עין יוסף/ס

הציווי שנצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים ולמעלה ולא פחות מזה, וזו היא מצוות מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו יתעלה: "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקורבן" (ויקרא כב, כז). וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר, והוא אמרו: "שבעת ימים יהיה עם אמו" (שמות כב, כט). מצווה זו כוללת את כל הקורבנות, קורבן יחיד וקורבן צבור, על סוגיהם השונים. וממה שאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה" - משמע שקודם לכן לא ירצה. הנה נתבררה האזהרה להקריב מחוסר זמן; אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולפיכך אין לוקין עליו, שכן מי שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שנתבאר בפרק, 'אותו ואת בנו' ושם נאמר: "הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה". וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובסוף זבחים.

הנה לכאורה יש לעיין, למה ראה כאן רבינו לבאר דאין לוקין מטעם דהוי לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין על לאו זה, דהנה רבינו מנה הרבה לאוין הבא מכלל עשה, בכלל העשין, עיין בהשגת הראב"ד על מנין המצות הקצר במצוה (זו ובמצוה קמ"ו וקמ"ט) ובכולם לא הזכיר דאין לוקין ויותר קשה לכאורה על הרמב"ן, דהרמב"ן סקל במנינו הלאוין הבאין מכלל עשה, עיין בשורש ו' ובסוף המנין להרמב"ן מה שסקל, והמצוה זו מצוה (ס') לא סקל, והראב"ד ז"ל השיג גם על מצוה ס'.

והנראה לע"ד דבכל העשין כהאי גונא שמנה הרמב"ם במנין העשין, בכולן מלבד הלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה יש בכולן ל"ת מפורש, ויש שלוקין עליהם, על הל"ת, ויש שאין לוקין גם על הל"ת, ובמנין הלאוין מבאר אם לוקין או אין לוקין, אבל במצוה זו מצוה (ס') אם הקריב בתוך הזמן לא עובר על ל"ת כמו שנבאר לקמן, לכן מבאר כאן אף שעובר בתוך הזמן בל"ת הבא מכלל עשה, מ"מ אין לוקין מטעם דל"ת הבא מכלל עשה הנה היא עשה, ומהאי טעמא נמי לא סקל הרמב"ן ז"ל במנינו מצוה (ס') כהשגת הראב"ד על מצוה (ס'), דבכל אלו שסקל יש לאו גם כן, ומבאר הרמב"ן בשורש ו' ואין הלאו שנאמר בלשון עשה מוסיף בזה המנין כמו שלא יוסיף לאו אחר גמור, עיי"ש ועיין בדרך מצותיך לבעל מל"מ מה שכתב במצוה (י"ט) שהרמב"ן סקל מצוה (קמ"ט) ובמצוה (ס') דאין ל"ת בתוך הזמן לכן הכנים הרמב"ן עשה זו בחשבונו, (ועיין בכ"מ על השגת הראב"ד במצוה (ס').

והנה כעין לשון זה שבסה"מ, כתוב כן ברמב"ם הל' אסורי המזבח פ"ג הל' (ח') וז"ל מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר וגו' וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן, ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן עכ"ל, ובהלכה ז' כתב הרמב"ם וז"ל ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין האלו ראוין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן, ע"כ, (כלומר כל הפסולין לא מדין בעל מום, כגון כלאים יוצא דופן, יתום), ובכ"מ הקשה טובא על רבינו, א' דהנה בגמ' חולין (פ.) גבי הא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה, פרוך הגמ' ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן, דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה וכו' ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ"ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה, מיום השמיני אין מעיקרא לא, לאו הבא מכלל עשה עשה, והקשה הכ"מ מאחר שמפורש בדברי ר"ז דלא לקי למה תלה הדבר בעצמו בלשון יראה לי, ב' למה תולה בדבר בשלא נתפרשה אזהרתן, ואינו כן שהרי הגמ' אומרת נתפרשה אזהרתן ולא פטר מחוסר זמן (ממלקות) אלא מפני שניתק לעשה. ג' שכל שאר הפסולין חוץ ממחוסר זמן ילקה עליהן שהרי לא נתקו לעשה.

ומיישב שם הכ"מ שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהר דלא יקריבוהו, אלא שלא ועלה לרצון. אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן, ולכך משמע לי' דה"מ לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס"ד דלא ירצה היינו אזהרה שני לי', ואפילו את"ל שבא להזהיר כיון שאינו מפורש שהרי אפשר שלא בא להזהיר אין ללקות, ומסיק שם הכ"מ וז"ל ויש סעד לדבריו דלקמן בסמוך כתב רבינו טעם פטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולא כתב מפני שניתק לעשה כר' זירא משום דלא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו שנצטרך לומר שניתק לעשה ע"כ.

והנה דברי מרן הכ"מ דהרמב"ם לא כתב כר' זירא בגמרא תמוהין טובא דהנה מבואר כאן בסה"מ דכל סיעתא דרבינו הוא מדברי ר' זירא ומביא לשונו דשם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. וכן איתא בפיה"מ להרמב"ם פרק אותו ואת בנו וז"ל והעובר ושחטו חייב מלקות משום אותו ואת בנו, והענין שחייבו מלקות אחד משום אותו ואת בנו, ולא נתחייב שתי מלקות, לפי ששחט מחוסר זמן שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה, הא קודם זמנו לא ירצה בפנים ר"ל שהקריב מחוסר זמן, והמקריב מחוסר זמן אינו חייב עליו מלקות, והעיקר בידינו לאו הבא מכלל עשה עשה והוא מה שאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה ע"כ.

וכבר הקשה הלח"מ שם על הכ"מ, איך אפשר לומר דכל הסוגיא אינה לפי האמת, בלי שום הכרח, ומי הביאו לרבינו נדחוק עצמו בכל זה.

והלח"מ מיישב שם דרבינו מפרש דהא דאמר ר' זירא הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה, לא כפרש"י דהוי לאו הניתק נעשה, אלא דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה, ולא הוי כשאר הפסולים בלאו דנא ירצה, אלא נתקו לעשה ולית בי' אלא עשה דמיום השמיני, כמו שמפרשים התוס' שם, ומפני כן לא כתב במחוסר זמן דהוי לאו הניתק לעשה אלא דהוי עשה לחוד, ולפ"ז משמע מההיא סוגיא דבשאר פסולין אליבא דר' זירא דלקי משום דהוי לאו גמור, ודוקא מחוסר זמן הכתוב נתקו לעשה אלא דלהרמב"ם קשי' לי' קושית התוס' שהקשו שם גבי מחוסר זמן דהיכי סלקא דעתן דלקי מלאו דלא ירצה הא לא ירצה הוי לאו שבכללות כמו לאו דלא יאכל כי קדש הם דאמרינן בפ' כל שעה דהוי לאו שבכללות, ולכך מכח קושיא זו הוצרך לומר דהך סוגיא לא הוי קושטא, ומ"ש לפי שלא נתפרשה אזהרתן ר"ל שאין שם לאו מפורש, אלא דהוי לאו שבכללות ע"כ.

והנראה לע"ד דמה שכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש דברי ר"ז דאמר הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה, כדברי התוס' דהכתוב נתקו מהל"ת דכתב בקרא ושור ושה לא ירצה ונתקו לעשה, יש לכוין הדברים לדברי הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל, דהכתוב נתקו לעשה ולית במחוסר זמן הל"ת דלא ירצה אלא הל"ת הבא מכלל עשה אם הקריב מחוסר זמן, ואין לוקין על ל"ת זו דל"ת הבא מכלל עשה עשה.

אמנם מה שכתב ליישב דברי הרמב"ם בהלכה ז' דכתב שאין לוקין על הפסולין אם הקריבן משום דהלאו דלא ירצה הוא לאו שבכללות דאין לוקין עליו ומה שכתב לפי שלא נתפרשה אזהרתן רצה לומר שאין שם לאו מפורש אלא דהוי לאו שבכללות. הנה מלבד שקשה לשון הרמב"ם שכתב על לאו שבכללות בלשון שלא נתפרשה, ולמה לא מפרש לההיא דהוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו, קשה טובא דהא כל ענין לאו שבכללות הוא רק לפטור ממלקות, אבל לכל דבר הוא לאו גמור ובא במנין המצות לא תעשה, והרמב"ם ז"ל לא מנה הלאו דלא ירצה במנין הלאוין, עיין במנין המצות ריש הלכות אסורי המזבח, וצ"ל כדברי הכ"מ דלא ירצה לא משמע אזהרה דלא יקריבוהו, ולפיכך לא הביא במנין הלאוין, וקשה כנ"ל.

ותו קשה על הלח"מ דאיך אפשר לומר דהרמב"ם מפרש כדברי תוס' דהכתוב נתקו מהלאו, דמשמע דמש"ה לא לקי, ובלאו הכי הי' לוקה, וזה סותר מה שכתב בהל' ז' דבכלל אין לוקין על לאו זה לפי שלא נתפרשה, וכהבנת הלח"מ משם דהלאו הוא לאו שבכללות, דלפי דברי הלח"מ הכי צ"ל דהרמב"ם דוחה הסוגיא בין קושית המקשה דהקשה ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן, ובין דברי ר"ז דאמר הנח למחוסר זמן דכל הסוגיא סובב דלוקה על לאו שבכללות, או דזה לא נקרא לאו שבכללות כדברי הלח"מ, והסוגיא לאו קושטא היא לפי הלכה, וכן ראיתי ברמב"ן במס' חולין שם דמביא קושית התוס' על הגמרא ולילקי נמי הא הוה לאי שבכללות ותירץ דסוגיא זו קאי אליבא דמ"ד לוקין על לאו שבכללות.

והנראה לע"ד דהרמב"ם מפרש דקושית הגמרא ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן, לא הקשה אלא על מחוסר זמן, ואין להוכיח מהגמרא דהמקשן ס"ל דכל הפסולין לוקין, ואף דמביא הברייתא דתניא משור ושה שרוע וקלוט וגו' למד על הפסולין שבשור ושה שהיא בלא ירצה, לא מביא המקשן דממקרא זה ילקי על כל הפסולין אם הקריבן, אלא דמביא המתניתא דממקרא זה יש ללקות המקריב מחוסר זמן, והטעם לזה דמקרא ושור ושה שרוע וקלוט וגו' ולנדר לא ירצה לא נתפרש דאזהרה קאי על כל הפסולין, די"ל דקרא מזהיר על שרוע וקלוט, אף דשרוע וקלוט הן מומים ועובר על לאוין דכתיב בבעלי מומים מ"מ י"ל דלעבור עוד גם על לאו זה דלא ירצה, אבל במחוסר זמן דכתיב בהדיא בקרא ומיום השמיני והלאה ירצה, דמינה ילפינן דבתוך הזמן לא ירצה ואם כן ע"כ נכלל מחוסר זמן בלאו דלא ירצה דכתיב בשור ושה, ועל מחוסר זמן אמר ר' זירא הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה, וכפירוש התוס' בזה דהכתוב נתקו מהלאו דלא ירצה דכתיב בקרא ושור ושה. ואתא שפיר דקאמר הרמב"ם ויראה לי משום דיש לפרש הגמרא כרש"י ותוס' דלוקין בשאר פסולין, ומש"ה כתב ויראה לי, כלומר דאין הכרח מהגמרא.

וראיתי בחדושי הגאון פרי חדש ברמב"ם אחרי דהביא דברי מרן הכ"מ כתב בזה"ל ולענ"ד נראה דכיון שאינו מבואר בגמרא בהדיא. אלא דמחוסר זמן, הוה אמינא דוקא זה פטרו הכתוב משום דהוה לאו הבא מכלל עשה, אבל שאר הפסולין פשיטא דלקי, ולאפוקי מזה כתב רבינו דע"כ לא קמפלגי אלא במחוסר זמן, אבל בשאר פסולין למזבח כגון כלאים ויוצא דופן וכיוצא בהן יראה לו דלא לקי, לפי שלא נתפרשה אזהרתן, אבל דין דמחוסר זמן כבר כתב רבינו בסמוך ונתן טעם לדבר משום דהוה לאו הבא מכלל עשה כמו שמבואר בגמרא בהדיא עכ"ל.

ובעניותי לא עמדתי על דברי הגאון פ"ח ז"ל דהנה כל היסוד של המקשן שהקשה ולילקי נמי משום מחוסר זמן מדתני במתניתא מנין לכל הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה ת"ל ושור ושה וגו' לימד על הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה, מהיכי תיתי למימר דלא קמיפלגי אלא במחוסר זמן, אבל בשאר פסולין לא נקי, אולי הי' לי' להגאון פ"ח איזה יסוד לחלק ואולי כיון למה שכתבנו.