עיון יעקב:
עריכהצריך שיכוין את לבו לשמים: דהיינו שיסיר כל מחשבות הטורדות אותו, ויכוין בלבו פירוש המלות, וכן הוא באורח חיים סי' צ"ח. ורמב"ם פרק ראשון מהלכות תפלה ע"ש.
כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה: כי בלאו הכי תפלת צבור נשמע ביותר אף שאינם מכוונין לבם כל כך, מה שאין כן ביחיד צריך לכוין את לבו, דאז נשמע תפלתו מכלל הן אתה שומע לאו ולהכי מייתי האי דמנהגו של רבי עקיבא בתר האי ברייתא דקתני המתפלל צריך שיכוין את לבו, דקאי אתפלת יחיד והא דקאמר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. דמשמע דקאי ארבים, יש לומר דקאי אלבם דעלמא או סימנא בעלמא נקט, ולעולם דבתפלת יחיד מיירי.
מכאן שהשכור אסור להתפלל: כבר האריכו המפרשים לדחוק בסוגיא זו, ולענ"ד נראה פשוט כיון דעלי חשבה לשכורה לפי שהרבתה להתפלל מאד מאד, ולא עלה על דעתו שהאריכה בתפלתה כל כך כי היה אחר זמן אכילה ושתיה והי' עת שכרות, ושכור אסור להתפלל, אלא ודאי שריבוי הדברים הוא רק מחמת שכרות, שדרך השכורים לדבר דברים של מה בכך, וריבוי הדברים משתכרים ומשתגעין האדם יותר, וזה שאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין. כלומר בריבוי הדברים תשתכר יותר, על כן הסירי יינך מעליך, כשתשתוק זמן מה ולא להרבות דברים יפיג יינך מאתך. ולכן כדי להוציא כן מלב עלי, אמרה אשה קשת רוח אנכי. והדברים שדברתי הוא מתוך מרירות לבי הרביתי להתפלל, ומה שקשה לך הלא עת שכרות הוא, על זה אמרה ויין ושכר לא שתיתי וגו'.
מכאן שחושד לחבירו בדבר שאין בו שצריך לפייסו בדברים: לכאורה קשה דלמא דוקא היכא שחושדו חשד חמור, כדקאמרינן בסמוך שכור המתפלל כאילו עובד ע"ז, אבל שאר חשד מנלן, אך לפי מה-שכתבתי לעיל דבאמת עלי לא חשדה שהתפללה מתוך שכרות, אלא שהתרעם עליה על הרבות דברים בלבד, לא קשיא מידי.