עין יוסף/מ

הציווי שנצטווינו שיקריב כהן גדול, בכל יום תמיד, מנחה בבקר ובין הערבים, והיא הנקראת: חביתי כהן גדול, ונקראת גם: מנחת כהן משיח. והוא אמרו יתעלה: "זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'" (ויקרא ו, יג). וכבר נתבארנו דיני מצווה זו ומתי קרבה ואיך קרבה בפרק ו' ובפרק ט' ממנחות ובמקומות ביומא ותמיד.

הנה לכאורה נראה דבמצוה זו נכללה ג"כ מנחת חינוך של כהן הדיוט ושל כה"ג. דממקרא זה ילפינן לה דז"ל הרמב"ם בהלכות כלה"מ (פ"ה הל' ט"ז) אין כהן עובד תחלה, וכן כה"ג אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו, ועובד בידו שנאמר, זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, עכ"ל. וקשי' למה לא רמז הרמב"ם כאן בסה"מ במצוה זו, וכן בהל' תמידין ומוספין, דמביא מצוה זו חבתי כה"ג לא מביא ממנחת חינוך, וכבר העיר על זה, בס' קנאת סופרים, וז"ל ואיני יודע למה לא באר הרב כאן מנחת כהן הדיוט שגם היא נכללת בצווי הכתוב, זה קרבן אהרן ובניו, והיא נקראת מנחת חינוך ע"כ.

ונראה דקושי' זו למה לא נכלל במצות חביתי כה"ג מצות מנחת חינוך, לא קשי', דאף דתרווייהו מחד קרא ילפינן, אמנם מנחת חינוך אין לה שום קשר למנחת חביתי כה"ג, שחביתי כה"ג היא מצוה מידי יום ביומו, בבקר ובערב, תמיד, ומנחת חינוך מצוה נפרדת, שמחוייב כל כהן כשנכנס לעבודה להקריב מנחה עשירית האיפה ועובד בידו כדי לחנכו לעבודה. ואמנם אי קשי' הא קשי' למה לא מנה הרמב"ם במנין המצות מצות מנחת חינוך דילפינן מקרא הנ"ל כמובא ברמב"ם הנ"ל, ובגמ' מנחות (נ"א) תניא זה.

והנראה בזה, דאף שבודאי זה מצות עשה, אמנם במנין המצות לא נמנית למצוה בפ"ע, מטעם דכיון שאין חיובה דמנחת חינוך אלא ביום שנכנס הכהן לעבודה, ואם אינו רוצה לעבודה, אינו מחוייב בכלל להביא מנחת עשירית האיפה, ואינה אלא להכשיר לעבודה, הנה היא חלק ממצות עבודה שמחוייב הכהן לעבוד, דלא מבעיא אי אמרינן דאם לא הביא מנחת חינוך ועבד עבודה, עבודתו פסולה, שאז בודאי י"ל שאין זה אלא הלכה בעבודה, אלא אפילו אם ס"ל דעבודתו בדיעבד כשירה כפסק הרמב"ם שם בהלכה ט"ז הנ"ל, אמנם כיון דיסודה ותכליתה אינה אלא בשביל עבודה, אינה אלא הלכה בעבודה, ועיין ברמב"ן במצוה (ל"ג), ובסה"מ בשורש י"א.

והנה בעצם הדבר, אם לא הביא מנחת חינוך ועבד עבודה דכתב הרמב"ם דכשירה, מביא המל"מ שם דבת"כ אמרינן דפסולה, ומגיה המל"מ דצ"ל כשירה, דכן איתא בירושלמי ספ"ז דשקלים, והביא דמוכח כן מסוגיא דיומא (יב.) דגרסינן שם אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו, והלא הי' צריך להקריב מנחת חינוך, וילבוש שמנה בגדים ויקריב המנחה, ויחנכו אותו, אלא ודאי דעבודתו כשירה, וכיון דכשירה, אי אפשר להקריב מנחת חינוך ביהכ"פ, שזה קרבן יחיד ואינו דוחה את השבת, כמ"ש התוס' במנחות (עח.) ד"ה אחת. והגר"א ז"ל הגיה בירושלמי דשקלים דצ"ל עבודתן פסולה, עפ"י גירסת הת"כ הנ"ל, איפכא מהמל"מ. וצ"ע מסוגיא דיומא כדברי המל"מ.

אכן גם דברי המל"מ צ"ע, דכתב דאם הוי אמרינן דעבודתו פסולה, הי' צריך להקריב מנחת חינוך ויחנכו אותו בזה, ותימה הא מנחת חינוך קרבן יחיד שלא קבוע לו זמן, דעיקר מה שדוחה שבת תלוי בקביעת זמן דהכי אמרינן ביומא (נ.) נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה, ויותר קשה דהא מביא דברי תוס' מנחות (ע"ח.) דמפורש בדבריהם, שאין מנחת חינוך אפשר להקריבו ביום הכפורים.

והנה התוס' הנ"ל מביא דיש מפרשים דברי ר"ח דאמר כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה אחת להמשחו ואחת לחינוכו. כגון שעמד ביום הכפורים, דעבודת יהכ"פ בכהן גדול, והתוס' דחו דבריהם, וכתבו ולאו מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביהכ"פ, ובפ' קמא דיומא (יב.) בעי אם אירע פסול בכהן גדול במה מחנכין את השני ביום הכפורים ע"כ וכוונתם פשוטה, דאם אמרינן דביום הכפורים מקריב מנחת חינוך, יחנכו אותו בזה. ויש להבין כונת דברי היש מפרשים איך עלה על דעתם שכה"ג מקריב מנחת חינוך ביהכ"פ, ותו מי דחקם לפרש דברי הגמרא כגון שעמד ביהכ"פ, שאין לזה שום רמז בגמרא. וצריך לומר דס"ל, דלעבודת כל השנה אין כה"ג צריך להביא מנחת חינוך, ויש להבין טעמם ונמוקם.

והנראה בטעמם, דהנה הרמב"ם בהל' כלה"מ (פ"ד הל' י"ג) כתב, כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמנה בגדים ופושטן. וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים וכו' וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן שבעה, ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה, או קודם שימשח כל שבעה עבודתו כשירה, ובהשגת הראב"ד שם ז"ל נראה מדבריו ימים שהי' בהם משיחה לא הי' עובד. ואין זה מן החכמה, אלא כשאמרו נתרבה שבעה ונמשח שבעה דבעינן שבעה לכתחלה, ה"מ לעבודת יהכ"פ, אבל לעבודת אותן הימים בכל יום עובד בשמנה בגדים עכ"ל.

וראיתי בס' גבורת ארי ביומא ה' דיסוד מחלוקתן היא, אם הרבוי הוא בלבישה לחודה בלי עבודה, או דהרבוי בבגדים הוא רק עם עבודה, ובלי עבודה אין זה רבוי כלל, דהראב"ד ס"ל דהרבוי בבגדים היא אך ורק ע"י עבודה, דכן היא שיטת רש"י (ה.) ד"ה רבוי שבעה דילבש שמנה בגדים בשעת עבודה, והרמב"ם ס"ל דבלי עבודה הוה רבוי. ולענ"ד נראה דאין פלוגתא בזה בעצם הלכה ברבוי בגדים, אם הרבוי הוא דוקא עם עבודה, או בלבישה לבדה, דגם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם בזה, שאין עבודה תנאי בלבישה, אלא דהראב"ד הבין בדברי הרמב"ם, דאסור לו לעבוד בשמנה בגדים בהשבעה ימים שנתרבה, וע"ז באה ההשגה של הראב"ד דאין זה מן דחכמה, דלא אמרו נתרבה שבעה ה"מ לעבודת יהכ"פ, כלומר דעבודת יהכ"פ שאינה כשירה אלא בכה"ג בעינן נתרבה שבעה לכתחלה, אבל לעבודה דכל השנה שגם כהן הדיוט כשר לזה, למה לא יעבוד אף לכתחלה, האם יגרע בזה שנעשה כה"ג, וכיון שמותר לו ללבוש השמנה בגדים, בודאי מותר לו לכתחלה לעבוד עבודת כל השנה, וע"ז מורה לשונו ואין זה מן החכמה, דלא אמרו נתרבה שבעה ונמשח שבעה אלא לעבודת יהכ"פ, דלא בא לחלוק אלא בין עבודת יהכ"פ לעבודת כל השנה, דכל הלכה דשבעה, אינה אלא ליום הכפורים. וכן הבין מהר"י קורקס ז"ל, וז"ל נראה מדברי רש"י (ה.) שכ"ז אינו מדבר אלא ביהכ"פ, אבל לשאר ימים אפילו לכתחלה ביום אחד, וזה דעת הראב"ד, ונראה שגם דעת רבינו כן הוא, וביאר, ואם עבד היינו עבודה שצריך כה"ג, דהיינו עבודת יהכ"פ, אבל בשאר ימים, דכהן הדיוט יכול לעבוד כמו כה"ג ואין חלוק אלא שזה בשמנה, וזה בארבעה, אין צריך ז' ימים אפילו לכתחלה.

ובזה יובן הטעם של היש מפרשים בתוס' הנ"ל כגון שעמד ביום הכפורים, דס"ל דהחיוב שצותה התורה בכה"ג הנתמנה להביא מנחת חינוך עשירית האיפה, אינו אלא בגשתו לעבוד עבודה שרק כה"ג יכול לעובדה, דלעבודת כל השנה שכהן הדיוט מותר בה, והוא כבר הביא עשירית האיפה ביום שנתחנך לעבודת כהן הדיוט, וכהן הדיוט יכול לעובדה בעבודת כל השנה למה לו להביא שוב מנחת חינוך, ולכן מפרשי בכה"ג שנתמנה ביום הכפורים, והנראה דלפי שיטתם גם אם יתמנה לפני יהכ"פ אין להביא העשירית האיפה אלא בגשתו לעבודה ביהכ"פ. דעל זה בא הצווי בהתורה. וכן נראה מלשון הרמב"ם דז"ל וכן כה"ג שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשירה, ע"כ היינו עבודה שרק כה"ג כשר לעשותה. ולפ"ז לא קשה עלייהו קושית התוס' דהא קרבן יחיד, אין קרב ביהכ"פ. וכוונתם דלא קבע לו זמן, דהכל תלוי בקביעת זמן כנ"ל ביומא (נ.), ולפי שיטתם לא קשה מידי, דהרי התורה קבעה זמן של עשירית האיפה בכה"ג רק ביום הכפורים, וס"ל דבלא הביא מנחת חינוך דכה"ג עבודתו פסולה.

אמנם קשי' טובא מה יענו על הא דאמרינן התם בכהן דלא עביד עבודה כשהוא כהן הדיוט ונתמנה לכה"ג דמביא שלש אחת לחינוך תחלת עבודה, ואחת לחינוכו שנתמנה לכה"ג ואחת להמשחו, ומנחת חינוך דכהן הדיוט בודאי לא דחי יהכ"פ, וע"כ צריכין לאוקמי בנתמנה לא ביהכ"פ. ואולי י"ל דכיון דמצות עשירית האיפה אינה אלא בגשתו לעבודה, והיא חלק ממצות עבודה כמו שכתבנו בריש דברינו, ובלא מנחת חינוך עבודתו פסולה, ולכן אם נתמנה להיות כה"ג ביום הכפורים הנה בין מנחת חינוך של תחלת עבודה ובין המנחה של כה"ג הנה הן חלק מעבודת היום, ולכן י"ל כשם דעיקר עבודת יהכ"פ דוחה שבת ה"נ הכשירה דהחלק של עבודה ג"כ דוחה שבת ויהכ"פ, וכיוצא בזה, כתבו בתו"י יומא ס"ז, דגרסינן שם במתניתין על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים, ובתו"י שם ד"ה לא לצרך אדם לכך, וז"ל, אבל אם הי' צריך היו מאכילין אותו, ואפילו לא הי' רעב ביותר דוחה שעיר כמו שבת וטומאה, ובס' אור שמח כתב שכן הוא שיטת הרמב"ם, ובתפארת ישראל במתניתין גם כן מדקדק מדברי הרמב"ם כן, דמותר לו לאכול. ונראה שזה טעמו של המל"מ דכתב דאם אמרינן דעבודתו פסולה הי' מקריב המנחת חינוך ביהכ"פ, מהאי טעמא כיון דהחלק הזה מעכב דוחה שבת ויהכ"פ, אלא כיון דלא מעכב וכשר גם בלא מנחת חינוך, אינו דוחה.

והנה לפי גירסת הגר"א ז"ל קשי' טובא מסוגיא דיומא הנ"ל דמקשינן במה מחנכין אותו, וקשי' ממה נפשך, אם נימא דדחי יקריב המנחה ויחנכו אותו, ואם נימא דלא דחי למה מתקנינן לי' כהן אחר, הא בלי הקרבת המנחת חינוך עבודתו פסולה. וראיתי במשנת אלי' דמביא גירסת הגר"א ומבאר, וכתב שם דמה שהביא הגאון בעל מל"מ מיומא דפרכינן במה מחנכין ראייתו אינו חזקה, דאע"ג דבכל השנה עשירית האיפה מעכב, מ"מ ביהכ"פ דא"א לחנכו בזה משום דמ"מ הוה קרבן יחיד, ואינו דוחה יהכ"פ. כמ"ש תוס' מנחות (עח.) ומש"ה מתרץ הגמרא עבודתו מחנכתו, אבל היכא דאפשר אין דנין משאי אפשר, ועשירית האיפה מעכב ע"כ.

וקשה להבין דבריו, כיון דבכל השנה לא אמרינן עבודתו מחנכתו, ועבודתו פסולה, אם כן ע"כ גזירת הכתוב היא, דאין לכה"ג הכשר אחר, לעבודת כה"ג, אלא עשירית האיפה, וכי משום דאי אפשר אמרינן דמהני היכן מצינו כזה. וכי תימא דילפינן זה מהא דתניא שם דכל הכלים שעשן משה משיחתן מקדשתן מכאן והילך עבודתן מקדשתן. דחזינן דבכלים שעשן משה לא נתקדשו אלא ע"י משיחה, לא ע"י עבודתן, וה"נ נימא דהיכא דאפשר להביא עשירית האיפה גזירת הכתוב דלא הוכשר כה"ג לעבודה אלא ע"י עשירית האיפה, ואם לא הביא לא נתקדש לעבודה ועבודתו פסולה, אבל היכא דלא אפשר עבודתו מחנכתו דככה היתה גזירת הכתוב. אמנם הא תינח, לפי תירוץ דרב פפא דמתרץ עבודתו מחנכתו ויליף מהא דתניא, אבל לרב אדא בר אהבה, דמתרץ באבנט, וכן אמרינן שם פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר, ותקשה כנ"ל הא עבודתו פסולה, ולא ס"ל עבודתן מחנכתן.

ובעניותי לא עמדתי על דעת קדושים, מה דנתקשו בהסוגיא הנ"ל, דנימא דילביש שמנה בגדים. ויקריב עשירית האיפה, ויחנכו אותו. דהנה כל ההלכה דעשירית האיפה, אינה תנאי בחלות קדושת כה"ג, אלא תנאי בגשתו לעבודת כה"ג, אחרי דכבר חל עליו דיני כה"ג לכל דבר, כשם חיוב עשירית האיפה בכהן הדיוט, דחיובו הוא בגשתו לעבודה, כנ"ל בריש דברינו, ה"נ בכה"ג אחרי דנעשה כה"ג, והנה בכאן כל השאלה היא, במה תחל עליו להיות כה"ג, דעדיין הוא כהן הדיוט לכל דבר, דאם לא יארע איזה תקלה בכה"ג, הנה הוא נשאר להיות כהן הדיוט וברש"י שם ד"ה במה מחנכין אותו ובמה הוא ניכר שהוא כה"ג מעולם, והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכה"ג ע"כ, ובר"ח שם במה נקבע, נמצאת עבודת יהכ"פ נעשית בכהן הדיוט, ולא שייך להקשות דע"י עשירית האיפה יקריב, דהא עדיין הדיוט הוא, והחינוך של הדיוט כבר הביא, ובגמרא מנחות (עח:) אמר רב חסדא כה"ג המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה אחת להמשחו ואחת לחינוכו, וברש"י שם ד"ה המתקרב לעבודה, תחלה לאחר שנמשח, וכן הוא ברבינו גרשם שם המתקרב נעבודה תחלה שנמשח ע"כ וכוונתם לאחר שנעשה כה"ג ע"י משיחה, ומתקרב לעבודה בתור כה"ג. ובתו"י שם ביומא ד"ה במה מחנכין אותו, וז"ל דלא בעי למימר בשמן המשחה מחנכין אותו שהרי בבית שני לא הי' שמן המשחה ע"כ דברור מילהם דשאלת הגמרא במה מחנכין אותו שיעשה כה"ג.

ברם דקשה, דנימא דנעשה כה"ג ע"י רבוי בגדים, דילבש שמנה ויתחנך להיות כה"ג, ועל התוי"ש לא קשה, דאולי ס"ל דבלבישה לבדה בלי עבודה לא נתכהן כלל, דעבודה תנאי בלבישה כנ"ל, אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דבלבישה לבדה נעשה כה"ג קשי' טובא, וכבר הקשה זה על הרמב"ם הגבורת ארי הנ"ל, וכן ברש"ש כאן נתקשה בזה, דהכי נמי אמרינן כאן דלמאן דאמר אבנטו של כה"ג זה הוא אבנטו של כהן הדיוט מחנכין אותו באבנט, וע"י אבנט נעשה כה"ג, וה"נ י"ל ע"י לבישה שמנה בגדים. אלא דקושי' זו קשי' לבדה, בין דנימא דמנחת חינוך מעכב או לא מעכב, ואמנם עדיין לא נתישב אלא מה שמקשין דילבש שמנה בגדים ויקריב עשירית האיפה ויחנכו אותו בזה. אבל עדיין הקושי' מצד שני, מה הועילו חכמים בתקנתן, כיון דעשירית האיפה מעכב ועבודתו פסולה וקרבן יחיד שלא קבע לו זמן אינו דוחה יהכ"פ.

ואולי י"ל כנ"ל דעשירית האיפה עיקרה אינה אלא הלכה בעבודה, ואינה חסרון בהכשרו דכה"ג דנימא דבלא זה הוה כאילו לא נמשח, ועבודת היום גורמת החיוב של עשירית האיפה ומצותה חלק ממצות היום, ואמטו להכי, כשם דעבודת היום דוחה יהכ"פ דוחה נמי עשירית האיפה, ועדיפא ממכשירין, דמכשירין אינו דוחה אפילו דקרה באופן שאי אפשר לעשותה מאתמול, כן ראיתי דהגאון בעל אור שמח מביא בהלכה זו הל' כלה"מ ירושלמי דאף אם נולדה בו יבלת בשבת גם כן אינו דוחה. מטעם דמין יבלת אפשר מאתמול, ושאני יבלת, דיבלת אינה גורמת העבודה, אבל עשירית האיפה מצותה, גורמת עבודת היום וכשם שאיננה חסרון בכהן הדיוט בכהונתו, ככה איננה חסרון בכה"ג שנמשח או נתרבה, הרי הוא כה"ג לכל דבר, אלא שהלכה בעבודה שלא תהי' עבודת היום ראשונה, רק אחרי שכבר הביא עשירית האיפה.

והנראה לע"ד נהקושי' הנ"ל המובאה לעיל, דילביש שמנה בגדים ויתחנך לכה"ג לשיטת הרמב"ם דבלבישה לבדה נתחנך, דנראה דאפילו אם בלבישה לבדה נתחנך, אמנם באיזה לבישה, בזמן שאפשר לו לעבוד בשעה שלובש, דעיקר לבישת הבגדים בכהנים הוא להכשירו לעבודה. כמבואר ברמב"ן מצוה ל"ג עי"ש, וכמבואר לעיל בדברי מהר"י קורקס דגם להרמב"ם מותר לכתחלה נעבוד בכל השנה, אמנם ביהכ"פ אחרי התמיד שאין עבודה בשמנה בגדים, דכה"ג פושט אז בגדי הזהב, לא מתקריא אז לבישת השמנה בגדים לבישת כה"ג, כיון דלא מכשירו לעבודה ביהכ"פ, ולכן משני דמהפך בצנורא.