עין יוסף/מה-מו
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן מוסף גם ביום חמשים מיום הקרבת העומר שהוא יום ט"ז בניסן, וזהו מוסף עצרת והוא הנזכר בספר "במדבר סיני" והוא אמרו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם עולה לריח ניחוח" (במדבר כח, כו-כז).
הציווי שנצטווינו להביא שתי לחם חמץ למקדש עם הקורבנות הכתובים שהם באים בגלל הלחם ביום עצרת הקבוע, ולהקריב הקורבנות כמו שפרש הכתוב בויקרא, ואוכלים הכהנים שתי הלחם אחר הנפתן עם כבשי שלמים. והוא אמרו יתעלה: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים" (ויקרא כג, יז) וכבר נתבאר בפרק ד' ממנחות שקורבן זה הבא בגלל הלחם חילוק ממוסף היום ושזה אינו זה וכו'.
א
עריכהברמב"ם ריש פ"ח מהלכות תו"מ וז"ל ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים והם מוסף היום, ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם, ומקריבין עם הלחם, פר ושני אילים ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא ע"כ ובכ"מ שם ביום חמשים מספירת העומר וכו' ובפרק התכלת (מה:) איפלגי תנאי. ודעת ר"ע שאין כבשים של ת"כ הן האמורים בחומש הפקודים, ונתבאר שם שאותם שבפ' אמור באים בגלל הלחם אבל שבפרשת פינחס בגלל עצמם הם באים כי הם מוספי היום ואע"ג דר' טרפון פליג עלי' פסק רבינו כר"ע ע"כ. הנה דברי מרן הכ"מ תמוהין מאד, דביסוד הזה דשבעת הכבשים הכתוב בת"כ דבאין בגלל הלחם, ואינם השבעת הכבשים האמור בפ' פינחס דקרבן מוסף דעצרת, לית מאן דפליג על זה, ור"ט נמי לשבעת הכבשים דבאין בגלל הלחם כוונתו, דהכי מפורש בדבריו, כדתניא התם (מנחות מה.) ת"ר והקרבתם על הלחם חובה על הלחם, שבעת כבשים תמימים אע"פ שאין לחם א"כ מה ת"ל על הלחם מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם דברי ר"ט, ר"ע אומר יכול הן הן הכבשים האמורים כאן הן הן כבשים האמורים בחומש הפקודים, אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינם הן אלא הללו באין בגלל עצמן והללו באין בגלל לחם, נמצא מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר, ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר ע"כ. דר"ט לא בא נלמד אלא דלאחר שבאו לארץ ונתחייבו בלחם, אין שתי הלחם מעכב את שבעת הכבשים הבאין בגלל הלחם, ובזמן המדבר לא הקריבו, והכי ס"ל ג"כ ר"ע במתניתין דהכי תנן התם הפר והאילים והכבשים והשעיר אין מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן, ור"ט נמי ס"ל דמה שאמר בחומש הפקודים דהיינו מוסף של חג העצרת הקריבו במדבר, דלא אמר אלא דשבעת הכבשים הבאין בגלל הלחם לא הקריבו במדבר.
וראיתי בשיטה מקובצת שם דתיבות ר"ע אומר נמחק, וכוונתו דהכל מדברי ר"ט, או שהתנא דברייתא מסיק זה. ונראה בטעמו של הש"מ שמחק תיבת ר"ע אומר, משום דע"כ צ"ל כן דהתוספת לא גורסין זה בהברייתא, דהנה בתוס' שם ד"ה קרבו כבשים בלא לחם, מביאין דברי ר"ת וז"ל ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכתיב כי תבאו אל הארץ, ור"ע לטעמי' דכי תבאו לאי דווקא, עי"ש, והיינו דלר"ע הקריבו שתי הלחם והכבשים במדבר, ולפי דברי ר"ת ע"כ צ"ל דלא גרסי בהברייתא ר"ע אומר, אלא דהכל מדברי ר"ט, וע"כ דלא סותר גם אם גורסין ר"ע אומר דברי ר"ט הנ"ל. ועיין ברש"ש.
ב
עריכההנה ברמב"ם שם הל' ב', שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש, שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכו', לא מצא חדש יביאו מן העלי', הלכה זו הוא כלשון המשנה, ריש כל קרבנות הצבור, ומה שכתב לא מצא חדש יביא מן העלי', דלא כמתניתין עיין בכ"מ דבגמ' גרסינן מתניתין דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מהישן כשירות אלא שחיסר מצוה. אמנם דאינם באין אלא מן הארץ פסק כמתניתין, הגם דאמרינן התם דלא כהאי תנא דתניא ר"י בר ר"י אומר עומר בא מחוץ לארץ, ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, וקסבר חדש בחוצה לארץ דאורייתא הוא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבאו זמן ביאה הוא וכיון דאורייתא הוא אקרובי נמי מקריבין ע"כ, ולכאורה קשה דהרמב"ם מביא קרא זה דממושבותיכם להיפך מדרשת ר"י בר"י, דר"י דרש ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים. ויותר קשה דלענין חדש פסק בהלכות מ"א פ"י דחדש אסור בחו"ל מן התורה, כר"י בר"י דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים, ובמס' קידושין ל"ז, פליגי תנאי אם מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים, או לאחר ירושה וישיבה, וכיון דפסק דחדש בחו"ל מן התורה ע"כ צ"ל דמושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים ואיך מביא דשתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ שנאמר ממושבותיכם.
וראיתי בלח"מ בהל' תו"מ פ"ז הל' ה', שכתב הרמב"ם דאין מנחה זו (עומר) אלא מארץ ישראל, וכתב הלח"מ ואע"ג דרבינו ז"ל פסק בהלכות מאכלות אסורות דחדש בחו"ל הוי דאורייתא מ"מ אית לי' דאקרובי לא מקרבינן אלא מן הארץ (דלא כר"י בר"י) משום דכתיב קרא כי תבאו אל הארץ דבביאה בארץ הכתוב מדבר, ע"כ וכן הוא בפיהמ"ש להרמב"ם ריש פרק כל קרבנות הצבור, וז"ל דבר תורה בעומר ושתי הלחם שלא יהיו אלא מן הארץ ומן החדש, אמר רחמנא בעומר כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו', ונאמר בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה עכ"ל וזה כהלח"מ, אמנם זה ניחא לעומר, אבל לשתי הלחם כתב בפיהמ"ש מקרא דמושבותיכם, וכן ברמב"ם הנ"ל כלשון זה, וקשה דלחדש דרש להיפך ממושבותיכם דבכל מקום שאתם יושבים, כרבי יוסי בן ר"י הנ"ל.
איברא כפי מה שכתב הרמב"ן בפי' על התורה ויקרא כ"ג פ' ט"ז, אין קושי' כלל, דז"ל, ואין ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, כמו מכל מושבותיכם (הכתוב בקרא ולחם וקלי לא תאכלו) אבל טעמו מארץ מושבותיכם להוציא חו"ל, שנאמר וכי תבאו אל ארץ מושבותיכם, וכך שנינו כל הקרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחו"ל חוץ מן העומר ושתי הלחם, ואפילו לדברי האומר עומר בא מחו"ל מודה בשתי הלחם, שאינן באין אלא מן הארץ עכ"ל, וכוונתו דאפילו ר' יוסי בר"י מודה בשתי הלחם דאינם באין אלא מן הארץ, ובהתורה והמצוה להמלבי"ם ז"ל ויקרא כ"ג על דרשת הספרא ממושבותיכם ולא מחו"ל, ז"ל ואינו דומה למ"ש בכל מושבותיכם שדרש תמיד בספרא לרבות חו"ל ממלת כל, אבל מושבותיכם דומה כי תבואו אל הארץ מושבותיכם כמ"ש הרמב"ן עכ"ל ומפורש כן בספרא בפסוק (י"ד) ולחם וקלי וכרמל וגו' חקת עולם לדרתיכם בכל מושבותיכם, בכל מושבותיכם בארץ ובחו"ל.
ג
עריכהתנן מנחות (צ"ה) אחת שתי הלחם, ואחת לחם הפנים, לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת. וברמב"ם הלכות תו"מ פ"ח הל' ז' ז"ל (בשתי הלחם) ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות, וכן כתב בלחם הפנים שם פ"ה הל' ז' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר מנחות. ובלח"מ שם ד"ה לישתן ועריכתן, וז"ל בפ' שתי הלחם אמרו במשנה אחת שתי הלחם, ואחת לחם הפנים וכו' והקשו בגמרא הא גופא קשיא לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה והדר תני ואפייתן בפנים, אלמא מדת יבש נתקדשה ואמרו שם מאי קשיא, דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש, אלא אי קשיא הא קשיא, ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת איפסילא בלינה, ותירץ שם רב אשי מאי מבפנים מקום זריזין ואמרו שם דהא דרב אשי בדותא, וכתבו שם התוספות, ותברא מי ששנה זו לא שנה זו, ע"כ, וכיון דנראה דפליגא רישא אסיפא דלמ"ד תנור מקדש ואפייתן בפנים דוחות את השבת דהא מפסלא בלינה, ומ"ד דלא דוחות את השבת אית לי' דתנור אין מקדש ואפיתן בחוץ, א"כ קשה על רבינו, איך פסק תרווייהו דסתרן הדדי, ועוד בלאו הכי מ"ש בחבתי כהן גדול בפ"ג דדוחה את השבת משום שהמרחשת מכלי הקדש הוא ונפסל בלינה, ה"נ כיון דתנור מקדש איתא להך טעמא, וי"ל דרבינו ז"ל מפרש שכשאמרו בגמ' דרב אשי בדותא, אינו רוצה לומר תברא כדברי התוס', אלא תירוץ המשנה דתנור מקדש קצת, ואינו מקדש לגמרי, אינו מקדש ליפסל בלינה, אבל מקדש שתהא אפייתו בפנים, ודיקא נמי דאית לי' לרבינו ז"ל הכי דבסוף פ' י"ב מה' מעשה הקרבנות כתב ומחבת ומרחשת היו בעזרה ושתיהן מכלי שרת ומקדשין, ותנור של מקדש של מתכת הי', ומדלא כתב שהוא מכלי שרת כמו המחבת משמע דאינו מקדש לגמרי, ואע"ג דבפרק דם חטאת אמרו דהוי של מתכת משום דלחם הפנים אפייתן בפנים דתנור מקדש להו לאו קידוש גמור קאמר ליפסל בלינה, אלא לענין שתהא אפייתו בפנים עכ"ל.
אמנם כן דהדקדוק של הלח"מ מדברי הרמב"ם במעשה הקרבנות דתנור לאו ככלי שרת דמי, הוא דקדוק נכון, אמנם מה שמיישב בזה דתנור מקדש מקצת ולא מקדש לגמרי, קשה להבין, דהא מנ"ל דהיכן מצינו כה"ג דממה נפשך, אם תנור ככלי שרת דמי יקדש לגמרי גם לפסול בלינה, ואם לאו ככלי שרת דמי לא יקדש כלל, דכל הלמוד הוא דכלי שרת מקדש הוא מקרא ילפינן בזבחים (פז.) דגרסינן שם כלי שרת מנין ת"ל כל הנגע בהם יקדש, וכן הוא ברמב"ם הל' פסולי המוקדשים פ"ג, וז"ל כשם שהמזבח מקדש וכו' כך הכבש ושאר כלי שרת מקדשין את הראוי להם שהרי נאמר בכלים כל הנגע בהם יקדש ע"כ, ובלאו קרא לא הוי ידעינן דכלי שרת מקדשין ואם תנור לאו כלי שרת מנ"ל דיקדש קצת, וצ"ע.
ברם כהאי גונא תנן במס' מעילה (ט.) דתנן התם עולת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה לפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה וכו' שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו קרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים, ולשחט עליהן את הזבח, וברש"י שם קרמו בתנור דהיינו תחלת עשייתן, וההוא קרומא חשוב להכשיר ונפסל בטבול יום כמו שחיטה דקדשי קדשים, והכא ליכא בלינה, משום דשתי הלחם, אין נאכלין לא פחות משנים, ולא יתר על שלשה, וכן הוא בפי' המשנה להרמב"ם וז"ל שתי הלחם ונתבאר בי"א (מס' מנחות) ממנו ששתי הלחם ולחם הפנים יעמוד ימים ואחר כך יאכל ולפיכך לא זכר כאן לינה, והתם תנן המנחות מועלין בהן משהוקדשו, קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ע"כ. ותקשה לן כנ"ל על הלחם משנה, ממה נפשך אם תנור כלי שרת תחול על הלחם כל ההלכה דכלי שרת ויפסל גם בלינה, וגם יתקדש תיכף בכניסת הלחם בתנור, ולמה לן קרמו פני', ואם תנור לאו כלי שרת הוא, מהיכי תיתי דיתקדש ליפסל בטבול יום כיון דלאו כלי שרת הוא, הרי התנור ככלי חול כנ"ל.
וראיתי בתוס' שם ד"ה קרמו פני' וז"ל ואור"י דגרס שפיר ובלינה, דמדקתני קרמו בתנור הוכשרו ליפסל אלמא אית לי' דתנור מקדש, וא"כ ע"כ לינה פסלה, וא"כ אפיתו דלחם דוחה השבת וכו' ומשנה דפ' שתי הלחם אית לי' דתנור אינו מקדש ולהכי קאמר דאין אפיתו דוחה יו"ט, וא"ת כיון דאית לי' לתנא דמתניתין תנור מקדש, למה לי קרמו פני' כניסתו בתנור ליקדשי' דהא כלי שרת מקדש, וי"ל דהא דכלי שרת מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי לי' לעשות והיינו כשנקרם עכ"ל. דהתוס' ס"ל דאם התנור לאו כלי שרת הוא לא הו"ל להתקדש כלל אפילו לפסול בטבול יום, וככלי חול דמי, ואם התנור מקדש, מקדש גם כן ליפסל בלינה, דאין בכלי שרת קדוש למחצה, דכלי שרת מקדש לגמרי.
ויש לעיין בטעמייהו דהני רבוותא רבינו גרשם, רש"י, והרמב"ם ז"ל דלא גרסי ולינה, דקשה כנ"ל. והנראה לע"ד, דזה שנתקדש הלחם להיות נפסל בטבול יום ובמח"כ, אין קדושתו ע"י התנור, דתנור לאו כלי קדש הוא, דאם הי' כלי קדש בודאי הי' פסול גם בלינה, דכל דבר שנתקדש בכלי קדש נפסל בלינה, כלשון הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ג הל' י"ח, דז"ל וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל, וכמו שדקדק הלח"מ ז"ל מדברי הרמב"ם במעשה הקרבנות דתנור לאו כלי קדש הוא, (חסר).