עין יוסף/טו
הציווי שנצטווינו במעשה מזוזה. והוא אמרו יתעלה: "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט). וכבר נכפל הציווי בעניין זה.
קי"ל מזוזה חובת הדר היא, מדברי רב משרשיא בב"מ (ק"א: ובמס' ע"ז כא.) וברש"י שם דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא. והנה התוס' במנחות (מ"ד) ד"ה טלית שאולה. ובע"ז (כא.) ד"ה הא אמר דעיקר דינו של רב משרשיא בא לומר דהמשכיר פטור, דהכי קאמר פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם, ומש"ה אמר הגמ' בע"ז דבבתים לא מפקע לה ממנות מזוזה היכי דמשכיר לעכו"ם את הבית, דבלאו הכי נמי פטור כיון שאינו דר שם, והשוכר פטור לעולם משום דכתיב ביתך ולא של אחרים ולא מחוייב רק מדרבנן כמו בטלית שאינו שלו דפטור לעולם, אלא דרבנן חייבוהו לאחר ל' מפני שהיא נראית כשלו, וכן הוא בהגהות מיימוניות פ"ה מהל' מזוזה, ד"ה אבל הני בתים וכו', והא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישראל כשכותי שוכר ממנו. והנה המ"א באו"ח סי' י"ט, הל' י"א, הקשה כיון דכל זמן שאין דר בתוכה פטור ממזוזה, למה מברכין כשקובעין המזוזה אקב"ו לקבוע מזוזה, ובציצית דהוא חובת גברא אינו מברך על עשיית ציצית, משום שאינה מצוה אלא בלבישתו, והכי נמי כל שלא דר בתוכה פטור ותירץ דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה לכן מברך על עשייתה אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו, לכן אינו מברך על עשייתו שאינה גמר המצוה, ומסיק שם דמש"ה במזוזה, אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכה כשנכנס לדור בתוכה מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה.
ובתשובה רע"א (ט.) ההולך ונסע לאיזה ימים דכשחוזר לביתו על המזוזה כמו סוכה כשהולך וחוזר לסוכתו, או טלית שפשט טליתו ע"ד שלא להתעטף מיד, שחוזר ומברך כשלובשו, דהא בנתיים שלא הי' בדירת ביתו לא הי' עליו חובת מזוזה ומתחיל עתה חיוב חדש. ולכאורה צ"ע דברי הגרע"א ז"ל מי גרע בית דירה שמניח חפציו שמה, מבית האוצר יין ושמן שמבקר שמה רק לפרקים, ולעתים רחוקות, דקי"ל בשו"ע יו"ד סי' רפ"ו דחייבים במזוזה, ומצאתי בנחלת צבי ביו"ד סי' רצ"א דהקשה זה על הגרע"א, וז"ל אחרי דהביא תשובת הרע"א, וקשה דעכ"פ חייב הוא מחמת דהוי כבית התבן ואוצר כיון שמחזיק שם כליו.
וראיתי בערוך השולחן יו"ד סי' רפ"ו שתמה על המחבר, וכתב בס"ק י"א שם, והחניות שבשוקים פטורים ממזוזה, דדין זה מהרמב"ם (פ"ו הל' ט') וז"ל החניות שבשוקים פטורין מפני שאינם קבועין לדירה עכ"ל הרמב"ם, דזה לפי שיטתו דמצריך שיהא עשוי לדירת אדם, דמשום זה ממעטינן בית האוצרות, אבל אנן דקי"ל דבית האוצר חייב במזוזה למה יגרע חנות מבית האוצר, שהרי זה גם כן בית האוצר לסחורה. ע"כ ועיין בפרישה בטור סי' רפ"ו, על הלכה דחניות שבשוקים, וכתב דפטורין משום דכתוב ביתך שהוא דירת קבע לאפוקי אלו שהם דירת עראי, ומסיק דנראה דבזה"ז אלו חדרים הנקראים קלייטן חייבים וצ"ע, ונראה דנשאר בצ"ע הוא מטעם הערוך השולחן.
ואמנם לכאורה קשה גם לשיטת הרמב"ם דבית האוצר פטור ממזוזה, דהיכא שהנשים מתקשטות חייבות, דז"ל הרמב"ם פ"ו מהל' מזוזה הל' ז' בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן לפיכך רפת בקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבת במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם, עכ"ל, וה"נ חניות שבשוקים שיושבים שם כל היום מי גרע מרפת בקר שהנשים מתקשטות. וראיתי בפתחי תשובה ס' הנ"ל והחניות שבשוקים, הביא דבס' יד הקטנה על הרמב"ם פ"ב מהלכות מזוזה, תמה ע"ז דאם יש בחנות איזה סחורה המונח שם תמיד הוה לי' ממש בית האוצר. ונראה, דקשה לי' ליד הקטנה גם לשיטת הרמב"ם מטעם הנ"ל, (ואין ס' יד הקטנה בידי לעיין בו).
והנראה לע"ד דהנה במס' יומא (י"א) אם בית התבן בית הבקר ובית האוצרות בסתמא חייבים במזוזה פליגי בזה רב כהנא ורב יהודה, ובסוגיא שם דפליגי בזה תנאי, דתני חדא ביתך ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן וכו', ותניא אידך והתניא בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצירות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות, ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן חייבים במזוזה, ע"כ, דתנא דמחייב מרבה כל אלו מובשעריך, מקרא דמחייבין שערי בתים מרבה נמי כל אלו, דנראה דמרבה כל אלו בדומה לשערים, ומה בשערים בודאי לא מחייבין אלא שער המשמש לבית, ושערי גינות בודאי פטורין ממזוזה, כן כל אלו דמרבינן נמי מובשעריך לא מחוייבין מצד עצמן אלא מדין הבית, דלצורך הבית הם עשויין, ועיין בתוס' סוכה (ח.) ד"ה ותיהוי חיצונה, וכן בתוס' מנחות (לג:) ד"ה אכסדרה, דהקשו בסתירת הגמרא יומא הנ"ל דאמרינן דבית שער ואכסדרה ומרפסת פטורין ממזוזה, ובמנחות אמרינן אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה, והביאו בשם הרי"ף דבפתוחין לבית חייבין, וביומא דאמרינן דפטורין ממזוזה בפתוחין לגינה, וברמב"ם הל' מזוזה פ"ו הל' ח'. לפיכך אחד שערי חצרות ואחד שערי מבואות וכו' הכל חייבים במזוזה שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכה, וכן צ"ל, דתנא דמחייב כל אלו הנ"ל מטעם שהם משמשים ונכללים בבית, דכל בית זקוק לאלו, ובכלל משק בית הם, ואין חיובן מצד עצמן, אמנם חניות שבשוקים שאין להן קשר עם הבית והאוצר שבחנות אוצר לסחורה לא מקרי אוצר הבית, אלא מה שבעל החנות יושב שמה כל היום, אבל אינם רק דירת עראי ואינם קבועין לדירה י"ל דפטורין ואתא שפיר דברי הגרע"א דאף שמניח בבית חפציו, לא דמו לבית האוצר, דבית האוצר כל חיובו משום הבית, והיכא שנסע מן הבית בזה אנו דנים על הבית בעצמו אם מחוייב במזוזה ואם מדין הבית פטור ממזוזה בודאי אין לחייבו ממה שהניח שם חפציו כנ"ל.
והנה הב"י ביו"ד בסי' רפ"ו הביא דברי המרדכי דחדר משכב נשים פטור מן המזוזה, לפי שעושין שמה דברי גנאי, והביא ראי' מסוגיא דיומא דאמרו שם בברייתא באמת אמרו בית הכסא בית המרחץ ובית הבורסקי ושהנשים מתרחצות שם פטורין כ"ש חדר שאיש ואשתו ישנים בה. והב"י השיג, דאין משם ראי' דע"כ לא פטרי מפני שהנשים רוחצות אלא בית התבן ובית הבקר, אבל בית דירה ממש אע"פ שהנשים רוחצות שם חייב במזוזה, ע"כ, ולא מובן השגתו, דלפי מה שהכריע דהלכה כרב כהנא דבית הבקר ולולין ואוצרות יין ושמן בסתמא חייבין, וכן פסק בשו"ע סי' רפ"ו. ואיי הבדל בין בית דירה לרפת בקר ולאוצרות, ואעפ"כ אם נשים רוחצות שמה פטורין ממזוזה, וא"כ יש ללמוד מזה דגם דירה ממש אם נשים רוחצות פטורה.
והנראה בזה, דהב"י ס"ל, דבית המרחץ דפטור ממזוזה ילפינן זה מבית, דהכי גרסינן שם יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ת"ל בית מה בית העשוי לכבוד יצאו אלו שאינם עשויין לכבוד, ובית דירה ממש אין למעט מבית אפילו אם נשים רוחצות, דלא נפקע שם בית מזה דמחוייב במזוזה. אבל רפת בקר וכל אלו דמרבינן מובשעריך, דאין עליהם שם בית אין לרבות אלא כעין בית אבל לא היכי שעושין שם דברים שאין עשויים לכבוד.
הנה הבאנו לעיל דברי המ"א ודברי הגרע"א, שמדמין מצות מזוזה למצות ציצית, וכשם שבציצית אין מברך על עשייתו, מטעם שאין זה גמר מצוה, אלא בלבישתו כן במזוזה כל זמן שאין דר בתוכה לא יברך, אלא כשנכנס לדור ואז יקבע ויברך לקבוע מזוזה, ומהאי טעמא רצה לומר הגרע"א, כשם שבציצית אם פושט, כשחוזר ולובש מברך ה"נ ההולך מביתו כשחוזר לביתו הו"ל לברך דהא מתחיל חיוב חדש, ויש לעיין מנ"ל לדמות מילתא למילתא מזוזה לציצית, דהנה הבאנו לעיל דברי התוס' דעיקר דינו של רב משרשיא בא לומר דהמשכיר פטור. וכן איתא בהגהות מיימוניות כנ"ל, והמשכיר פטור, אף דזה נקרא ביתך מ"מ פטור. דדרשינן ביתך דרך ביאתך, והטילה התורה תנאי בהמצוה דבעינן דרך ביאתך, ואם אין ברצונו לדור בבית פטור, והיכי דהשכיר הבית, ואינה עומדת עכשיו לבעל הבית לדור בבית, פטור בעל הבית. אמנם יש לעיין היכי דנתקיים התנאי הכתוב ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא שמה כפרש"י הנ"ל, דבין בכניסתו ובין ביציאתו היא דירתו, כדרך הדר בבית. ו"ל כיון דהשלים התנאי אז נתהוה החיוב על הבית, ולא על גברא כבטלית דקי"ל דחובת גברא הוא, ותיכף שפושט הטלית בטל מצותו, אבל בבית אינו כן דנימא שתיכף שיצא לרגע אחת מן הבית בטל מצותו, ולא דמי לטלית בזה.
אמנם לדבר זה הוקשו הדדי בית לטלית, דלפני כניסתו לדור בבית לא מוטל עליו חוב מצות מזוזה, כמו בטלית טרם לבישתו, כדברי המ"א הנ"ל, וכן מוכח מדברי המרדכי בהל' ציצית, סי' תתקמ"ד, וז"ל שם לכן נראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד בלי ציצית, וגם אין עובר (בשבת) כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת וכו' וכן במזוזה ובמעקה, ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר ליכנס בבית, אלא בעמוד ועשה קאי עכ"ל, דמביא ראי' ממזוזה לציצית, דדבר פשוט הוא להמרדכי דכל זמן שלא נכנס לדור בבית אע"פ שקבע בדעתו לדור לא נתחייב במזוזה. ועיין בבאור מהרמ"ב שם במרדכי, דהא דפשיטא לי' להמרדכי דבמזוזה מותר לו ליכנס בבית רק דיקבע תיכף מזוזה משום דמברכין לקבוע מזוזה, וע"כ כשדר שם כמו המ"א הנ"ל.
והנה בגמרא שבת (קל"א.) גרסינן אמר ר' יוחנן לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת וכו' תניא נמי הכי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב, ומסיק מ"ט הואיל ובידו להפקירן. ובתוס' מנחות (מד.) ד"ה טלית, הביאו הגמ' הנ"ל, וכתבו דהוה מצי למימר הכא הואיל ובידו להניחן, אלא הטעם השוה בכל לכ"ע דלמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב, עכ"ל, דפשיטא להו דבבית כשיצא מהבית נפטר מחוב מצות מזוזה, ולכאורה מוכח מדבריהם כהגרע"א ז"ל, אמנם אין זה מוכרח דודאי היכי דעקר לגמרי מהבית על מנת שלא לדור עוד, בודאי נפטר כנ"ל.