עין יוסף/פו
הציווי שנצטווינו לפדות מן הקדשים מה שנולד בו מום ויצא לחולין ומותר לשוחטו ולאכלו. והוא אמרו יתעלה: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך" (שם שם, טו). ולשון ספרי: "רק בכל אות נפשך תזבח אינו מדבר אלא בפסולי המקדשין שיפדו". וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, כלומר: פדיון הקדשים, במסכת בכורות ותמורה ובכמה מקומות בחולין וערכים ומעילה.
וכן ברמב"ם הל' איסורי המזבח (פ"א הל' י'), המקדיש בעלת מום למזבח וכו' ה"ז נתקדשה ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמי' קרבן, וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום, ומ"ע הוא לפדות קדשים שנולד בהן מום ויצאו לחולין ויאכלו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, ע"כ.
והנה בכ"מ הראה את מקור הרמב"ם מבכורות (ט"ו), והלח"מ העיר דהתם לא נאמר אלא תזבח ולא גיזה אחר הפדיון ואין ראי' למ"ע אלא הראה את מקורו מהספרי הנ"ל והביא דבסמ"ג הראה את המ"ע מספרי, ואמנם מפורש כן כאן בסה"מ.
והנה הרמב"ם כלל כאן בעלי מום שקדם להקדישן וב"מ לאחר הקדישן, שכתב מתחילה המקדיש ב"מ למזבח וכו' ותפדה בערך הכהן, ואח"כ וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום, דמשמע שההלכה בפדיונן שוה. והקשה הכ"מ דלרבי יוחנן בתמורה בתניא כותי' דב"מ מעיקרו אינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל, והיכי רבינו לא מפליג בינייהו, ותירץ וז"ל ועי"ל דרבי יוחנן לא אמר דאותה למעוטי ב"מ מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל כשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן, וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין ב"מ קבוע ע"כ, דמפורש כן בהל' י"א דב"מ מעיקרו ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות, ובהקדיש תמימה ונולד לה מום אם מתה קודם שתפדה תקבר.
ובלח"מ שם הבין בדברי הכ"מ דמחיים אין נפ"מ בין ב"מ מעיקרו לנולד בה מום דשניהם בעינן העמדה והערכה, אלא אם מתו בלי פדיון אז מפליג בינייהו דב"מ מעיקרו יש לה פדיון וב"מ אחרי הקדישן תקבר ואין להם פדיון והקשה הלח"מ דאם כן כי היכי דאמרינן לר"י דאותה בא למעוטי ב"מ מעיקרו דלא בעינן העמדה והערכה, נימא גם ללוי דאותה בא למעוטי דאחרי מיתה לא בעינן העמדה והערכה ויש לה פדיון כסברת הרמב"ם בב"מ מעיקרו דמחיים בעינן העמדה והערכה ויש לה פדיון ולמה נשאר בגמרא בקושי' ללוי אותה למעוטי מאי, ותו הקשה דמנ"ל לרבינו חילוק זה. דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר, ואם לא נכנס בכלל העמדה והערכה אפילו חי לא בעי העמדה והערכה, ע"כ.
ובמל"מ שם כתב על קושית הלח"מ דקושיא מעיקרא ליתא, דענין העמדה אינו אלא למעט מת, דכשהוא חי לא שייך העמדה אלא הערכה, וזה שכתב כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה, וזה שכתב בפ"ה מהלכות ערכין הרי זו צריכה העמדה בבי"ד הכוונה היא למעט מתה דלא שייך בה העמדה, דהעמדה זו מה היא, וכי תימא שיביאו אותה לב"ד וישימו אותה הא כל הקדשות אף דמטלטלין ושדות ע"י ב"ד הם נפדין וכמ"ש ריש פ"ח מהלכות ערכין, וא"כ מה חידש רבינו גבי בהמה שצריכה העמדה אלא ודאי אינה אלא למעט מת אתא וקרא נמי דכתיב והעמיד הוא למעט מת, דלא שייך והעמידה, ומסיק שם וכי תימא דגבי בהמה צריך שיביאו אותה לפני ב"ד וישומו אותה שם ולא שישלחו שמאים לשומה אבל בשאר דברים אין צריך שיביאום לפני ב"ד אלא די שישלחו ב"ד שמאים וישומו אותה ואח"כ נפדית. ואם נימא דחילוק זה אמיתי, ובבעלי מום מעיקרו לא בעינן העמדה אפילו כשהיא חי ומש"ה מת יפדה, ובמילתא דבעינן העמדה כשהוא חי אם מת יקברו. א"כ רבינו לא הזכיר גבי בעל מום מעיקרו אלא הערכה דוקא אך לוי דתני העמדה ע"כ ס"ל דאם מת יקבר, ומה שהקשה עוד דמנ"ל לרבינו חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואי לא נכנס אפי' חי לא בעי העמדה והערכה לא ידעתי היכן כתב רבינו דבעי העמדה שיקשה לו דאם מת יקבר עכ"ל.
והנה לפי דברי המל"מ דקאמר, וזה שכתב כאן רבינו ותפדה בערך כהן ולא הזכיר העמדה, הבין המל"מ דזה דקאמר הרמב"ם כאן ותפדה בערך ולא הזכיר העמדה, דהרמב"ם כיון בדבריו לתרווייהו בין ב"מ מעיקרו ובין שנולד בה מום, דודאי ב"מ מעיקרו אינו צריך העמדה, אלא ע"כ כוונת המל"מ על בהמת הקדש שנולד לה מום, ומחיים אין חיליק בין ב"מ מעיקרו ובין נולד לה מום, אידי ואידי רק הערכה, ומה שכתב הרמב"ם בפ"ה מערכין כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית ובין קדשי מזבח שנפל בהן מום הרי זו צריכה העמדה בבית דין, הוא למעט מת.
אמנם מה שסיים הרמב"ם שם, לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, קשה לדבריו, דנראה מדברי הרמב"ם שכתב לפיכך, דמטעם שמחיים בעינן העמדה בב"ד, והקפיד הכתוב והעמיד הבהמה, ואחרי מיתה אי אפשר זה מש"ה תקבר, (וכן בחינוך מצוה תמ"א וז"ל דיני המצוה שאם מתה קודם שתפדה תקבר שאי אפשר לפדותה שהכתוב הצריכה העמדה והערכה) לא משמע כדברי המל"מ, דהעמדה לא נאמרה אלא למיעוט, למעט מת דהרמב"ם הדגיש בדבריו דמשום שזו צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד את הבהמה, לפיכך אם מתה תקבר, דהכי הו"ל למימר כל המקדיש בהמה וכו' קדשי המזבח שנפל בהן מום אין לה פדיון אלא חי דכתיב והעמיד לפיכך אם מתה תקבר, ובכדי כתב צריכה העמדה בב"ד, הא כל הקדשות נמי ע"י ב"ד הם נפדין, כדברי המל"מ לעיל, ומה שרצה המל"מ לדחוק ולחלק דבהמה צריך שיביאו אותה לפני ב"ד וישומו אותה, ולא שישלחו הב"ד שמאים לשומה ובשאר דברים די שישלחו ב"ד שמאים וישומו אותם, כמובן אינם אלא דברי דוחק, כמו שהקשה בעצמו דהי' לו להרמב"ם לבארו בפ"ח החלוק הזה.
איברא דהעמדה שכתוב, אין הכוונה שתעמוד על רגלי', (עיין תוס' ערכין (כד.) ד"ה ולא אצא), דהכי אמרינן בחולין (ל.) וכי תימא בעי העמדה והערכה, והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת ה"ה כחי' לכל דברי' וברש"י שם וכי תימא אין קדשים נפדין בלא העמדה והערכה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וזו אין יכולה לעמוד על רגלה ע"כ. וע"ז מביא מתניתין דמפרכסת כחי' לכל דברי', דלא בעינן העמדה על רגלה, אלא והעמיד בחיי' את הבהמה והעריך אותה הכהן, דהתנאי בהערכה הוא בחיים דוקא, דלאחר שחיטה או מיתה לא נקרא והעמיד הבהמה דנחשב אז רק בשר, בשר שחוטה או בשר נבילה.
ונראה דבזה יש חילוק בין בהמה שנפל בה מום או ב"מ מעיקרו, דבהמה שנפל בה מום יש תנאי בהערכה בחיים, ובבהמה ב"מ מעיקרו אין בה אלא הערכה, והערכה שייך בין בחיים בין במתה, וזה שכתב הרמב"ם באסורי המזבח, המקדיש בעלת מום למזבח ה"ז נתקדשה ותפדה בערך הכהן, וכוונתו רק על בהמה ב"מ מעיקרו, שגם היא צריכה הערכה, וזה כמו שמסיק שם המל"מ דרבינו לא כתב בב"מ מעיקרו דבעינן העמדה אלא הערכה.
והנראה לע"ד דיש חילוק יסודי בין הערכה בבהמה ובין פדי' של הקדש מטלטלין ושדות. אף דשניהם בעי ב"ד, דבמטלטלין של הקדש בעינן דהפדי' תעשה בשלשה בקיאין בשעת פדי'. אמנם הערכה בבהמה, צריכה שומה לפני הפדיון והשומה מעכב הפדיון דכל זמן שלא נעשה ע"י ב"ד שומה אין לעשות פדי', והרמב"ם בסה"מ מצוה (קט"ו) היא שצונו בדין ערכי בהמה והוא אמרו והעמיד הבהמה לפני הכהן והעריך אותה הכהן, ומתורתו של הרמב"ם אלמדנה, דז"ל הרמב"ם בפ' ח' הל' ערכין אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, פירוש דאין לעשות פדיון אלא אם שמין בשלשה לפני הפדיון וזה מעכב הפדיון, והכ"מ הראה את מקור הרמב"ם ממתניתין ריש סנהדרין ובגמרא שם (ט"ו), דתנן במתניתין ההקדשות בשלשה והערכין המטלטלין בשלשה, וברש"י שם ההקדשות הבא לפדותן, והערכין המטלטלין מפרש בגמ' באומר ערכי עלי בא כהן לגבות ממנו מטלטלין בג' קרקעות בעשרה. וברש"י שם באומר ערכי עלי ואינו פורע ובא כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין נגבין בשלשה שמאין. והרמב"ם כולל בזה גם כשמעריכין בהמה דמפורש בקרא דבעינן העמדה והערכה או הערכה, דשמין אותן בשלשה. דהפדיון של הבהמה צריכה להיות לפי סדר זה דלפני הפדי' צריכה שומה של ב"ד של שלשה אשר לזה כיון הרמב"ם בדבריו בפ"ה מערכין בהלכה י"ב כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית ובין קדשי המזבח שנפל בהן מום ה"ז צריכה העמדה בבית דין שנאמר והעמיד את הבהמה, וכוונתו שצריכה לפני הפדיון שומה בב"ד.
וכן נראה מתוס' חולין קל"ה דתנן שם ראשית הגז אינה במוקדשים ומקשינן בגמ' במוקדשין מ"ט לא, אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ומקשינן הא לאו בני גיזה נינהו ומשנינן בקדשי בדק הבית ומקשינן שוב והא קדיש לה, ומשנינן סד"א לפרוק וליתב לי', ומקשינן והא בעי העמדה והערכה, והקשו בתוס' ולימא כשהעמיד והעריך, ואחר כך עבר וגזז ופדה, ותירצו וי"ל דבשעת פדי' בעינן העמדה והערכה, דמוכח מהתוס' דתרי מילי נינהו הערכה והפדיון, אלא דתירצו דבעינן שהערכה תהי' תיכף לפני הפדי', ובמס' מעילה ט"ו ד"ה ואפילו, דאם הי' העמדה והערכה בחיים ולא הספיק לפדות מחיים עד שמתו יש להם פדיון, דש"מ דהערכה אין זו של פדיון, אלא שמכשיר את הפדיון, ומתוס' מעילה מוכח דהעיקר מה שנאמר העמדה והערכה הוא לא בא למעט את הפדיון לאחר מיתה כדברי המל"מ אלא מטעם שאי אפשר לעשות אחרי מיתה העמדה והערכה ואם נעשה מחיים אפשר לפדות גם אחרי מיתה.
אמנם דבריהם צ"ע ממה שכתבו בחולין דבעינן הערכה בשעת פדיון וכבר נשאר בצ"ע הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס שם. אמנם בעיקר הדבר צודקין דברי המל"מ דבכל דבר שצריכין העמדה אין פדיונו אלא בחיים, לפי דברי המל"מ האלו כתוב מפורש דאין לפדות אחרי מיתה או כדברינו דיש תנאי בפדיון שאין לפדות אלא אחרי שתהי' העמדת הבהמה בחיי' לפני ב"ד וישומו אותה ואז יש לה פדיון, והעמדה מעכבת. ויתיישב הכל כדברי המל"מ.
והנה ברמב"ם הנ"ל בערכין כל המקדיש בהמה בחיי' וכו' הרי זו צריכה העמדה בב"ד, מסיק שם הרמב"ם אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין, ולפי הנ"ל בא בזה להורות דלא מיבעיא שלא מעכב העמדה, אלא דגם הערכה לפני פדיון לא צריכה, אלא בהפדיון צריכים להיות שלשה בקיאים, כנ"ל, והדגיש אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית, דאם הקדיש בהמה טמאה או בעלת מום לבדק הבית צריכה העמדה והערכה, דעד כאן אמרינן דאם בעלת מום מעיקרו יש לה פדיון לאחר מיתה דאין צריכה העמדה והערכה וממעטינן מדכתיב והעמיד אותה ולא בעלת מום מעיקרו, זה דוקא בקדושת המזבח אבל בקדושת בדק הבית אין נפ"מ בין בעלת מום מעיקרו או שנתהוה בעלת מום, ומפורש כן בתוס' תמורה ל"ג ד"ה הכא דבקדשי בה"ב יקברו בכל ענין דלא שייך לפלוגי בין תם מעיקרו לב"מ מעיקרו. דגם בהמה טמאה לבדק הבית צריכה העמדה והערכה כדברי הרמב"ם בהלכה
והנה הראב"ד השיג על סוף דבריו, וז"ל אבל אם הקדיש שחוטה וכו' תפדה, וכתב א"א אפילו למזבח ואפילו הקדישה חיים למזבח ומתו אם היו בעלי מומין מתחילתן יפדו, ובכ"מ שם אחרי דהביא השגת הראב"ד, כתב וז"ל ואני אומר שמ"ש רבינו לבדק הבית אורחא דמלתא נקיט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבלה. ומ"ש, ואפילו הקדישם חיים למזבח אם היו בעלי מומין מתחילתן יפדו, כבר נתבאר בסמוך ודייקתי כן מלשון רבינו ע"כ ואולי כוונת הרמב"ם, כנ"ל לחלק דלא צריכה הערכה כלל דזה דוקא אם הקדיש שחוטה דבעל מום מעיקרו בעי הערכה, ואין ה"נ דלענין אם הקדיש שחוטה אין נפ"מ אם הקדיש למזבח או לבה"ב, אלא אורחא דמלתא נקיט כדברי הכ"מ.