עין יוסף/פג
הציווי שנצטווינו לצאת ידי כל החיובים המוטלים עלינו ברגל הראשון שיעבר עלינו משלושה רגלים, כדי שלא יחלוף רגל משלושה רגלים, אלא אם כן כבר הקריב כל קורבן המוטל עליו. והוא אמרו יתעלה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עלתיכם" (דברים יב, ה-ו). עניין ציווי זה הוא, שהוא אומר: בזמן שתבוא שמה - והוא בכל רגל משלושה רגלים חייב אתה להביא כל קורבן המוטל עליך. ולשון ספרי: "ובאת שמה, והבאתם שמה - למה נאמר? לקבעם חובה שיביאו ברגל הראשון שפגע בו". ושם נאמר: "אינו עובר עליו משום 'בל תאחר' עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה", כלומר: אם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביא, אז יהא עובר על לאו: אבל אם עבר עליו רגל אחד - הרי זה עבר על עשה בלבד. ובגמרא ראש השנה: אמר רבא: כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. ואמרו בתלמוד: "מאי טעמיה דר' מאיר? דכתיב: ובאת שמה והבאתם שמה - כי אתית איתי. ורבנן אמרי: לעשה הוא דאתא, הנה נתבאר לך, שזה שנאמר "והבאתם שמה" מצוות עשה, והוא: שיביא כל החובות לה' המוטלות עליו. ויצא ידי חובתו בכל רגל, בין שאלה הם ממיני הקורבנות ובין שהם דמים וערכים וחרמים והקדשות ולקט ושכחה ופאה ומצוות עשה היא לצאת ידי החובות הללו ברגל ראשון שפגע בו, כמו שנתבאר בגמרא ראש השנה.
הנה גרסינן ברה"ש (ד.) רגלים באחד בניסן הוא בט"ו בניסן הוא, אר"ח רגל שבו רה"ש לרגלים, נפ"מ לנודר למיקם בבל תאחר וכו' ע"כ. ובפ"י הקשה, הלא גם ברגל אחד עובר בעשה, ואין נפ"מ אלא שבג' רגלים בלאו ורגל אחד בעשה. ואין לוקין על לאו דב"ת שהוא לאו שאין בו מעשה, א"כ אין הזמן של ג' רגלים יותר זמן לנדרים, מזמן של כל רגל.
והנראה דיש לספק בזה שאחרי ג' רגלים עובר בב"ת, אם זה מטעם ששנה בחטאו ג' פעמים, דברגל אחד עובר בעשה, ובפעם הג' עובר על ב"ת כדמשמע מתשובת ח"ס רמ"ב או שזה קביעת זמן לנדרים לעבור עליהם על ב"ת, כמו הזמן דשנה בלא רגלים דעובר על בל תאחר עי"ש (ו:) דאפילו לא יעבור על עשה דרגל כלל עובר על לאו דבל תאחר שזה זמן אחור בנדר, ובתוך ג' רגלים עדיין זמנו הוא ולא קרינן בי' שאיחר המועד, אלא שזה מצות עשה שיביא הכל ברגל, שנאמר ובאת שמה והבאת, וכשם שחייב בעולת רגל, כך חייב בכל נדרי גבוה נתת ולהביא כל חוב שעליו לשלם, והכל ממצות הרגל.
והנה הרמב"ן ז"ל בסה"מ מצוה (צ"ד) מביא דברי הספרי, וז"ל לא יחל דברו מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר, ורבי עקיבא אומר ככל היוצא מפיו יעשה, ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש, מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר, ירצה בזה לרבות בל יחל בנדרי גבוה עם מה שעובר עליהם בבל תאחר, וזהו שהצריכו לרבות בהן האשה, לומר אע"פ שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה שם עכ"ל. ומבואר מדבריו, דמש"ה ר"ע מחייב אשה בב"ת דרגלים מרבוי ואשה, דס"ל דאשה ליתא גם בשמחה, ולא קרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה עיין בגמ' (ו:) ומרבוי דואשה חייבת בב"ת. דש"מ שהחיוב דבל תאחר אין זה מדין הרגל כלל, אלא שזה הזמן שקבעה התורה לנדרי גבוה, ואין הרגלים גורמים החיוב, אלא הזמן של ג' רגלים גורם, והזמן הוא זמן לכל אדם, בין איש ובין אשה.
אמנם בסוגין שם (ו:) מבואר בעי ר' זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראי' או דלמא הא איתא בשמחה, ובתוס' שם וקרינן בה ובאת שמה והבאת, דש"מ דמאן דליתא ברגל ליתא גם בבל תאחר, שהרגלים גורמים החיוב דבל תאחר.
ואמנם אין זה מוכרח די"ל דבאמת הזמן של ג' רגלים גורם החיוב, אלא שאין זמן הרגלים גורם אלא באיש שמחויב בעלי' לרגל, דלאיש הוה זה זמן גרמא, אבל אשה דליתא בחיוב עלי' לרגל, ולדידה אין הרגלים קבע הזמן לנדרים, והגע בעצמך, אילו אשה לא נצטותה בדיני יו"ט כלל, (ועיין בתוס' קידושין (ל"ד.) דאשה אינה חייבת בעשה דיו"ט), דודאי הי' לנו למימר דלאשה אין רגלים זמן כלל, וה"נ י"ל כיון דליתא בעלי' לרגל אין הרגלים זמן גרמא לדידה. אבל באיש י"ל דאין ה"נ דהזמן של ג' רגלים הזמן לנדרים, כמו הזמן דשנה בלא רגלים. ובסה"מ מצות ל"ת (קנ"ז), וז"ל שהזהירנו מעבור מה שחייבנו על עצמינו בדבור וכו' וזהו הנדרים וכו' ובאה האזהרה בעובר על הדבור הזה בפירוש אמרו לא יחל דברו, ובא הפירוש לא יעשה דבריו חולין וכו' ובספרי אמרו לא יחל מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל ב"ת כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו ג' רגלים כסדרן הוא חייב משום בל תאחר ומשום בל יחל, וכן כל הדומה לקרבן כמו שידור לבדק הבית או לצדקה או לבה"כ והדומה לו ע"כ. ומדהוקשו הדדי דהיכי דעובר על בל תאחר עובר גם על בל יחל, דש"מ שזה לגמרי מהלכות נדרים, ובג' רגלים הוא עשה דבריו חולין ועובר על בל יחל ועל בל תאחר. ועיין במצוה צ"ד במגילת אסתר שם, בסוף דבריו וז"ל אלא בודאי בא לומר לנו כי גם שהי' נראה שבאחרו הנדר לא יעבור על בל יחל לפי שלא הסכים בדעתו לבלתי שלם אותו לעולם קמ"ל דמאחר שעובר הזמן הקבוע דהיינו ג' רגלים הרי חלל דבריו וקא עבר גם על בל יחל עכ"ל.
וברמב"ם הל' ערכין (פ"ו הל' ל"א) וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דשלב"ע אם אמר הרי עלי להקדישו, הרי זה חייב להקדישו משום נדרו, ואם לא הקדישו הר"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו, ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים עכ"ל ולכאורה צ"ל דהא דעובר על בל תאחר היינו לאחר ג' רגלים, דבהקדש לכ"ע אינו עובר אלא אחרי ג' רגלים (ועיין בר"ן על הרי"ף ריש רה"ש בשיטת הרמב"ם).
אמנם אין להוכיח מהרמב"ם זה דעובר גם על בל יחל לאחר ג' רגלים, די"ל דהרמב"ם מיירי באופן שבזמן שהדבר בא לעולם, אבד בידים את הדבר ולא הקדיש ועובר על בל תאחר מיד. כמו נזיר טהור שטימא עצמו שלוקה משום ב"ת עיין ברמב"ם הל' נזירות, (פ"ה הל' כ"א) וז"ל נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה עכ"ל. וכן נראה מהרמב"ן שם בסה"מ מצוה צ"ד שהביא דברי הרמב"ם בסה"מ מצות ל"ת (קנ"ז) שעובר בג' רגלים על בל יחל, והשיג עליו שאינו עובר על בל יחל עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו, ואין לבל יחל ענין ברגלים עי"ש, ומדלא הביא דברי הרמב"ם בחבורו הגדול בהל' ערכין הנ"ל, וגם האחרונים שם לא הביאו דש"מ דהרמב"ם לא מיירי בג' רגלים אלא כנ"ל.
אמנם מרמב"ם ריש הל' ערכין מוכח דבג' רגלים עובר על בל יחל, דז"ל שם הערכין הם נדר מכלל נדרי הקדש וכו' לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה, ועיין ברדב"ז שם דהביא המקור מרה"ש ת"ר חייבי הדמים והערכין וכו' כיון שעברו עליהם ג' רגלים עובר בבל תאחר. ובמל"מ שם וז"ל הכי איתא בספרי דבנדרי גבוה נמי איכא משום לא יחל, ומדברי רבינו במנין המצות ל"ת (קנ"ז) נראה דבזמן שעובר על לא תאחר דהיינו לאחר ג' רגלים עובר על בל יחל, ע"כ, דדברי הרמב"ם אלה מכוונים לדבריו בסה"מ שם.
וש"מ דגם בחבורו הגדול נמי ס"ל שזה שעובר בג' רגלים על בל תאחר הוא מהל' נדרים ועובר על ב"ת ועל בל יחל, שזה הזמן הקבוע לנדרים.
וברגל אחד אף שעובר בעשה ובאת שמה והבאת שמה, אין זה קביעת זמן לנדרו, אלא שזה ממצות הרגל כנ"ל.
ויתישב בזה קושית הפ"י המובא בריש דברינו, דמתניתין לא בא למנות מהחיובים שהרגל גורם, אלא מה שזמני השנה גורמים, וחג הפסח הוא ראש לג' רגלים למנות בו זמן דנדרים.
אולם קשה לפ"ז דאם נימא דמצות ובאת שמה בנדרים, הוא ממצות הרגל, קשה מהא דתניא חגיגה (ו:) שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראי' חגיגה ושמחה, והא ארבעה הם, וי"ל דמצות להביא כל חיובי גבוה ברגל הוא דוקא אם יש עליו חובות נדרים, ומתניתא לא קחשיב אלא מצות הכרחיות בעלותו לרגל, ואף שמרבינן מקרא כי דרוש ידרשנו (רה"ש ה:) עולות ושלמים ופרש"י ותוס' על עולות ראי' ושלמי חגיגה שהם מצוות הכרחיות, לא מרבינן אלא לעבור על בל תאחר (עי"ש בתוס'), אבל לחיוב העשה, יש להם מצוות בפני עצמן מקרא יראה כל זכורך, בפ"ק דחגיגה (ו:).
והנה הפ"י מישב קושיתו הנ"ל עפ"י מה שמדקדק מדברי התוס' ד"ה צדקות (ד.) דכתבו שם: והא דאמר רבא לקמן וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה"מ דקיימי עניים אבל לא מיחייב לאהדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו ג' רגלים, ומדקדק הפ"י דמשמע מדבריהם דקודם ג' רגלים לא מיחייב כלל לאהדורי אפילו למצוה. והקשה הא ברגל אחד עובר בעשה, ומיישב שם דגם הני דפטירי לעלות כגון טמא או מי שאין לו קרקע לא שייכי גבייהו עשה דרגל אחד משא"כ דג' רגלים מחייב לאהדורי ולשלוח קרבנות ע"י שליח, ומינה ילפינן גם לצדקה דמחויב לאהדורי לאחר ג' רגלים, ודכותה בצדקה היכא דלא קיימי עניים לא מחויב לאהדורי, ולפ"ז כתב נ"מ לענין רה"ש לרגלים. עי"ש.
הנה בעיקר דבריו שבהלאו דבל תאחר מחויב גם בלי חיוב העשה, כבר הבאנו לעיל דמבואר כן בדברי הרמב"ן ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ן המובא במל"מ הל' מעה"ק (פי"ד הל' י"ז) כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם וכו' כתב הרמב"ן פ' דו"ה שיש מפרשים דלא מחלקינן בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים, אלא קודם זמנם דבהני ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע, אבל לאחר שעברו ג' רגלים בכולם ממשכנין וכופין וכו' ודבר נכון הוא עכ"ל, וכן איתא בתוס' רה"ש (ו.) דלאחר שעבר לבל תאחר גם בחטאות ואשמות כופין. וקשה למה כתבו דכופין רק אחרי שעברו ג' רגלים, ולא לפני כן הא זמנם גם ברגל אחד, שעובר בעשה. והנראה בזה דבעשה ובאת שמה, לא מחויב אלא באמר ולא אפריש, או אפריש ולא אקריב, דנדריך ונדבותיך כתוב, אבל המחויב חטאת ואשם, דלא אמר ולא אפריש, אינו עובר בעשה, אלא היכא דעברו ג' רגלים. דילפינן מקרא לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות, בגמ' שם (ה:) ועי"ש בתוס', ד"ה אלו חטאות ואשמות.
ולפ"ז יש לישב דברי הרשב"א, דהקשה על שיטת תוס' דס"ל דהיכא דקיימי עניים עובר על בל תאחר לאלתר. והקשה דאי איתא דשייך לאפלוגי בין קיימי עניים קמן ללא קוימי עניים, א"כ גבי קרבנות נמי אמאי לא מפלגינן בין קיימי כהנים קמן ועומד בירושלים, ללא עומד בירושלים, לפיכך מפרש הרשב"א, דהא דקאמר וצדקה חייב לאלתר, היינו בעשה דמוצא שפתיך, והקשו על הרשב"א ליקשיי איהו לנפשי', כיון דבצדקה מחייב בעשה לאלתר היכא דקיימי עניים א"כ גבי קרבנות נמי אמאי לא מפלגינן בין קיימי בירושלים, כמו דהקשה על התוס', ומה הרויח בזה שפירש דעובר על עשה היכא דקיימי עניים. (עיין בריטב"א שם, ובפ"י) ולפי הנ"ל דלא בחדא ביקתא נינהו העשה דובאת שמה, עם הל"ת דבל תאחר, י"ל דהרשב"א ס"ל דמצות ובאת שמה לא נאמרה אלא במידי דהקרבה, ועיין במל"מ (פי"ד ממעה"ק, הל' י"ג) דאיתא שם ברמב"ם אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן וכו' ומתנת עניים, וע"ז כתב שם המל"מ וז"ל לא מצאתי מקום דין זה שיהי' באלו עשה ופשטי' דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה עכ"ל וי"ל דהרשב"א ס"ל דאין ה"נ דעל צדקה לא נאמרה העשה דובאת שמה, אלא מצות דמוצא שפתיך, דמרבינן ובפיך זו צדקה (ו.), וכן לענין בל תאחר דצדקה בכלל נדרים (עיין ברמב"ם הל' מת"ע פ"ח ובגמ' שם ה.) וכן צ"ל לשיטת הר"ן דפי' דכל מידי דלא תליא במקדש אין לו ענין לרגלים ולאלתר עובר על בל תאחר, אלא דהר"ן הוסיף שגם הלאו דב"ת לא תליא ברגלים. והרשב"א מחלק בין העשה דובאת שמה דלא נאמרה אלא במידי דהקרבה, להלאו דבל תאחר, דאיתא גם במתנת עניים, ולפ"ז יש לחלק בין מידי דהקרבה לצדקה דלענין קרבנות שעליהן נאמר ובאת שמה והבאת, דאהכי קפיד קרא דעיקר מצוותן בכך ברגל ראשון ולא קודם לכן, אבל בצדקה דלא נקבע זמן הבאתן ברגל, מחייב לאלתר היכי דקיימי עניים, ממצות עשה דמוצא שפתיך ובפיך זו צדקה. וכן הוא בחינוך מ' תקע"ה דעובר בצדקה ממ"ע דמוצא שפתיך.
אולם בתוס' ד"ה צדקות (ד.) דחו פי' הרשב"א מדקאמר בגמ' מ"ד הואיל ובעניינא דקרבנות כתיבי עד דעברי עלי' ג' רגלים, ואי אית' דבעשה איירי הו"ל למימר עד דעבר עלי' רגל אחד, וזה לפי שיטתם דעשה ובאת נאמרה גם על מתנת עניים, אבל אם נימא דהרשב"א ס"ל דלא נאמר על הצדקה בכלל. אין לומר מ"ד עד דעבר עלי' רגל אחד וקעבר על עשה ובאת, דלותא בכלל העשה זו על צדקה, ונפרש להרשב"א מ"ד עד הואיל ובעניינא דקרבנות כתוב, והיינו בקרא דמוצא שפתיך עד דעברי עלי' ג' רגלים, וחדא ביקתא נינהו, ואז יעבור על בל תאחר ועל העשה דמוצא שפתיך, קמ"ל התם הוא דתלינהו ברגלים, אבל הכא לא דהא שכיחי עניים ולא תלי ברגל כלל העשה. ומ"מ בב"ת אין עוברין עד ג' רגלים וכן הוא בחינוך מצוה (תקע"ה), "דמיד חל החיוב העשה, ומ"מ לענין לעבור על בל תאחר אין עוברין עד שיעברו עליו ג' רגלים ולא קודם לכן".
וראיתי במ"ח שם דהביא המל"מ הנ"ל, וכתב דדבריו תמוהין, וז"ל וראיתי במל"מ שכתב לא מצאתי מקום לד"ז שיהא באלו עשה ופשטי' דקרא במידי דהקרבה כתוב, ואין על הר"מ תלונתו דכן מבואר בגמ' דהעשה דמוצא שפתיך והעשה דובאת שמה בא זה ולימד ע"ז דלכל הדינים הם עשה אחד ועוברין בעשה בכל הענינים ואם תלמד הסוגיא תראה ודברי המל"מ תמוהין עכ"ל. ואמנם הי' למ"ח להקשות קושי' זו על הר"ן דברור מילולי' דכל מידי דלא תליא במקדש אין לו ענין לרגלים, ואינו עובר בעשה דובאת שמה כמו שאינו עובר בבל תאחר ברגלים. וכן ראיתי בביאור הגר"א ביו"ד (סי' רנ"ז סק"ו) וז"ל אבל הר"ן פסק כדברי הרמב"ם שאף בג"ר ואף בעשה לא עבר, וכן נ"ל דטעמא דרגלים ורגל אחד משום דכיון דבלא"ה בא בבהמ"ק וכמ"ש ובאת שמה וכו' וה"נ בצדקה תליא בעניים ואין ענין כלל צדקה לרגלים עכ"ל ומה שהקשה דמהגמ' מבואר דהעשה דמוצא שפתיך והעשה דובאת שמה בא זה ולימד ע"ז, אינו מוכח, די"ל דהגמ' לא הקשה מוצא שפתיך למה לי מובאת שמה נפקא, לא הקשה אלא ע"ז דמרבינן שמה מהמקרא זה מידי דהקרבה, וע"ז הקשה למה לי, וע"כ מוקמינן המקרא דמוצא שפתיך לצדדי, דמידי דתליא בבהמ"ק זמן העשה ברגלים ומידי דלא תליא במקדש תליא בעניים, וכן צ"ל ע"כ להרשב"א נמי דמפרש וצדקה מיחייב לאלתר בעשה דמוצא שפתיך.
וראיתי בחינוך במצוה הנ"ל (תקע"ה) שכתב שם בסוף דבריו, ובזמן הזה הנודר צדקה, ולא פרעו ביום שנדרה לגבאים או לעניים אם ישנם שם בטל עשה זו וגם עבר בב"ת מיד כדעת המפרשים, ואם איחר לעשות הדבר ג' רגלים לדברי הכל עבר בבל תאחר ע"כ.
ולכאורה קשה טובא מה ענין רגלים בזמן הזה, וכשם שבמצות עשה ובאת שמה, מצוה (תל"ח) כתב שם החינוך ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, כן צ"ל גם לבל תאחר שעובר בג' רגלים, הוא דוקא בזמן הבית, דילפינן זה בגמ' (ד:) מקרא שלש פעמים בשנה יראה וכו' בחג המצות, למה לי למהדר ומיכתב בחג המצות ש"מ לבל תאחר, וברש"י שם דה"ק היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבאו ריקם. ומטעם זה אמרינן בגמ' שם, דאם אשה אינה בשמחה, אינה גם בבל תאחר, וא"כ בזמן הזה דלא מחויבים בראי' צ"ל דפטורין מבל תאחר דרגלים. וגדולה מזה ראיתי בטו"א ברה"ש דה"מ צדקות, דאפילו בזמן הבית, טמא דליתא גם בשמחה, דהא טמא שאכל קודש בכרת, וטמא ליתא בראי' כדאמרינן בחגיגה (ד), ממילא אינו בב"ת דרגלים וצ"ע.
אולם לפי מה שכתבנו לעיל, דהחיוב דבל תאחר אין זה מדין הרגל כלל, אלא שזה הזמן קבעה התורה לנדרים יש לישב קצת ועדיין צ"ע.
ועיין במל"מ (פי"ד הל' י"ג) וז"ל וראיתי לבעל החינוך שכתב דעשה זו אינו נוהג כי אם בזמן הבית ולרבינו נוהג אף בזמן הזה. עכ"ל והיינו מטעם דכתב הרמב"ם שם אחד נדרים ונדבות עם שאר דברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנת עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה, ומזה למד המל"מ כיון דמתנת עניים נמי מחייב בעשה ברגל אחד, א"כ גם בזמן הזה חייב, ודבריו תמוהין דבזמן הזה מה ענין עשה דובאת שמה, וכבר תמה עליו המ"ח שם, וכתב שם על המל"מ הנ"ל ואי' משמעות זה מהרמב"ם אדרבה מבואר ברמב"ם כלומר בעת שבא לחוג היינו בזמן הבית. וכן נראה מסה"מ להרמב"ם בסוף מ"ע מהמצוות ההכרחיות.
וראיתי בפ"י שם בד"ה מיהו בר מן דין. וכתב שם בסוף דבריו ומ"מ תמי' לי טובא על הפוסקים שהטור והש"ע בהל' צדקה סי' רנ"ז השמיטו דעת התוס' שלפנינו דבדליכא עניים חייב לאחר ג' רגלים. ולא ידעתי למה, דלכאורה היא שיטת הרי"ף מדהביא ההי' דלרגלים נ"מ לנודר, ומייתי נמי פלוגתא דרבנן ור"ש, שאין דרכו להביא דברים הבלתי נוהגים בזמנינו אע"כ דנ"מ לענין צדקה דניסן רה"ש לרגלים לענין בל תאחר דצדקה, דבדליכא עניים מחייב לאהדורי בתרייהו, ולדעתי לדינא צ"ע עכ"ל ותמוה על תמיהתו, דהתוס' לא כתבו זה אלא לפרש הגמ' דהיינו בזמן הבית, אבל לא האידנא בזמנינו כנ"ל, ומש"ה לא הביאו הפוסקים דעת התוס' והרשב"א.
ומה שהרי"ף והרא"ש הביאו הנ"ל ע"כ צ"ל, למסקנת דבריהם, להביא הא דרבא דבצדקה מיחייב לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים. ואף שראינו פנים לבעל החינוך, לא כתבנו אלא לישב את דבריו, אבל אין לתמוה אם לא סבירא לי' כותי'.
וביסוד הנ"ל שאין השוואה בין העשה של ובאת שמה להל"ת דב"ת, לכאורה נראה גם מהרמב"ם אלא שהרמב"ם הפליג שמועתו לצד אחר, לחיוב העשה של ובאת שמה, דהנה הביא כל מה ששנו בהברייתא (ד.) דעובר עליהם בבל תאחר בג' רגלים העתיק הכל למצות עשה של ובאת, אבל בהל"ת דב"ת לא הזכיר אלא קרבנות ונדרי דמים לגבוה, דז"ל בהל' מעה"ק (פי"ד הל' י"ג) אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכים ודמים ומעשרות ומתנת עניים, מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה, שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה, כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו, ותתן כל חוב שעליך לשלם, הגיע הרגל ולא הביא הר"ז בטל מ"ע, עברו עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והדמים הר"ז עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלם עכ"ל. ודקדקו האחרונים ז"ל דבמצות העשה כלל הכל בין מידי דתליא במקדש ובין מידי דלא תליא, אולם בל"ת השמיט מילי דלא תליא במקדש.
וכן כאן בספר המצות, כלל הכל, דז"ל בסוף דבריו ובין מיני הקרבנות כלם ובין דמים ובין ערכים וחרמים והקדשות ולקט שכחה ופאה, יציאת ידי חובתו מאלו החלקים כלם ברגל ראשון שפגע בו מ"ע, ובמצות ל"ת קנ"ה, כתב ז"ל הזהירנו מלאחר נדרים ונדבות ושאר הקרבנות שהם חובה עליו, והוא אמרו יתעלה לא תאחר ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה, עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן עכ"ל, ולא הזכיר בהל"ת את כל שכלל במצות עשה.
אמנם ראיתי בטו"א באבני מלואים ברה"ש, בטעמא דרמב"ם, דלאו משום שאינו עובר בבל תאחר במידי דלא תליא במקדש לא כלל בהל"ת, אלא מטעם דאינו עובר עליהם בג' רגלים כמידי דתליא במקדש, אלא דעובר עליהם מיד כמו בצדקה דס"ל להרמב"ם (פ"ח מהל' מ"ע) דעובר מיד, ולא מיעטן רק דלא תלי ברגלים.
אולם מהגר"א ז"ל המובא לעיל לכאורה לא נראה כן בשיטת הרמב"ם, דז"ל אבל הר"ן פסק כדברי הרמב"ם, שאף בג' רגלים ואף בעשה לא עבר, וכן נ"ל דטעמא דרגלים ורגל אחד משום דכיון בלא"ה בא בבהמ"ק, וכמ"ש ובאת שמה וכו' וה"נ בצדקה תליא בעניים, ואין ענין כלל צדקה לרגלים עכ"ל.
וראיתי בס' דברי יחזקאל בס' (י"ג) שתמה על הגר"א ז"ל דכתב דלשיטת הרמב"ם ליכא עשה בצדקה ברגל, דהוא נגד דברי הרמב"ם הנ"ל דלענין עשה דרגל אחד ליכא חילוק בין מידי דתליא במקדש או לא תליא.
והנראה דהגר"א ז"ל לא כיון אלא בצדקה, דבצדקה אין הזמן לא ברגל אחד לענין העשה, ולא ג' רגלים לב"ת, אלא הזמן של צדקה תליא אלא בקיימי עניים שזה הזמן הקבוע בין לחיוב ובין לפטור, דס"ל להגר"א דהא דכלל הרמב"ם מתנת עניים בעשה דובאת שמה, כונתו על מעשר עני ולקט שכחה ופאה ולא אצדקה, כדאיתא בספר המצות הנ"ל דכתב לקט שכחה ופאה ולא הזכיר צדקה, וחילוק גדול יש ביניהם. דבצדקה נתחייב מטעם נדרו שנדר, שאמר הרי עלי סלע לצדקה לעניים או הרי סלע זו צדקה, ומתלי תלי את נדרו בעניים, ונקבע הזמן בעניים בין לחובה ובין לזכות, כלומר לחייבו בב"ת לאלתר היכי דקיימי עניים, ולפטרו בדליכא עניים, דהוה כאלו התנה בפירוש, דלא מחייב את עצמו ליתן לעניים רק היכי דקיימי העניים, אבל לא להוליכם אחריהם למדי לפני רגל אחד או ג' רגלים, וכדמסיים הגר"א ז"ל בלשונו הזהב, וה"נ בצדקה תליא בעניים ואין ענין כלל צדקה לרגלים, הרי שהדגיש דוקא צדקה, אבל במתנת עניים כגון לקט שו"פ דרחמנא רמא עלי' ולא תליא בדעתו, אין נקבע הזמן בקיימי עניים לעבור לאלתר, ומחויב ברגל ראשון שפגע בו תחלה להוציא מתחת ידו.
ולא מדעתי אני אומר כן אלא דהכי איתא בריטב"א בשם הרא"ה ז"ל ברה"ש שם בד"ה אמר רבא וצדקה. וז"ל והא דמקשי על פי' מלקט שו"פ ל"ק, דרחמנא לא חייבי' לאלתר במה שספק בידו לעשות, אלא שהוא עצמו נתחייב בדבר פיו כגון נדר של צדקה, אבל לקט שו"פ דלאו איהו נדר מידי אלא רחמנא רמא עלי' לא חייבי' בב"ת לאלתר עכ"ל, וכן הוא בחינוך מצוה (תקע"ה), וז"ל אבל מהם שאמרו שאף בל תאחר מחייבנו בצדקה בשאינו פורע אותו לאלתר, ואמרו שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו כלקט שו"פ.
ולפ"ז שפיר י"ל דחייבי' רחמנא ברגל ראשון שפגע בו להוציא מתחת ידו, כלשון הרמב"ם הנ"ל שנאמר ובאת שמה והבאת שמה כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשלם. וכיון דהרמב"ם השמיט את כל זה בהל"ת דב"ת, לכאורה נראה דפטרם לגמרי מהלאו דב"ת. דאין לומר כנ"ל בטו"א דחייבם בקיימי עניים, כמו בצדקה, דלפי הגר"א ז"ל אי אפשר לומר כן, דאת"ה הו"ל לפטרם גם מעשה כמו בצדקה.
אמנם לפ"ז קשה טובא מ"ט חייבם ברגל אחד בעשה ופטרם בג' רגלים מהל"ת ודלא כהמתניתא דחייב את כולם בבל תאחר.
והנראה בזה לע"ד, דהנה הר"ן שם ברה"ש הסביר לן דהא דתנא תנא כיון שעבר עליהן ג' רגלים עובר בב"ת, לאו למימרא דלפני הזמן הזה ליכא מילתא דיעבור על ב"ת. אלא דתנא לן תנא דליכא מילתא שאחרי ג' רגלים לא יעבור על ב"ת, אמנם כל מידי דלא תליא במקדש, אין לו ענין לג' רגלים לענין ב"ת. ולפ"ז י"ל דבלקט שכחה ופאה עובר מיד בין קיימי עניים ובין לא קיימי עניים, והטעם בזה דע"כ מיירי באופן דקצר כל השדה, דאל"כ אלא דקיים המצוה לעני ולגר תעזוב אותם, בודאי אין מוטל עליו חוב יותר דהמצוה רק עזיבה, ומש"ה הוצרכו התוס' ברה"ש להעמיד בעבר ולקטן עי"ש, וכיון דקצר כל השדה, הרי מחויב לאהדורי אחרי עניים לתקן הלאו, דאל"כ ילקה, כמבואר ברמב"ם (הל' מ"ע פ"א) וכיון דמחויב בלאו הכי לאהדורי אחרי עניים, הוה נמי זמני' גם לענין ב"ת כמו בפסח לשיטת תוס' ורש"י ברה"ש. ואף דאין חיובי' רק כדי לתקן הלאו אבל בעיקר המצוה דלקט שו"פ אין המצוה אף לאחר שקצר כל השדה רק עזיבה, אבל מ"מ כיון דהוא מחויב לאהדורי כדי לתקן הלאו נקרא זה זמני' לעבור על ב"ת.
אולם אין לפטרו ברגל ראשון שפגע בו ממצות עשה אם לא עבר. דלא דמי לצדקה כנ"ל, דחייב את עצמו בנדרו, דהוה כאלו התנה בפירוש דלא מחייב את עצמו ליתן לעניים רק היכי דשכיחי, אבל לא לאהדורי בתרייהו, כנ"ל.