עין יוסף/פ

הציווי שנצטווינו לפדות בכור אדם ולתן אותו הפדיון לכהן. והוא אמרו יתעלה: "בכור בניך תתן לי" (שמות כב, כח). ופרש איך תהיה נתינה זו: שנפדנו מן הכהן וכאילו כבר זכה בו, ונקנהו ממנו בחמישה סלעים. והוא אמרו יתעלה: "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו). ומצווה זו היא מצוות פדיון הבן, ואין הנשים חייבות בה; אלא היא מצוות הבן על האב כמו שנתבאר בקדושין, וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת בכורות.

הנה מלשון שכתב רבינו והוא שנפדנו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו, ונקנהו ממנו בחמש סלעים, יורה הלשון שאין בפדיון הבן ענין הפרשה שמפריש ה' סלעים לפדיון, כשאר מתנת כהונה, דמיד שהפרישם נעשה ממון כהן, דלא מעלה ולא מוריד הפרשה דגם אחרי הפרשה נמי ממונו הוא, אלא הפדיון הוא שנפדנו מן הכהן ונקנהו ממנו בחמש סלעים. ולפ"ז נראה, היכא דאין מחויב ליתן לכהן ה' סלעים כגון בספיקות או בכהן שהי' לו בן חלל, ומת לאחר ל' דאין הבן חייב לפדות שכבר זכה האב בפדיונו, כמבואר בגמ' מ"ז, וברמב"ם הל' בכורים פי"א הל' י"ב וז"ל כהן שנולד לו בן חלל מת האב בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו מת לאחר ל' יום אינו חייב הבן לפדות את עצמו שכבר זכה האב בפדיונו ע"כ בכגון זה פטור מלהפריש גם כן, דלא מעלה ההפרשה, ואין בו דין הפרשה, ולא דמי לכל מתנות כהונה כגון בפדיון פטר חמור, דע"כ צריך לפדותו כדי להפקיע את אסור הנאה מפטר חמור, וכיון דהפריש ע"כ יש בו זכות כהן דבהפרשה נעשה ממון כהן מספק ואמטו להכי אם תקפו כהן אין מוציאים מידו, אמנם הכא אין שום חיוב הפרשה אם אין חיוב ליתן לכהן. דהמצוה היא בנתינה לכהן, וכן הוא בתוס' שם בסוגיא כהן שמת והניח בן חלל, היכא דמת האב בתוך ל' דהבן חייב לפדות את עצמו ובתוס' שם ותימה דפ"ק דקדושין דרשינן תפדה תפדה אשה שאין אחרים מצווין לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה וה"נ האי בן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהא חייב לפדות עצמו, וי"ל דלא דמי האי בן לאשה דלא שייך בה בשום אם פדיון כלל אבל הכא אם הי' לו אב ישראל הי' חייב לפדותו. ע"כ דנראה מדבריהם דאין בזה שום מצוה לעשות הפרשה של חמש סלעים.

וכן דקדק מדבריהם הרי"ט אלגזי דאם צריך להפרש לא דמי לאשה שאינה גם בהפרש, והריט"א הביא שם דעת תוספות הרא"ש דקושית התוס' במת האב תוך ל' לא קשה שהרי האב הי' חייב לפדותו, אלא שהי' מעכב הפדיון לעצמו, וכן הביא לשונו דתוס' הרא"ש, דלאחר ל' זכה האב בפדיונו דירש כל זכותו של אביו, ואם הי' אביו קיים הי' מפריש ה' סלעים ומעכבן לעצמו גם הבן יעשה כך, וכן הביא פסקי הרא"ש בשמעתין וז"ל והוי כאילו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהם את בנו ומעכב לעצמו כן הבן יפריש ה' סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן, מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנו ומוכר התרומה לכהן. והריט"א העיר דממתניתין (נא.) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר והי' לך ופדה תפדה. וברש"י שם כשיהי' לך הפדיון אז יהי' פדוי והאי קרא לאהרן אמר לי' רחמנא. והקשה הריט"א למ"ל קרא אלא ע"כ דשייך בזה הפרשה. וצ"ל לפי דברי התוס' דמהכא ילפינן דהפדיון הוא בנתינה לכהן.

והנה כדי לעמוד על יסוד מחלקותן צריכים להבין מה זה ענין של פדיון בכור, דהמצוה היא מצות פדיון בכור. ולכאורה מה שייך בבן חורין פדיון, דמשונה פדיון בכור מכל מקום שפודין, בהקדש או אפילו בפדיון פטר חמור שע"י הפדיון יוצא הדבר מהקדש לחולין או מאסור הנאה להיתר, אבל בפדיון בכור אתה דבר נעוץ בבכור, הא בין קודם פדי' ובין לאחר פדי' הוא חולין גמור ומותר בהנאה כמבואר בגמ' בכורות (י"ב:), וגם אין לומר שיש לכהן איזה זכות בו והוא פודה אותו מיד כהן, דודאי אם האב אינו רוצה לפדותו לא יזכה בו הכהן, ובדברי חמודות בסוף פ' יש בכור בהרא"ש הביא מפסקי מהרי"ל על לשון שהכהן שואל לאב מה בעית טפי, דודאי בדותא לומר שיש ליתנו לכהן אם האב אינו רוצה לפדותו דחולין גמור הוא. ומאי בעי לי' הכהן, אי לעבד אין בן חורין נעשה עבד, אי לבן לאו זרעי' הוא. והנה לפ"ז אין בו אלא ליתן לכהן חמש סלעים. אמנם במקרא מפורש קדש לי כל בכור, והרא"ש בהל' פדיון בכור דמצא בתקון הגאונים דלשיילי' כהנא מאי בעית טפי בריך בוכרך דין או בפירקוני' וליהדר לי' בוכרא בעינן טפי, והכהן מברך ברכה בשם ומלכות, אשר קידש עובר במעי אמו וכו' בא"י מקדש בכור ישראל לפדיונו, והרא"ש הקשה על נוסח תחלת הברכה אשר קידש עובר במעי אמו, אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא ואף בכור בהמה שהוא קרוב למזבח אין קדוש עד שיצא לאויר העולם, ע"כ דמשמעות דברי הרא"ש דהסכים שיש בבכור אדם קדושה אלא דקשי' לי דעובר במעי אמו לא נתקדש וגם לא הקשה על סוף הברכה מקדש בכור ישראל לפדיונו.

והנראה דהרא"ש לשיטתו דבכור ישראל יש לו קדושה להא מילתא דשייך תפיסה בדמי פדיון דלדבר זה הבכור קדוש לפדיון גם לפני הנתינה לכהן. דהנה בבכור יש בו דין ממון לכהן, ויש מצות פדי' והם ב' דברים דלא נקשר זה בזה, דיש חוב לכהן גם בלי מצוה ויש מצוה גם בלי נתינה לכהן. דהנה בגמ' בבכורות נא: דגרסינן שם מת לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן מנא לן אר"ש בן לקיש אתיא ערך ערך מערכין, רב דימי אמר ר' יונתן וכל בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים וברש"י שם יורשים חייבים לאחר מיתת האב והבן דהוו מחויבים ומתו ובודאי המצוה לא שייך דאין על היורשים מצות פדיון הבן אלא דנשאר חוב הממון לכהנים, וצ"ע אם זה נמי נקרא פדיון אם המצוה קשורה בדין ממון לכהן נראה דבזה פליגי התוס' והרא"ש, דהתוס' ס"ל דבכל מקום שאין נתינה לכהן אין מצות פדי' דזה מצות פדי' ליתן לכהן, ובלא זה אין ריח מצוה בזה. והרא"ש ס"ל, דהמצוה היא מצוה לבדה זולת נתינה לכהן, כשם שיש דין ממון בלי המצוה כנ"ל. כן יש אופן דהמצוה לא תלי בנתינתה לכהן, בגונא דלעיל בכהן שיש לו בן חלל, דלשיטת תוס' כיון דנפקע דין נתינה לכהן דהפוכא מטרתא למה לי אין גם המצוה דזה עיקר מצות פדי' ליתן לכהן, ובזה נתקיים המצוה, ולהרא"ש מקיים המצוה בלי נתינה.

ולשיטת הרא"ש אתא שפיר דהנה בכורות (מ"ט) במחלוקת רב ושמואל הפודה את בנו בתוך שלשים לאחר שלשים ונתאכלו המעות רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי, ומסיים הגמרא אע"ג דקי"ל הלכתא כרב באיסורא וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותי' דשמואל. וראיתי בהריט"א דהקשה למה אמרינן בזה דזה אסורא, דבכל מקום בבכורות אמרינן בספיקות דאין לכהן כלום מטעם דזה ספק ממון באחת בכרה ואחת שלא בכרה, (מ"ח), וכן זכר ונקבה אין לכהן כלום ולא אמרינן ספק אסורא לחומרא, ולפי הנ"ל י"ל דאדרבה היא הנותנת דבמקום שאין שאלת ממון נשאר רק איסור, ולענין ממון אין הכי נמי דאזלינן לקולא, אמנם במחלוקת רב ושמואל לענין בנו פדוי או אין פדוי אין בזה שאלת ממון דאם נימא דלא פדוי ע"כ מחויב הכהן להחזיר הכסף, והפלוגתא רק בדין המצוה אם נתקיים אם מחויב עוד בהמצוה או לא וזה רק איסורא, כנ"ל דיש במצות פדי' דין המצוה גם בלא כסף, אמנם גם בלאו הכי אתא שפיר דהשאלה היא אם יש לקיים המצוה גם בתוך ל' ע"י זה שיתן לאחר ל' אם יש לעשות כן וזה נוגע רק לאסורא.

ואולי יש בזה ליישב דברי הרמ"א בשו"ע יו"ד ש"ה, דאין האב יכול לפדות על ידי השליח ריב"ש סי' קל"א, דודאי בנתינת המעות ליד הכהן, אין ספק שיש בזה שליחות שהרי זה כפורע חובו, ובעניותא י"ל דגם ע"י עכו"ם יש לשלוח הכסף ליד הכהן, דזה מעשה קוף בעלמא, ועיין בחידושי רע"ק שם. והשאלה אם הפדיון מהני ע"י השליח דלא דמי לכל פדיון דעלמא במעשר שני או בתרומה ע"י שליח דיש בזה מעשה גמור חלות על מה שיחול אבל כאן בבכור אין בזה אלא הלכה של פדיון, דמעיקרא הוא חולין, והשתא חולין אלא חק התורה שיעשה בזה פדיון ובאופן כזה לא מצינו שליחות בתורה, הגע בעצמך לפי שיטת הרא"ש הנ"ל דרק יפריש, ויגיד שבזה יהי' בני פדוי, ואין בזה שום הקנאה, ולא הפקעת קדושה או איסור, יש לעיין טובא אם כגון זה שייך שליחות.

וראיתי במחנה אפרים בהלכות זכי' ומתנה סי' ז', בהשאלה הפודה בנו של חבירו, וכתב בזה"ל ובר מן דין יראה דאין אנו צריכים לכל זה, ואפי' אם האב גילה דעתו דלא ניחא לי' הרי זה פדוי ואין צריך לא לשליחות ולא לזכי' ודומה לפורע חובו של חבירו דמה שעשה עשוי וה"נ הרי זה פורע לכהן מה שחייב לו חבירו לא בשביל פדיון בנו עכ"ל. אמנם דברי הרב צ"ע, אף שהבאנו לעיל דיש דין ממון גם בלי המצוה, זה רק כשהמצוה נתבטלה כשמתו המחויבים בהמצוה, אבל בזמן שיש חוב המצוה לעשותה, בודאי לא נתקיים המצוה בע"כ ומצות הפדי' מוטלת עליו, והרי זה כפודה בשטרות וקרקעות דקי"ל דאין בנו פדוי, דמדין חוב הכהן בודאי הי' פרעון אמנם לא קיים המצוה ולא נקרא פדי' אלא מתנה, ה"נ לא נקרא פדי' אלא מתנה וצ"ע, אמנם אם שלח שליח למסור הכסף לכהן, והאב פדה בעצמו בודאי לית דין ולית דיין דשייך דיני שליחות בזה כנ"ל.

והנה לדינא הפודה את בנו בתוך שלשים ונתעכלו המעות פסק הרמב"ם ובש"ע דבנו פדוי כרב והרמ"א בהג"ה כתב די"א דאין בנו פדוי אפילו בדיעבד, והמחלוקת היא בהגירסא דהנה איתא שם הגירסא ואע"ג דקי"ל הלכתא כרב באיסורא וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל, ומטעם זה פסקו הי"א דאין בנו פדוי, ועיין בכ"מ ברמב"ם הל' בכורים פי"א הל' י"ח שלא היתה בגמרא שלהם פסק הלכה כשמואל. ולכן הדרא לכללא דהלכתא כרב באיסורי עיי"ש.

וראיתי בהריט"א ז"ל, במחלוקת במתניתין בין ר"מ ור"י מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים ומת האב, ואין ידוע אי זה מהן הבכור, פסק הרמב"ם כר"י בין מת האב בתוך ל' בין לאחר ל' בין שלא חלקו האחים בין שחלקו ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים. וכתב שם דצריך להבין מאיזה טעם נוכל לומר במת בתוך ל' דנתחייבו הנכסים מכח חיוב האב כיון דבחייו אכתי לא מטא זמן חיובי' דהפודה בנו בתוך ל' אין בנו פדוי דאין עליו חיוב. וכתב ואפשר לומר דהר"מ ס"ל כסברת רש"י דעיקר טעמא דקאמר רחמנא ופדויו מבן חודש תפדה, משום דבתוך ל' ספק נפל, והתוס' בב"ק (יא:) הקשו על סברת רש"י מהא דאמרינן לשמואל דהפודה את בנו בתוך שלשים יום דאם נתעכלו המעות אין בנו פדוי ואמאי הא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא אלא ודאי גזירת הכתוב דאפילו קים לן דכלו לי' חדשיו צריך ל' יום. וכתב הריט"א דרש"י ס"ל לדינא כרב כמו שפסק ג"כ הרמב"ם וכיון שכן י"ל דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל התם תלוי בזה דרב ס"ל דטעמי' דקרא משום חשש נפל, וכיון דהגיע ל' יום איגלאי מילתא למפרע שלא הי' נפל בשעת הפדיון ובנו פדוי למפרע אף דנתעכלו המעות אבל שמואל ס"ל דגזירת הכתוב הוא ולאו מטעם חשש נפל, כסברת התוס', וכיון דקי"ל כרב שפיר כתב רש"י דמשום חשש נפל הוא, ובזה מישב הריט"א דברי הרמב"ם דגם הרמב"ם ס"ל כרש"י בזה והוא הדין הכא במת האב בתוך ל' כיון דחי עד ל' הרי איגלאי מלתא למפרע שלא הי' נפל חל למפרע החיוב על האב ועל נכסיו בחייו.

ובעניותא שותא דרבינו הריט"א לא הבנתי, איך אפשר לומר דטעמא דרב דאיגלאי מילתא למפרע ומש"ה חל הפדיון, דהא בפודה מעכשיו אמרו בגמ' דכ"ע לא פליגי דאין בנו פדוי ואם נימא איגלאי מילתא למפרע דהחיוב חל אז, למה אין בנו פדוי מעכשיו. וגם בגמרא אמרינן התם טעמא מידי דהוה אקדושי אשה, דאע"ג שנתעכלו המעות הוו קדושין ה"נ ל"ש, ושמואל התם בידו לקדשה מעכשיו, הכא אין בידו. וכן בפלוגתא בין רב חסדא ורבה בר רב הונא בכהן שמת והניח בן חלל דאם האב מת לאחר ל' כ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה האב בפדיונו, ופליגי היכא דמת האב בתוך ל' דרב חסדא אמר דהבן חייב לפדות את עצמו, וכן פסק הרמב"ם כרב חסדא, ולפי דברי הריט"א הי' לו להרמב"ם לפסוק כרבה בר רב הונא דאיגלאי מילתא למפרע דהי' מחויב בחיים וזכה בפדיונו, כשם שאמרינן דחל החיוב למפרע בין על עצמו ובין על נכסיו, וזכה האב בפדיונו. ואמנם יש לתמוה למה הקשו התוס' בב"ק משמואל דס"ל אין בנו פדוי אם נתעכלו המעות, למה לא הקשו מיותר מפורש בין לרב בין לשמואל בפדה מעכשיו בתוך שלשים דכ"ע לא פליגי דאין בנו פדוי, וה"נ נימא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא וחל הפדיון למפרע אליבא דרב, וצ"ע.

והנראה בזה, דודאי גם לרש"י אין מצות פדי' לפני שלשים דכך גזרה התורה ופדויו מבן חדש תפדה, ואי אפשר לפדותו לפני שלשים יום ולא חל הפדיון, לו יהא דהטעם הוא מה שאמרה התורה בן חדש הוא מחשש נפל, אמנם אמרה התורה שלא יועיל שום אופן בעולם ברור אחר אלא לאחר ל' יום ואין המצוה חל על אדם, והפדיון מתלי תלוי בהמצוה ולא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דחל עליו המצוה דזה הזמן שגדרה התורה לפדות, ואין פדיון בלי המצוה, דהתורה פטרו בע"כ עד זמן הזה מהמצוה, לו יהא מטעם דנפל, ולית מאן דפליג ולימא דהמצוה חל עליו, וכיון דהמצוה לא חל עליו אין פדיון דהמצוה גורם הפדיון. וברש"י בבכורות (מט.) במתניתין מת הבן בתוך ל' אע"פ שנתן לכהן יחזיר, ומפרש רש"י בזה"ל יחזיר דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים, דנקט לי' לרש"י ז"ל לדבר ודאי דאין חיוב לפדות רק עד אחר שלשים, ולא מפרש רש"י דאיגלאי מלתא למפרע דלא חל עליו חיוב פדי' לפני שלשים כיון דנפל הי', אלא בסתם דהתורה לא הטילה חיוב פדי' עד שלשים יום, וכן מפורש ברש"י שם במחלוקת רב ושמואל הפודה את בנו בתוך שלשים יום, דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי וז"ל דכ"ע אי אמר לי' מעכשיו יהא בני פדוי לאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא, דהא בתוך שלשים לא שייכא פדי', דברור מללו דרש"י ז"ל דלא שייכא פדי' לכ"ע בתוך שלשים, ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ושייך פדי' בי'. וע"כ מטעם הנ"ל דהתורה פטרו מהמצוה עד ל' יום בתורת ודאי לא בתורת ספק, כשם דאמרינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק דאפילו אם הי' באמת עשירי אעפ"כ לא חל עליו קדושת מעשר וה"נ לא חל דין פדיון כלל בתוך ל'.

אלא נראה דכל הטעם הזה דפטרה התורה בודאי מטעם נפל אפילו אם לא הי' נפל, לא נוגע אלא להלכה זו בעצמה. אם פדה את בנו בתוך שלשים יום ונתעכלו המעות, דאם אמרינן דטעם התורה שפטרה הוא מטעם חשש נפל, ואין בזה טעם אחר וכיון שנתברר שלא הי' נפל, שייך הפדיון לאחר ל' כמו באשה המקדש לאחר ל', דזמן ממילא קאתי ואין שום חסרון בבן הנולד אלא חסרון הזמן, וזמן ממילא קאתי. אמנם אם נימא דהטעם משום דאין ערכו חמש סלעים לפני ל' יום דדוקא בן שלשים יום ערכו חמש סלעים, כשם דמצינו בערכין דערך כל אדם לפי שנותיו מבן חדש עד חמש שנים ומבן חמש שנים עד עשרים שנה, שהערך נשתנה לפי שנותיו, וה"נ י"ל דכל זמן שהוא פחות מבן חדש אין ערכו חמש סלעים בלי חשש נפל, אז לא היה אמרינן דיועיל הפדיון שעשה בתוך שלשים על אחר שלשים כיון דעכשיו אין בו השווי, וחסר בו בעצם דבר שיוצר בו במשך השלשים יום, ודומה כמו שפודה עובר במעי אמו לכשיולד, דמחוסר מעשה ממש, ואז אם אמרינן דמטעם זה אמרה התורה מבן חודש, י"ל דלא חל הפדיון אף לאחר ל' היכא דנתעכלו המעות.

ומצאתי כעין זה במל"מ פ"ד מהלכות אישות ה"ז בד"ה קטן שקידש, וז"ל ולפי מה שכתבנו דרש"י ז"ל אזיל בשיטת ר"ח והרא"ש אשכחנא פתרי למה שהבין המהרי"ט בדברי רש"י ז"ל דדוקא כשקידש ביומא דמישלם י"ב לנקבה שהם י"ג לזכר מהני הקידושין הא קודם לכן לא מהני, ולא תיקשי דמה הפרש יש בין יום זה לקודם דהא כל שלא חשכה ר"ה קטנים הם לכל דינים שבתורה, וטעמא דמילתא דנהי שכתבנו דלרש"י מהני קידושין בעודם קטנים לכשיגדלו היינו דוקא כשאינו מחוסר אלא ימים וזמן ממילא קא אתי, אבל כשמחוסר שתי שערות אפשר דהוי כמחוסר מעשה ולא מהני ואף דשערות ממילא אתו מ"מ לא דמי לזמן. ע"כ וה"נ דמלבד דאין מצוה פדיון בתוך שלשים אין שייך פדיון בגוף הנולד תוך שלשים לא מחסרון המצוה אלא שאין גוף שיחול עליו פדיון, ובזה פליגי רב ושמואל, דרב ס"ל דהטעם משום נפל וכיון שנתברר שלא הי' נפל ולא הי' החסרון אלא בזמן וזמן ממילא קא אתי. ושמואל ס"ל דמלבד טעם זה אין ערך לנפש לפני שלשים יום, ומש"ה אי אפשר לעשות מעשה פדיון שיחול לאחר שלשים, ואתא שפיר לפ"ז מה דהקשו התוס' משמואל, דהתוס' ס"ל דהלכה כשמואל כפי הגירסא שלפנינו. והוכיחו מזה, משמואל דלאו מטעם נפל אין בו פדיון לפני שלשים, וקושיתם לא על הלכה דאין פודין בתוך שלשים במעכשיו, אלא דהקשו על הטעם דש"מ דלאו מטעם זה אין פודין לפני ל' יום. אמנם רש"י ז"ל ס"ל דהלכה כרב וכמו שפסק גם הרמב"ם דהלכה כרב, ולרב ע"כ צ"ל הטעם משום חשש נפל.

ובזה יתיישבו פסקי הרמב"ם בהלכות בכורים פי"א הלכה כ', וז"ל ילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע איזה מהם הבכור נותן ה' סלעים לכהן מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום בין שלא חלקו האחים בין שחלקו ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים ע"כ, וכן הוא בש"ע סי' ש"ה, עיי"ש בכ"מ בטעם הרמב"ם שפסק כן. והנה הריט"א (נט.) הקשה וז"ל מאיזה טעם נוכל לומר במת תוך ל' דנתחייבו הנכסים מכח האב, כיון דבחייו אכתי לא מטי זמן חיובא, דהפודה את בנו בתוך ל' אין בני פדוי, ע"כ דע"כ אין לחייבם אלא מדין שעבוד שחל על הנכסים בחיי האב, כמפורש בלשון הרמב"ם שכבר נתחייבו הנכסים, דאי אפשר לגבות מדין חיוב הבנים דאזיל לגבי האי ומדחי לי' ואזיל לגבי האי ומדחי לי' ומכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע לי' ולערב מצי תבע לי', כמבואר בגמרא שם (מח.). אמנם לפי הנ"ל יש להבין, דחל החיוב על הנכסים, דהנה הרמב"ם פסק כרב דהפדה בנו בתוך שלשים יום, בנו פדוי. והטעם לפי הנ"ל דכל הלכה היא מחשש נפל, וכיון דנתברר שלא הי' נפל לא הי' החסרון אלא בזמן דכך גזרה התורה ופדויו מבן חדש תפדה, והזמן ממילא קא אתא, וכשם שאפשר לעשות הפדיון בתוך שלשים ושייך שיחל הפדיון על לאחר שלשים משום דאינו אלא חיוב זמן פרעון המצוה, ככה י"ל דשייך שיחול השעבוד על הנכסים כיון דלא חסר רק זמן הפרעון של המצוה, דהחיוב כבר חל, כיון דנתברר שלא הי' נפל אלא דהזמן של המצוה הוא לשלשים יום, הא למה זה דומה למי שלוה מעות על מנת שישלם אחרי שלשים יום ומת תוך שלשים שגם כן לא הי' על האב שום חיוב לשלם אעפ"כ בודאי חל על הנכסים וה"נ החוב הי' אלא שמחוסר זמן גוביינא כנ"ל.