עין יוסף/עז
הציווי שנצטווינו שכל מצורע יקריב קורבן אם נרפא מנגעו, והן שלש בהמות: עולה וחטאת ואשם ולוג שמן. ואם הוא עני - מקריב כבש לאשם ושתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת, וזהו הרביעי ממחוסרי כפרה והוא אמרו יתעלה: "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת" (ויקרא יד, י). ואם יאמר מישהו: מדוע אינך מונה קורבן מחוסרי כפרה כולם כמצווה אחת? כיון שיש להם עניין אחד הכוללם, והוא חיסור הכפרה, ואז זה היה מין ממיני הטהרה מן הטמאה והיית אומר: המצווה הפלונית - הוא הציווי שנצטווינו שלא תשלם טהרת מקצת הטמאים, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, עד שיקריבו קורבן, שהרי כן אתה מונה טהרה במקווה מצווה אחת - יתחייב בה איזה טמא שיהיה, ואינך חושש למין הטמאה שנטמא בה - כך היית יכול למנות קורבן מחוסרי כפרה כמצווה אחת, ולא תחוש למין טומאתו?! השם יודע ועד שכך היה צריך להיות בהחלט, אילו היה קורבן כל אחד מארבעת מחוסרי כפרה אלו קורבן אחד שאין בו שינוי כמו טהרה במים שהיא מין טהרה וחובה על כל טמא; אבל מכיון שנשתנו קורבנותיהם כמו שאתה רואה, צריך למנות כל קורבן לבדו בהכרח וכו'.
דברי רבינו שכתב דמש"ה נמנים למצות בפני עצמן, מצד התחלפות קרבנם, צ"ע דהא תינח למנות יולדת ומצורע בפני עצמן, דקרבנם שונה, אבל זב וזבה דקרבנותיהם שוין דזה וזו קרבנם תורים, למה נמנה לשתי מצות וצ"ע.
הנה קרבן מחוסרי כפרה בא לטהר מטומאתן, וכל זמן שלא הביאו כפרתן אסורים לאכול בקדשים, ולית מאן דפליג דאיסורן מה"ת, כדתנן במתניתין כריתות (ח:) ארבעה מחוסרי כפרה, ובגמרא שם מדעם דמישרי למיכל בקדשים ובמס' פסחים תנן זב וכו' ראה שלש שוחטין עליו בשמיני, זבה שוחטין עלי' בשמיני, ובגמרא שם, אין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופרות, עיי"ש, שתביא כפרתה קודם שתחשך ותאכל. ובגמרא יבמות (עד:) ילפינן זה מקרא וכפר עלי' הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה.
וברמב"ם הל' פסה"מ פ' י"ח ה' י"ד והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו, קודם שיביא כפרתו לוקה, ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שיהי' כל טומאתו עליו ובהשגת הראב"ד לוקה ואינו חייב כרת א"א זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת ע"כ, וזה בפ"ג מביאת המקדש שכתב שם הרמב"ם בהל' ט' או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה מכין אותו מכת מרדות, ובראב"ד שם, זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת, ובתוס' דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ע"כ. ובכ"מ שם דזה במחלוקת שנוי' אם מחוסר כפורים כזב דמי, אי לאו כזב דמי, ובכל הני דתנו דחייבים כרת ס"ל דמחוסר כפורים כזב דמי, עיי"ש בכ"מ דכתב ובפרק י"ח מפסה"מ כתב (הרמב"ם) האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו, או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו, ודרשה זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו גם בכאן.
אמנם בין להרמב"ם ובין להראב"ד, אם אכל בקדשים קודם שיביא כפרתו לוקה, ואין ביניהם אלא אם מחוייב כרת, כמבואר בכל מקום כנ"ל שאסור מן התורה. ברם המל"מ בהל' פסה"מ שם שדא בה נרגא, וז"ל עיין בפרק כל שעה (ל"ה) דאמרינן בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' וצ"ע. ובמנ"מ פ"ו מהל' אסהמ"ז הל' ח, כתב וז"ל ופשט הסוגיא בפ' כל שעה וכו' מיהו אין להכריח מכאן דהא אמרינן התם בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה, ומחוסר כפורים שאכל קדש לכ"ע איסורו מן התורה, ואליבא דרבינו לוקה ולהראב"ד חייב כרת. ורש"י פירש תנינא דעביד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא, והדבר צריך תלמוד עכ"ל. והנה דברי רש"י שם צ"ע, דהכי גרסינן שם אף אנן נמי תנינא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה, וברש"י שם תנינא דעביד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא עכ"ל. ודברי רש"י קשה מאד שסותר את דבריו תכ"ד, דפתח דעבוד רבנן מעלה ומסיים אפילו מדאורייתא, ומצאתי שהפ"י עמד על זה.
והנה הכ"מ בהל' פסה"מ שם על דברי הרמב"ם דכתב והאוכל קדש אחר שטבל וכו' קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת, בכ"מ ז"ל והאוכל קדש בפי"א דמס' פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה, אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה"ה לאוכל קדש, ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת דכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו עכ"ל.
ודברי מרן הכ"מ קשים להבין, דאם נימא דהמקור לדברי הרמב"ם ממתניתין דמס' פרה, דתנן התם דאם בא אל המקדש בין לפני ביאתו ובין לאחר ביאתו, חייב ומשמע דה"ה לאוכל קדש, הנה לא מבעיא דלא הוי סיעתא לדברי הרמב"ם, אלא אדרבה תיובתא לדבריו, דהנה בה' בה"מ כתב הרמב"ם דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל שאינו לוקה, ואם כל הילפותא דבאוכל קדש קודם שיביא כפרתו שלוקה ממתניתין הנ"ל אם בא אל המקדש, כ"ש דהוי לי' להרמב"ם לחייב מלקות מה"ת לבא אל המקדש, דלו יהא דמשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות ולא לענין כרת, מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע כל טומאתו, אבל כיון דמלקות חייב באוכל קדש ה"נ לא הוה לי' להרמב"ם למיקל בענין ביאת המקדש דאינו חייב אלא מכת מרדות, וצ"ע.
אמנם דברי הרמב"ם בעצמם קשים, דבסמוך להלכה זו, בהלכה י"ג כתב כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עלי' כרת על ביאת מקדש ואכל כזית מן הקדשים בין בקדש טהור ובין בקדש טמא במזיד ה"ז נתחייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וכו' והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קדש לא תגע, מפי השמועה למדו שזה אזהרה לטמא שלא יאכל קדש קודם שיטבל, עכ"ל.
הנה להדיא כתב כאן דכל האזהרה דטמא שלא יאכל קדש מקרא דבכל קדש לא תגע דכתיב ביולדת, ובקרא כתוב בכל חדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה, דהזהיר הקרא על אכילת קדשים, ועל ביאת המקדש עד מלאת דהיינו עד העריב שמשה, ומטעם זה כתב בביאת מקדש דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל שאינו לוקה מן התורה, דאזהרה ואל המקדש לא תבא לא נאמר אלא עד מלאת, ולא לאחר מלאת קודם שהביאה כפרתה, וכיון דקרא לא נאמר אלא עד מלאת ע"כ צ"ל דגם בכל קדש לא תגע גם כן לא נאמר אלא עד מלאת, וקשה טובא לפ"ז דמחייב מלקות מה"ת לאוכל קדש במחוסר כפרה כיון דכל למוד האזהרה הוא מקרא דבכל קדש לא תגע וצע"ג.
והנראה לע"ד, דודאי לא מאזהרת הלאו דבכל קדש לא תגע, כתב דהאוכל קודם שיביא כפרתו לוקה, דקרא לא נאמר אלא עד ימי מלאת כנ"ל, אלא לוקה מלאו אחר, והוא מהלאו שכתב למעלה בהלכה י"ב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. דהנה תנן ביבמות (עד:) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרה אוכל בקדשים מנ"ל אמר רבא תלתא קראי כתיבי, כתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, הא רחץ טהור, וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, וכתיב וכפר עלי' הכהן וטהרה, הא כיצד, כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים. ומקשינן ואיפוך אנא מסתברא קדש חמור שכן פנקכ"ס, אדרבה תרומה חמורה שכן מחפ"ז הנך נפישן, לא מצית אמרת, אמר קרא וכפר עלי' הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא ש"מ בתרומה, ובתוס' שם ד"ה קרי כאן והבשר, תימה לר"י דה"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דבטומאת הגוף קיימינן, וי"ל דלרבותא נקטי' דאפילו טומאת בשר איכא עכ"ל, ודברי התוס' קשים דאדרבה רבותא יותר דאפילו כרת איכא דכרת עדיפא.
אמנם לדברי הרמב"ם אתא שפיר, דודאי מדין טומאת הגוף לא מבעיא דכרת אין בו, אלא אפילו אזהרת הלאו אין בו, דכל אזהרת הל"ת בטומאת הגוף הוא מקרא בכל קדש לא תגע ככתוב שם בהל' י"ג, ולא נאמר אלא עד מלאת, דמטעם זה פסק הרמב"ם בבה"מ דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל דאינו לוקה מה"ת דלא נאמר הקרא בכל קדש לא תגע ובמקדש לא תבא אלא עד מלאת כנ"ל, ואחרי מלאת אין בה דין טומאת הגוף לא לענין אכילת קדשים ולא לענין ביאת המקדש. אלא דלוקה מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא, דמשמע כל טמא ואפילו מחוסר כפרה שעדיין לא טהור לגמרי כדילפינן מקרא וכפר עלי' הכהן וטהרה, מכלל שהיא טמאה, וזה מפורש בדברי רבא הנ"ל ביבמות דקאמר ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא, דשמע מינה דלענין טומאת בשר קדש נקרא טמא, אבל לא לענין הלכה דטומאת הגוף.
והנראה עוד לע"ד, דהא דכתב הרמב"ם כאן ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו, אין כונתו על מחוסר כפרה, דבמחוסר כפרה אין צריך לקרא זה, כיון דאין בו אזהרה כנ"ל, אין בו כרת דאין עונשין אלא אם כן מזהירין, אלא הקרא מביא לאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו, דעל ביאת המקדש מחויב כרת, כפסק הרמב"ם בביאת המקדש שם בהלכה (י"ד) וז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו עכ"ל, ועיין בכ"מ דמביא לזה משנה מפורשת בפי"א דמס' פרה כל הטעון ביאת מים מד"ת אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב, ע"כ והיינו חייב כרת דלא מחלק מתניתין בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו (ודברי הכ"מ בספה"מ שם בהלכה י"ד תמוהים דכתב שם דכוונת המשנה לענין מלקות, דמפורש כאן ברמב"ם דמחוייב כרת). דהקרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא הזהיר אפילו לאחר טבילה קודם שיעריב שמשה כדכתיב עד מלאת ימי טהרה, אע"פ שטבלה מכבר, וכיון דקרא נאמר גם על אחרי שטבלה קודם העריב שמש, הוה לן לחייב כרת גם על האוכל קדש מקרא זה דכתיב בי' בכל קדש לא תגע, וע"ז מביא הרמב"ם הילפותא דבאוכל קדש פטור מכרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו, ולא דמי לביאת מקדש.
ולפי"ז י"ל דאף דהרמב"ם כייל בהלכה אחת דבין אוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו, וקודם שיביא כפרתו שלוקין, אמנם י"ל דלא מאזהרת ל"ת אחת לוקין, אלא דאוכל קדש קודם שיעריב שמשו לוקה גם כן מאזהרת ובכל קדש לא תגע, אבל מחוסר כפרה ע"כ לוקה רק מהל"ת והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, דקודם שיעריב שמשו י"ל דלא איתמעט אלא מכרת אבל לא ממלקות.
והנפ"מ בזה היכא דלא נאסרו מטעם קרא והבשר אשר יגע, והי' קודם שיעריב שמשו אסור מקרא ובכל קדש לא תגע כגון בפסח הבא בטומאה דהנה גרסינן במס' כריתות י. יולדת שוחטין וזורקין עלי' ביום מ' לזכר וביום שמונים לנקבה, ומוקמינן שם בפסח הבא בטומאה, ומקשינן ומי אכלה והתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות ויולדות, ומתרצינן ההיא לא אכלי כי לא טבילן כי תניא ההיא דשוחטין וזורקין עלי' כי טבלה, א"ה משמיני דילה הוא דחזיא, ומתרצינן משמיני לא חזיא קסבר טבול יום דזב כזב דמי, אי הכי ביום מ' נמי לא חזיא, לאיי, ביום מ' חזיא קסבר מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי, ע"כ, ולפי הנ"ל מובן היטב הנפ"מ בין טבול יום למחוסר כפורים, דבמחוסר כפורים, דאסור לאכול בקדשים מטעם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ובפסח הבא בטומאה, כיון דבין כך ובין כך הבשר טמא, ואעפ"כ מותר לאכל דלא נאמר עליו הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אבל בטבול יום קודם הערב שמש, דכזב דמי, בטומאת הגוף, ועל טומאת הגוף לא הותרו, דכי אישתרי טומאה בצבור לגבי טומאת מת דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש ועלה דרשינן בפסחים (ס"ו) איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה, כלשון רש"י שם. כלומר אבל טומאת זב לא הותרו בטומאת הגוף. דעל זה נאמר הקרא בכל קדש לא תגע. ולא אישתרי בטומאת הגוף אלא טומאת מת. כן נראה לע"ד.
והנה לפ"ז יש ליישב הסוגיא דפסחים (ל"ה) ולשון רש"י הנ"ל דכתב תנינא דעבד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא, דהתחיל רש"י בדרבנן ומסיים בדאורייתא. דהנה איתא התם אף אנן נמי תנינא, טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה, ולפי הנ"ל דמדין טומאת הגוף ליתא בהערב שמש, וע"ז קאמרה הגמ' דמדין רבנן יש איסור טומאת הגוף גם בהערב שמש, ושפיר מפרש רש"י דעבד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא, דמן התורה גם כן אסור במחוסר כפורים מטעם והבשר אשר יגע בכל טמא, ורבנן עבדו מעלה ואסרו גם מדין טומאת הגוף, דכשם שאסרו רבנן לטבול יום שהעריב שמשו ליכנס למקדש, דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל מכין אותו מכות מרדות, מדין טומאת הגוף ה"נ לענין אכילת קדשים.
אחרי כן מצאתי במהר"י קורקס ז"ל בפי"ח מפסה"מ שכתב שטעם רבינו מהגמרא יבמות הנ"ל, ולא מחלק שם בין טבול יום למחוסר כפרה, ונראה מדבריו כי גם בטבול יום דלקי מהאסור ל"ת והבשר אשר יגע בכל טמא, וצ"ע מהגמרא דכריתות הנ"ל, דאי נימא דגם בטבול יום קודם שיעריב שמשו, כל איסורו הוא מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא, מאי נפ"מ בפסח הבא בטומאה בין טבול יום ומחוסר כפרה. ונראה כיון דלענין ביהמ"ק חייב כרת טבול יום, וחשבינן טבול יום כשרץ דמי, א"כ גם הרי הוא כשרץ דמי אלא דנתמעט מדין כרת, ואמטו להכי אסור גם בפסח הבא בטומאה.