עין איה/הקדמה

א

מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד).

אנו רגילין לקרא בשם לכנות את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חז"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישות שונות, שכל אחת צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו מתוכו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים המאירים לדורות עולם צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוח הקודש.

לפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה מסופקת שיש בה ספק, אם מסבירים את הכתובים בצורה נכונה. הספק כרוך בעקבה אם יבוא הדרוש למטרתו, אם יכון את האמת הנאמרת במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדה התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת הלוקחת חלק בראש בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו, שתהיה דבר המוטל בספק אם יכון הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לאו, לשוא יגע חלילה.

חז"ל אמרו "דרוש וקבל שכר" - עלינו אמנם אבל עדיין מוטלת עלינו חובה לחפש בכל דבר המובטח שיביא קבול שכר את צד התועלת שיש בו, ושעל כן יש בו מקום לקבל שכר. כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הנסיון המתלוה עם החקירה והשכל.

כאשר נשים אל לב נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים שצריך להם חבור ושכל אנושי לנסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת "מאורי האש" המיוחדת למוצאי שבת להמשיך קדושת השבת גם לימות המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש גם כן ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם מעין דוגמא שלמעלה "בצלם אלוקים" הכל הוא ית' היוצר הוא הבורא ו"סוף דבר במחשבה תחילה" שכל דבר שיצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לשקור עליו בפרטו. א"כ יש סדר לפגישות המקריות לדברים שלכאורה נפגשים במקרה. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית שהוכן על ידי אדם לאור ע"י דברים רבים, והמקרים היותר עקרנים ?? אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב כא), כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יתייצב יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. על כן כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש, הוא מוסיף עונג נפשי לנשמה הישראלית, והעונג הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה. האופן שעל ידו נבוא להרחיב את התורה בדרך ישרה, היא הפגישה השכלית שלנו עם הידיעות שישנם אתנו כבר, לבררם ולהרחיבם. והנה כאשר עולם הרעיונות הוא ים גדול ורחב ידים ולהתבוננות אין תכלית וקצבה ללא סוף, כל המוסיף לדלות מים מבורות עמוקים על פי דרכי התורה והשכל, הוא מוסיף טובה וברכה לעולם.

על כן יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות שכבר נאמרו שני ענינים.

1. האחד, להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיותו - זאת היא תכונת הפרוש, מפורש מלשון פרש "יפרש השחה לשחות". הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, על כן עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר.

2. אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותן הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקשור ההגיוני וכל המובן שיש בכל מאמר זה וכל הפרטים שבהרחבתו להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר, לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר (אבות ו, א) "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה. וביאור, הוא השם הנאה לו מלשון באר, באר מים חיים. עפ"י המדה הזאת יזלו מים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים מאבותינו הקדושים ע"ה, בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל. מזה הצד יונח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיות כ"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרנו ולהצלחתנו האמתית, האיר את נפשינו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשות מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הבאורי, הוא המתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתם הוא להודיא את הסדר המעשי הדבר העקרי בדרישתם היא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי או מיוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות הנותנות שכמם לסבול עולה של תורה וחכמה, הם הוכנו לא רק למען תוכנם הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר עפ"י קשרים הגיוניים. כאשר נבוא בזה הצד לבאר ד"ח וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית שרצתה להועילנו בהזמנת הסבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו. א"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו, וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) "כי לא יבינו אל פעולת ד'אלו הן ההגדות". והן הן הדברים המכוונים במ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום. המאמר הפתוח הוא יחש של כל מאמר בודד לא רק לפי ערכו והדבר המבצר בתוכו בלבד, כ"א עפ"י ערך כל אותם ההשפעות שאפשר לו להשפיע לכשיתבאר, כאשר "מעין ישיתוהו", על עולם הרעיונות ההולכות בדרך ישרה. הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו תלי תלים של הרחבות שכליות שנותנות אומץ וגבורה לנפשות ההוגות בהם. אמנם לא יבנה המאמר הפתוח ולא יבוא אל הכונה להועיל בדרך היחש הרחוק והכולל, אלא א"כ יהיה קודם ג"כ מאמר סתום המבצר מכל צדדיו ומתפרש יפה עפ"י תכנו הפנימי שנמצא בתוכו מפורש ושום שכל. על שני אלה היסודותהפרוש והבאורנבנו כלל עבודת הקודש של דרישת תוה"ק, ובזה הננו בטוחים שהננו עמלים ומקבלים שכר אם לא כונה דעתנו לפעמים אל כונת המאמר מצד פרטיותו. אבל כ"ז שאנו הולכים בדרך ישרה והמאמר ההוא פעל על רעיונותינו לעורר אותנו להשכיל ולהרחיב דברי שכל, הננו אם לא מפרשים אותו עכ"פ מבארים אותו, והננו שואבים בששון מים עמוקים ממעיני הישועה וכתרגומו דהאי קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ותקבלן אולפן חדתן מבחירי צדיקיא. והנה במשנה תורה נאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת", ובעזרא נאמר: "ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל". השינוי הזה הוא שינוי מכוון עפ"י הדברים העקריים שהיתה השעה צריכה להם בימי משה ובימי עזרא. כבר אמרו תז"לראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' ואעפ"י שלא נתנה ע"י תורה נשתנה ע"י הכתב. שינוי הכתב היה דבר מסתעף מעבודת התורה בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הופעה אלהית ברוח הקודש, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת המשא הגדול והארוך שהיה צריך לבוא אח"כ, סבל הגלות. פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון. כל כבוד התורה היה פנימה בבית ישראל ; הכתב הקשה והמלופף העברי לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלוים לעמוד על המשמר לכתב התורה להגיהה ולשומרה מכל טעות. אותה השמירה הטבעית משבושים שבאים ע"י כתב מדמוי אות לאות אחרת שהוא גורם טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה לא היה עם הכתב העברי, והיה דבר זה להורות שהתורה עפ"י דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שבאו אנשי כנה"ג וחכמי הדורות ועשו סיג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופזור נורא, כאשר יעיד ע"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות. ולוא היה הכתב הזה נוהג בישראל גם בגלות האומה הזאת, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכסו את פני התורה כולה ע"י החלופים של האותיות בצורתם מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד מסובך ומשונה מאד. ע"כ בראשית ימי בית שני שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע"י מעמד תורת ד' שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהיל העומד אז אחר כתלנו. ותהיה ראשית המעשה של השמירה לתורה, גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלוים שומרי התורה גם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם היא במדה בגלות עם ישראל. והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב, גם בערך דרכי התורה בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה באו הסייגים התקנות והגזירות:הם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לה' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" אלא שאם תחילת הויתם של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות, שמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידים לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התקונים המדיניים באים ע"י חזוק יד ההכרח. אמנם אחרי שההכרח מוציאם לאור אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן היא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה בדבר תושבע"פ וגזירות ותקנות תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה בשטף ים זועף של הגלות העתידה, אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנת חכמי המסורה, באי בסוד ה', כבר התפשטה עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילים לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות להעלותה למרומי האושר של המוסר האמתי וקרבת ד' שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה. לבד הגזירות והתקנות יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה שכל אחת התגברה כפי המצב הראוי לאומה מצדה ומעמדה ההוה והעתיד. בפ' "כי יפלא ממך דבר למשפט"כפול בשביל זה הלשון "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם לכהן ולשופט אין צורך בפרטן. אמנם משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה המתאים להמוסר הכללי שבתורה. אפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך למוד פרטי לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי הכח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם, ומי שהוא פחות ממדרגה זו יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות עפ"י הדברים האפשרים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכם הפרטי. זהו החלוק שבין הכהן והשופט: הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שידבר ברוח הקודש, הוא יוכל באר פרטי התורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי ; לא כן השופט לא יבא למדה זו. אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם כפי מעמד הדור. בהיות ישראל.כוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה ולמפרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל. אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, בי"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו. אז א"א היה עוד להיות הפרטים נחתכים עפ"י עקרי יסוד התורה בסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז בטוח עלול הדבר להיות מזה הלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה עפ"י יסודי עקריה ודרכיה הראשיים וביותר שמעטים המה בטבע האנושי האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהם. ע"כ מימות משה ועד עזרא כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה, היה מתגבר בתורה דרך הבאור, הדרישה הבנויה עפ"י ערכי הכללים שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצ"ע, כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד עפ"י דרך ישרה. כן דרישת התורה שעפ"י הכללים אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים "הואיל משה באר את התורה". "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחקה הגדולה שעפ"י דרך הבאור, שהוא יוצא מתכונת המאמר הפתוח, תוכל לבוא לפי מעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה במניעת מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים לידי הפרת התורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפרוש, "מפורש ושום שכל" לדון בכל דבר עפ"י פרטיו ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפרוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות שהם דברים המסורים ללבו של אדם, בהם הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הבאור המצטרף לכח הפרוש להתהלך ברחבה בתור מאמר פתוח, ולחקור בפרטים עפ"י הערך של הרעיונות הכלליים שיש להן יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי כ"א כשיובא בתור פעולת ד' ומעשי ידיו לכוללו עם כל תולדותיו, הוא אור זרוע.

ב

תניא: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה ניזוק. (ברכות מ.) אם שהאדם הרחיב צרכיו בכל עניניו והרבה להשתמש בכל ענינים מורכבים שהמציא בעמלו והמצאותיו, מ"מ ראוי שיזכור תמיד כי ראוי להתקרב תמיד אל עצם הטבע, ולהרגיל עצמו להיות חי עמה ולא ישכח את המקור הראשי לכל ההרכבות. והחינוך הזה יועיל הרבה לבריאות הגוף, שלא ימשך הרבה במותרות שאין להם סוף, שהמותרות בלא גבול יאבדו מן האדם את ההמשכה להענינים הטבעיים במקורם. וגם ימשך מזה תועלת נפשית בשכל ודעת, וממנו ליראת ד, ושלמות האמתית תוצאות. כי אע"פ שמרחיב דעתו בתולדות רבות שכליות, מ"מ היסודות הפשוטים, שהם המושכלות הראשונים, ושרשי האמונה הפשוטה הברורה ע"י הקבלה המפורסמת תמיד יהיו בפיו ובלבבו. וכשם שבאכילתו "אחר כל אכילתך אכל מלח", שהוא המאכל האחד שיוכל האדם לאכל את היסוד הטבעי כמו שהוא, שלא חלו בו שנויים ותמורות, כי הוא נמצא ג"כ בעמק האדמה כתבניתו בלא ידי אדם וגם שינויים טבעיים לא חלו עליו מיום כוננו ד' ביסודות הארץ, והמים ג"כ המשקה הטבעי שלא חלו בה ידים, והם מרגילים את הגוף והנפש גם יחד לזכור את המקור הנקי והפשוט שממנו תוצאות להמון ההרכבות, כן הוא מעיר את השכל שלא להתרחק מהמקור הראשי, שהאלהים ברא את האדם ישר. וישיג האמיתות הדרושות לשלימותן באורח ישר, וע"י הטבע הישר של הנפש יעלה להגדיל בחכמה ודעת, אם לא יבקש חשבונות רבים, כ"א ידע שחשבון יחיד עליו לבקש מבלי להתרחק מהיושר האלוהי המוטבע בנפשו, אז ימצא אשרו ומעלת רוחו בכל המון ההרכבות השכליות ולא יתעה מני אורח כ"א ילך בדרך צדיקים הולך ואור.

ג

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מאי דכתיב "את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג). מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו לפניו. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי תלה קורא לדבר אחר ואיהו דידיה עביד. (ברכות מג:) היופי הוא הסדר המתוקן המורה ביותר על הכונה שבמעשה. כי אפשרי הדבר שלפי הציור המדומה מזדמן תועלת מושכת מדבר שבמקרה, אבל אי אפשר כלל שיזדמז דבר לוקח את הלב ביופיו מבלי אשר תקדם לזה הערכה מכוונת, שמשפט היופי הוא קבוץ חוקים נפרדים אל תוך מערכה אחת וסדור מקביל. ע"כ ראשית ההתבוננות במעשי ד' הוא מצד חוקי היופי השולטים בכל המציאות של הרוחני והגשמי, העצמי והמקרי. וחוק זה שולט גם בסדרי הזמנים. כך נבין בהסתכלות כללית את סדרי המאורעות כולם, גם את אלה אשר לא נרגיש בהם כל יופי, איך הם משלימים את היופי הכללי ואת הסדור המתוקן. והיופי שבמקרי הזמנים המתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך, אחד באחד יגשומה שמביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל עצם, עד שלא ימצא שום מקרה של פעולה אשר אין היופי מלווה עמו. ואפילו האומניות, שברובן הן רואות ליסוד בסבתן העיקרית את תועלת החיים החמריים, נלוות עמן בהכרח גם מן היופי "שכל אחד ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו,,. וישנו יחש לאומנתו של כל אחד עם כחות נפשו עד שלא תשאהו רוחו להחליפה באחרת. וזוהי ההתבוננות המעולה על דיוק ההשגחה העליונהשלא יש דבר נעזב מחכמת אדון כל המעשים. והיינו דאמרי אינשי: "תלי קורא ל"דבר אחר" ואיהו דידיה עביד". פירושו, שאם אפילו תשתדל לציר לפני העוסק במלאכה פחותה שלפי ההשקפה המצויה יש בה ענין עם כיעורותתוה לו מלאכה אחרת שיש בה עסק עם יופי, לא יתבטל ע"י זה מהמשך מלאכתו, אעפ"י שחוק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחרי היופי, מפני שיש כאן חוק יופי חזק מאד המתאים את אומנתו עם חוקי נפשו ; ואפילו יחש הכיעור הוא ערוך ביופי פנימי שרב כחו למשוך אליו את נפשו לבל יזח ממנו, כדי שישתכלל העולם בכל דרכי ישובו. כן הן ההשלמות הדורשות זמן. כשהאדם נדרש לתת כחות רבים וזמן בשביל איזה חכמה ומלאכה, היא נתונה לחן בעיני העוסקים בה, אעפ"י שיש בה דרכים שאינם ראויים לכבוש לבבות. וכל זה הוא מפני שיד ד' עשתה זאת, שהכל יהיה יפה בעתו. במקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר בשביל מי שמסתכל בהם בידיעה עמוקה. למשל, המלחמות אינם יפות כלל, אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי לפעמים ההתנגשיות של האומות הקטנות הביאו אחר כך התרקמות האומות הגדולות שהוא חבור יותר גדול בשביל המין האנושי, שבכחו להביא בעתיד לחבור ושלום היותר גדול שבעולם. ולפעמים הן גורמות פירוד של ממלכה רשעה גדולה להעמיד במקומה חלקים יותר מתאימים בשביל יעוד העתיד של האנושיות. ואעפ"י שאין המלחמות יפות לעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בני האדם עד זמן ועידן, והוסכם שהחרב היא תכשיט והגבורה שבמלחמה היא תפארת לבעליה, רק מפני שזהו דבר יפה בעתו עד עת שלא יהיה בו צרך מתוך ידיעת ד' וחכמתו, אשר תמלא את כל הארץ כמים לים מכסים.

ד

שלשה מרחיבים דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים. (ברכות נז:) הישרת הדרך של האדם היא בשני אופנים, ביחוד בימי הבחרות, כשכחות הגוף והנפש הנם בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד. הדרך הרגילה הוא, שכל רגשי היופי הם טובים ומרחיבים את הנפש. ומי שהנהו צדיק תמים ומשתמש בהם בדרך ישרה ודאי שזהו דרך טובה ונעימה, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ועוד, שרגשי היופי מפתחים וגם מגדילים את הכוחות הנפשיים הטובים. דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם. וזהו, שהריח הטוב, שהנהו המהצג הכללי של ההנאות היפות, ראוי רק לבעלי נפשות עדינות ובעלי הרגשות זכות. ועל כן אמרו חז"ל י על המוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש. ועל מי שהתפתח אצלו חוש הריח באופז נעלה אמרו חז"ל: בני, טהרה יש בך. כי כחות הנפש כשהם מלאים גבורתם הרי הם כלים יקרים בשביל כל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהטיב. והנה למרות כל השבח שביסוד היופי יאלץ האדם עפ"י רוב לדחותו בכל זאת, בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבוא לרגליו. ואז, אם אמנם דרך זו, לדחות את היופי שאינו אלא טוב חיצוני מפני הפסד עיקרי, הנה דרך משובחה. הרי כל זמן שיאלץ האדם מתוך הכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זאת כבר מציאות שלמה. המעלה היותר עליונה היא שיהיה השכל שלם כל כך וכחות המוסר כה חזקים עד שיפנקו גם את רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, עד אשר עוד יוסיף הוד והדר לשלימות האמתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלוהים ביראת ד' ואהבתו.

ה

אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר: "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד".(תהלים לא יג). (ברכות נח:) כל דבר הטבוע בנפש, באופן כללי, יש לו ודאי יסוד במציאות, מצד העבר. ההוה, והעתיד. בכולם יחד, או עכ"פ בתיקון המציאות. המיתה, אם היה חזיונה ענין של הפסד, שאין לו תיקון, וחסרון במציאות, שאין לו השבה, לא היה מונח בטבע הנפש האנושית, שיהיה הפצע נשאר כל כך עמוק בלב בחיים הקרובים והאהובים, הכלי האובד אינו נפסד, בעליו אינו מתיאש ממנו, מפני שמניעת היאוש תביא להשתדלות של חיפוש, ולפעמים תהיה הסיבה להשבת האבדה. אם היתה אבדת המות אבדה שאין לה השבה, לא היה הרושם מאריך זמן. אריכות הזמן של הרושם המעציב והמר מורה, שאמנם בכללות האנושות עוד צפונה ארוכה ומנוס גם ממר המות, ועצה עמוקה להעזר ג"כ אחרי בואו. אמנם העצה היא מופלאת, הדרכים המביאים לה ביד ד' הנה, "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם" (יחזקאל לז, יג). אבל בשביל מציאות העצה והארוכה, שסוף כל סוף היא עתידה לבא. נשאר הרושם של אבדן המות, לא כרושם של חליפה טבעית, מוטבעת ומורגלת, כי אם כרושם של אבדת דבר המתבקש. וכשם שאבדת הכלי אינה מוחלטת כי אם ביחש בעליה, וגם יש מציאות שתשוב ותתגלה, אחרי היאוש היותר אחרון, אע"פ שחליפת סדרי החיים במשך זמן שנה, הסיעו את הרעיון מהדבק שהיה בין הקונה אל הקנין, לא שינו דבר בתכונת המציאות, וממטמונים יחפרו גם בדור אחרון כלים אובדים של דורות הראשונים ויהיו לסגולה. כן יורה היחש הנפשי של אורך הגעגוע של דבר הנראה שאין להשיב, כי יש תקוה כי "יהיו מתיך נבלתי יקומון" (ישעיה כו, יט), תחיית המתים מן התורה.

ו

אמר רבב"ח לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי, ומדפשק' רב' ועל פום חנוותא מדלן יתיה, ומפרצידוהי עבדא משהא, ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא.(שבת כ"א) ההצלחה הזאת של העושר העוברת ואינה מתקיימת כלל כקיקיון הזה, העמיד פה במחזה את תכונתה, תעודתה בכלל, ואופן השימוש הראוי להשתמש בה. והנה ראשית הציור צריך להיות אצד כל איש השואף לעושר, כי לא יגע כל אדם במה שמוכן לחברו אפילו כמלא נימא, ע"כ לא ישלח ידו בעולתה כי לא יצליח, באשר תעודת ההצלחה הזאת ותכונתה היא שתעמוד בגבולה לפי חוג הצדק והיושר שיגיע לאדם מברכת ד' עליו, הציור הזה ישמרהו משלוח יד בעולה אבל להשקיט את רוחו הסוער לעמול ולהשיג עושר רב צריך עוד ציור אחר לדעת שתחום העושר המגיע לכל איש הוא מצומצם ומוגבל, לפי אותו הערך הראוי לו. "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת", וההטרדה היתרה לא תוסיף על המקור שכבר הוא מוגבל ומצומצם, מפני שיש לכל עושר פרטי תעודה ותכלית כפי מדתו. אכנם מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו. בהיותו מכיר העושר בתור אמצעי להגדיל טוב וצדקה, ראוי הוא שגם הוא יהנה בו במשפט. אבל חלילה לן מלשכח תעודתו בתור אמצעי להרבות על ידו קנינו בצדקה ומעשים טובים. תכונת הצדקה הראויה לגדולי העושר צריכה שתתפשט לטובת כל נקשה ומר נפש, אבל הענין היסודי שלה צריך שיהיו ממנו תוצאות לטובת כלל האומה. הצד היותר עיקרי צריך שיהי' הרמת התורה, אור האומה עם ד' אלה וקיוממ הרוחני, וישלח ג"כ פארות להרחיב צדקהו בעסקי האומה הכלליים החומריים, והצד הטוב הוא כשיגיעו למקום שתקבל כלל האומה מהם כח ועז. לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות ידוע בלב בעליו, למען יהי' באמת על ידו מוצלח לעד, ולא יהי' סופו רק מפח נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריך להיות דלצלוליבא דמי. צלוליבא, נראה שהוא אילן צלף, כמו צלוליפא, ונתוספו כפילות אותיות כדרך לשון ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו"ב. בו תיחם יהושע לישראל את הארץ, (ב"ב נו.) והוא מקטע רגליהון דרשיעיא, מסיגי גבול, (ביצה כה ;), כלומר שהוא שומר את תחומו, ואינו נכנס לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה שאין לה יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע"פ דרכי ההשגחה העליונה לחבירו. אמנם מה שנוגע לעצמו, כדפשקי רבי, לא על נחל שאין לו סוף ישלח שר שיו, שיוכל להאמיץ חיל לבלע הרבה באין קצב, כ"א יניקתו מצומצמת כצמצום בצעי המים שאינם נובעים, כלומר, כפי החק הנקצב אשר עליו אין להוסיף. ע"כ השתדלות יתירה איננה מביאה להרבות הון. ומה שנוגע לתעודתו, על פום חנוותא מדלין יתיה, המקשט את חנותו, אין כוונתו כ"א כדי שיבאו לתוכו קונים ותמכר סחורתו ביותר, הרי ענינו הוא להרבות סחרו ואתננו, לא הקישוט העצמי. כן העושר ניתן לאדם הראוי לו שירבה קנינו על ידו, ירבה צדקה ויעשה טוב כפי השגת ידו, וכאשר ישתמש בו בתור אמצעי כקישוט זה שעל פום חנוותא יבא לתעודת אשרו. וכאשר הדבר המהנה הניתן על פום חנוותא, יודע החנוני כי כפי אשר ירבו לשבת בצילו כן תרב הצלחתו, כן צריך להיות מושרש בלבבו של אדם שמקור הצלחתו הקיימת תהי' לפי מרבית הנהנים מהצלחתו הזמנית, והנאתו הפרטית תהי. טפילה כאותה ההנאה של בעל החנות מקישוט חנותו שמעוטרת בפרחים יפים. ומפרצידוהי, מהצד העיקרי והמרכזי שבעושר כך ראוי להיות עבדין משהא, להוציא על ידה שמנה של תורה לחזק את האומה בכללה, במצבה הרוהני, ע"י החזקת התורה להפיץ אורה ע"פ תבל. ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא, ארץ ישראל היא מרכז האומה גם בימי גלותנו ופזורינו, והשרויים בה צריכים חזוק ועדוד מכלל האומה, לעזור להם למלא תפקידם, להבריא את הארץ. שתהיה מסוגלת לישוב גדול של התכוננות הגאולה. כלל הדבר, שאם שבכלל תכונת השימוש בהצלחה צריך שתהיה ההטבה לכל, כהא דמדלין על פום חנוותא, מ"מ הצפיה העיקרית צריכה להיות טובת הכלל בתור עיקר ומרכז, רוחניות האומה קדושתה ותורת ד' אשר בקרבה, ובתור התפשטות והרחבה בכמות, לחזק נפילת ארץ ישראל וחולשתה, שהיא מצוה קבועה בכל דור ודור זה הוא צביון העושר באופן הראוי לו. תני רמי ב"ח, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן במקדש. הוא תני לה והוא אמר לה. להעלות נר תמיד. כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה, ולא שתהא עולה ע"י דבר אהר. (שבת כא) המשכת השמן אחר הפתילה שבשמנים של הדלקת נר שבת והפתילה שתהיה כזאת שאין האור מסכסכת בה, תעיר עוד על שלימות המבוקש שהוא תכלית השבת, קדושת הגוף וקדושת השכל, באיזהצורה יהיו מגוונים. הגוף העב והגס, שכל מגמתו הוא להריק כוס חיי התענוגים הגופניים אל פיהו, אין האור השכלי יכול להדבק בו. ישכיל אמנם במלאכות, ויגיד ג"כ דברי חכמה כנה עליו הרוח, אבל החכמה לא תנוח בלבבו, רגע תחול עליו רוח חכמה מצד הטבע של צלם האלהים, אשר בו יצר ה' את האדם שיהי' שואף לחכמה וצדק, אבל זה יהי' כרגע, כי הנטיה החומרית תתגבר לכבות ולהכהות אור השכל. הגוף שהוא הפתילה שהאור השכלי נאחז בו צריך שיהיה נטהר באופן נאות, שלא תהיה האור מסכסכת בו, כ"א קבוע. זאת היא תעודת מנוחת השבת וקדושתו, להעיר את האדם על חיים של מנוחה, ואי אפשר למנוחה שלמה כ"א בהיות הנטיה הגופנית כבר מוכשרת להיות נוטה מטבעה אל הקדושה, הצדק והטוב. השמן, השכל, צריך ג"כ שיהיה באופן שיפעל על ההדרכה הגופנית לטובה, לא ככל המתחכמים ללא חכמת אמת, שלמרות בינתם וחדות שכלם ילכו בשרירות לבם, ויעשו כל תועבת ה' אשר שנא. החכמה הרצויה המביאה לאחרית ותקוה, שהיא באמת חכמת ישראל, היא המדרכת את האדם בפעולותיו הגופניות בדרך ישרה. השמן שנמשך אחר הפתילה, השבת, היא ההוראה הפרטית על ההשלמה שירדוף כל יחיד מישראל. והנה לפעמים תהיה תכונת הפרטים שבאומה להיות התשוקה החמרית פונה אל השכל והצדק, והחכמה היא ג"כ תעזור להשכיל במעשה ולהטיב. אבל בבואה אל כלל האומה, אז יבטלו אלה התעודות, כי המגמה הכללית שבאומה תהיה רק להוסיף אומץ גופני וחומרי להרבות עצמה וחילה, מבלי להשקיף אם תרמס ברגלים כל חק ומשפט צדק, וכן החכמה ביחס לאומה תפעול רק להפיץ אורה והשכלה מופשטת למען הרבות כבודה והדרה בעולם, אבל לא למען הדריכה במעגלי צדק ומישרים. והוא חזיון נמצא ונהוג, שגם האומות, שאנשים פרטיים כבר נמצאים בהם שעורגים אל הצדק והיושר, האורה והחכמה, אבל הכלל, הכח הלאומי, מתנשא רק באגרוף ובחזקת יד לא ידע רחם, ולא יכיר יושר, וחכמתו תשמש רק להות בצעו. לא כאלה חלק יעקב. כל כבודנו הלאומי הוא המושוה עם הכבוד הפרטי. חוקי ד', החוקים והמשפטים הצדיקים, המה כבודנו נגד העמים, והמה מעמידים את חיי הכלל צדיקים וטהורים כחיי הפרט. החכמה הכללית הלאומית. כחכמת היחיד הפרטי תרדוף ביחוד לישר הדרכים המעשיים, להכיר לידע ולהודיע ולהודע כי דעת ד' האמיתית היא עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ד'. ע"כ הפתילות והשמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, ההוראה שיש במצב הגופני שראוי שיהיה מטבעו פונה אל הקדושה וצדק, וכן במצב השכל והחכמה שיהי' פונה אל הישרת המעשים בפועל, שימשך אחר הפתילה החמרית, ולא ישוט רק באויר לשאוף רוח התחכמות בלא תוצאות מעשיות טובות וצודקות. כשם שהיא תעודת הפרט כן היא תעודת הכלל, אין מדליקין בהם במקדש, כשם אור הכלל מראה פעולתו וקדושתו. והנה כשהנטיה הגופנית היא רק לחומרה ותאוותיה הגופניות, והנטיה השכלית היא רק לדברים מופשטים, א"א למצב הקדושה והמוסר הטוב להתמיד באומה וכן ביחיד, כי אין לצדק בסיס חזק וטבעי, וצריך תמיד שיתקיים רק ע"י סיוע צדדי, למשל, ההכרח של חיי החברה, שמור לי ואשמור לך, אהוב בשביל שיאהבוך, דבר זה אינו מתמיד, כי ימצאו עתים רבות שלא יספיקו הסמוכות הללו להחזיק את היושר המט ליפול, מאחר שאין לו מעין טבעי, מקור יראת ד' וחיי צדק מאור תורת ד' שבלב פנימה מקומה, עם תורתי בלבם. להעלות נר תמידצריך שתהיה השלהבת עולה מאיליה, ולא ע"י דבר אחר. הצדק האלהי, הקדושה וכל המדות הטובות, צריכות שימשכו מעומק הנפש בעצם הטבע, מצד טהרת הגוף ע"י קדושת המצוות שבפועל, ומצד טהרת הנשמה ואור השכל ע"י שמנה של תורה, זאת היא שלהבת העולה מאיליה ולא העולה ע"י דבר אחר. כשיש לאדם בפרט ולאומה בכלל כבר קנין קבוע לקדושה וליושר אמיתי, איננו צריך עזר דמיוני לעורר רוהו לסור מדרך רעה, כי כליותיו תעלזנה מישרים, ואור צדיקים ישמח. תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם מהם היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, שמחת בית השואבה שאני.(שבת כא.) הכחות האנושיות מתחלקות הנה לשתי מערכות. כחות הנפשיות וכחות הגופניות. יסוד הכחות הגופניות השפלות, המה כח הצומח וההזנה והנמשכים עמהם, בתור פועלים בלתי מרגישים. והנה הציור המעולה, שכל הכחות המתיחסות אל הגוף אמנם יהיו נמשכות לגמרי אחרי האורה של שמן השכל, דבר זה יתכן רק בפעולות הנפשיות של הנפש החיונית שהמה ג"כ כחות בגוף, הקנאה והתאוה, האהבה והשנאה ויתר הנטיות, הציור והמדמה, המתעורר והמתפעל, כולם י,היו מוכנים לפעול מטבעם לפי תכונות הש כל, מקבל מאור מאורה של תורה. אמנם הכחות השפלות, כח הזן והצומח וכיו"ב, אין התעודה האנושית באה, שהם ישנו סדר טבעם. הם צריכים לפעול ע"פ טבעם כדרך בריאותם הבריא והחזק, אמנם השכל והנטיה הטובה של,הכחות הנפשיות ישעבדם לתורה ולתעודה. כן נהוג הדבר בחיי הפרט וכן בחיי הכלל. הנטיות הטבעיות שמקורן בטבע הגוף הבריא והמוצק אינם צריכים להתרעע, כי בזה כבר אינה מעלת השלימות, כ"א חלישות כח וחלי רע. כח ועצמה צריך שימצא בכל הנטיות הגופניות היותר נמוכות, אמנם בכל עוזם ורעננותם יהיו משועבדים בחשק לב לתורה ולצדק האלהי. עבודת הכהנים היא עבודת הכלל, התעלות הקדושה וקרבת ד' הרצויה בעבודת הקודש צריכה שתראה פעולותיה על הכלל כולו, ע"י הני כהני שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא. בגדי הכהנים המיוחסים ביחוד לחלקי הגוף השפלים, מקום כחות הצומח והזן, הפועלים הטבעיים, שדבר אין להם עם השכל ועם הנטיות המוסריות, הם מורים התקדשות אלו הכחות בכלל האומה. האבנט, המכוון בתור אמצעי. בין ההלק העליון, מקום הכחות הנפשיות, לבין החלק התחתון שבגוף, מקום הכחות הגופניות השפלות, מורה אמנם על היחש החזק שיש לכחות השפלות אל הכחות הנפשיות, עד שהקדושה המעלה את הנטיות הנפשיות פועלת להגביל יפה את סדרי הפעולות הטבעיות לצד המעלה והקדושה. והמכנסים המה ביחוד לחלק הכחות הגופניות. אמנם זאת המדרגה של פתילה שאין האור מסכסכת בה, כלומר, שכבר קנין עצמי של אורה קבוע בה, שכבר היא פונה אל האור והקדושה מעצם טבעה, לאיאות כ"א לכחות הנפשיות. אבל הכחות הגופניות שהם פועלים טבעיים שאינם מכירים את פעולתם, האורה צריכה בהכרה ובצדק דוקא לסכסך בהם מצד עצמם וטבעם. הכח המעכל הזן וכל הכהות הטבעיות, דבר אין להם עם הצדק והמוסר, אמנם פעולותיהם הם מוסרים אל השלטון הכללי, אל השכל, וכל הכחות שכבר נתקדשו בקדושתו ע"כ אין גם בהם רע. והם עומדים לשכלל את החיים בכל התרחבותם ע"פ המשקל של האורה האלהית, להורות אמנם שגעת פעולתם הם פועלים טבעיים ואין האורה נכנסת בהם, אבל כיון שהם נכנעים אל השלטון הכללי השכלי, ע"כ הפעולה כשנפעלה כבר בכחות הללו ימצא בה האור האלהי שימושו המלא: הכח הזן יזון ויעכל, יהנה ויכלה, אבל כאשר כבר פעל פעולתו, מה יעשה בו השלטון הכללי, ישתמש באלה הכחות הנמצאים לו ע"י הפעולות הטבעיות לתכלית תעודתו, לתורה עבודה וגמילות חסדים. ע"כ האורה האפשרית להעלות היא מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם, כלומר מכחות השפלות אחרי פעולתן, בסך הכולל של תוצאות הפעולה נמצאת האורה המבוקשת, כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל. חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם הטבעי גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של התורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים ימלא הבית אורה. עם שמעצמם אינם מהדברים שאפשר להאורה להאחז בהם אחיזה עצמית, אבל כ"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אור השכל וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחניים הציבו להם. אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה. אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו שכ"כ יהיה לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמח בחברת הכחות השפלים, אבל בכלל האומה יש התרוממות נפש כזאת: שמחת בית השואבה. נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה, שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנה למצב נכון ונשא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשים להם גבול ואיך להזהר שלא יפרצו גדרים. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדש את השמחה הלאומית בקדושת הצניעות וסיגי התורה, בתיקון גדול, אנשים לבד ונשים לבד, שהוא אות על ההדרכה הכללית בכל הכחות השפלים, שהאומה בכללה שיש לה מורים קדושים, אנשי קודש, המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיה היותר חומריות, כי על ריבוי אור התורה כולם יתאחדו להאיר אעפ"י שמטבעם אינם נמשכים אחר הפתילה. שמחת בית השואבה שאני, הפרט אמנם יבא למדה זו באחרית הימים, שתהיה הקדושה האלהית מתגברת ג"כ על הנטיות הטבעיות ועל כל זה תשאיר אותם עם כל רעננותם והדרם כאשר העירו חכמינו ז"ל משחיטת היצר הרע *, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ועשיתי את אשר בחקי תלכו, דיה היא הידיעה הזאת בשעתה. אבל המדה התמידית היא להכיר את הכחות הטבעיים כחקים טבעיים מוכרחים, ולדעת שמטבעם אין האורה נמשכת בהם. ע"כ צריכים הם שמירה תמידית והשפעת אורה ע"י התרבות האורה בשמנה של תורה והרוממות שתשפיע בכחות הנפשיים הנמזגים בגוף, שהיא הפתילה התמידית המושכת אחריה את השמן, וממשכת עמה גם כן אותן הכחות הטבעיים להשכיל להיטיב. כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין נו, להגביה לרומם ולחזק הכחות הרוחניים המקודשים בקדושת האורה, מדליקין בו. על כן המדה התמידית היא שיהיו הפתילות דוקא מאותן שמשכות אחריהן את השמן, בהן האורה נאחזת ואליהן תכוון התורה האלהית בהדרכתה, ובזה יהיו החיים טהורים וגם שמחים. שמחת בית השואבה שאני, בשמחה הכללית של כלל האומה ראוי לשמח מאד על ריבוי כחותיה, גם היותר פשוטים ושפלים, כי מצד ערך הכלל כולם קדושים ועתידים להיות לאורים גדולים להאיר ארץ מכבודם, בשגם שמחת בית השואבה נועדת לאות על תעודת הכלל העתידה, שאז יתקדשו גם הכחות החומריים הטבעיים. אבל זאת היא רק מעשה ד' אשר יפלא בעיני העם הזה, אבל דרך החיים שהוא מורה קו המדה לפעולתנו ע"פ דרכינו, אין דרך הפתילות הללו לאחיזת האור, כ"א לאותן המיוחדות לזה מתכונתם, הכחות הרוחניים העומדים לשרת את השכל ולהמלאות מאורו.

ז

ת"ר: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. (שבת ל: לא.) הוקרת החיים ובעליהם והאהבה להם צריכה לעולם לבוא מצד הצד העליון שיש בחיים, כלומר, מפני שכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון להוציא ממנו, מעצמו או ממעשיו או מפעולותיו, בעת מן העתים, את הטוב והישר שבו, את ההרגשים הטובים והנעלים, את ההנאות הנאות והיפות, שהם טובים לשעתם וטובים לעד ולעולם, טובים למי שנהנה מהם וטובים להכלל כולו: ובשביל הצד העליון הזה, שהוא המטרה שבחיים, שכל העולם כולו נברא בשבילו, ראוי לסבול ולשא(ת) ג"כ את כל הדברים הנגררים עמו, (ש)אע"פ, שפעמים רבות הם נוטים מדרך הטובה והישרה ומעקלים את יושר התעודה התכליתית של החיים, מ"מ סוף סוף יש למצוא בכל דבר וענין יחס ג"כ אל הטוב והיושר, אל החכמה והצדק בדרך רחוק או קרוב, שמצדו ראוי לסבול ג"כ את הפסולת והמותר המעוקם: וכל מה שיהיה האדם בעל נפש עדינה יותר ומלא דעה רחבה, ימצא ביותר קלות את התוכן הטוב הגנוז ג"כ בעומק כל מאורע שבחיים, שבעצמו הוא איננו מכוון יפה אל הטוב הראוי, שיכספהו כל בעל לב טהור. אמנם המשקל המושפע על הרעיונות של הבאים להתלמד מגדולי הדעת צריך שיהיה לעולם אותו המשקל המכריע לכף הטוב והצדק, המברר לבריות, כי תכלית החיים ותעודתם הם הטוב והיושר, הצדק והחכמה, וכל החמודות שבהם יתרומם האדם ורוחו תתקדש ותתנשא, וזה הבירור יושפע בשני אופנים: באופן הענוותנות והסבלנות ובאופן הקפדנות והדייקנות. הענוותנות תראה איך גדול הוא כוח הצדק והטוב, החוק המושרש בחיים בחסד עליון, אשר עשה את הכל לתכלית הטוב והצדק, שגם כל הדברים הרחוקים והמאורעות הקשים יש ביד הכוח הכללי המוטבע על תכלית החיים לספחו אל הטוב ולהשתמש בו לתכלית היושר והתיקון הנאה שבחיים, והקפדנות אמנם תשמש להראות לדעת, כי המרכז, שאליו כצדדי החיים ונטיותיהם צריכים לפנות הוא רק הטוב והצדק, והראוי לבל נכשל ע"י מחזה הסבלנות לדמות, כי כל הצדדים המתגלים כמו שהם בניוולם הם המה דרכי הטוב והנכון להחזיק בם כשהם לעצמם. ע"כ אדון כל המעשים, ששתל בעולמו מאורים גדולים חכמי לב להורות את המין האנושי ארחות צדק, נתן כוחות מחולפים בנפשות שונות של ענקי הרוח, אותם בעלי הדעת הגדולה, שברוב חכמתם ובגדולת נפשם הם בוררים להם דרך לעצמם, איך להדדיך את עצמם ואת בני דורם, ואיך להשפיע ג"כ על הדורות הבאים בכוהם הנשגב. יש מהם שפנו לפי כשרונם לכבוש את הדרך המרכזי, ללמד את עצם היסוד של מרכז החיים, שנבנה ע"פ הקפדנות, והמחאה היותר נמרצה לכל נטיה זרה ומעוותת, ויש, אשר בחרו ללמד את גודל כשרון המרכז ואיכותו הנהדרה, איך יש בכוחו לחולל נפלאות כאלה להפוך את כל הדברים שהם טפלים לו בחיים למען תעודתו, ובזה ממילא יש די לימוד לכונן את המגמה הפנימית רק אל התכלית היותר נשגבת ויותר קדושה ונאצלת, "כל מעשיך יהיו לשם שמים". זה היה המקום, שממנו נתפלגו הכוחות האדירים, שהיו למאורים במחנה ישראל. הלל ושמאי, שזה פעל בענוותנותו להורות על איכות התכלית שבחיים, ועל רוחב כוחה, וזה פעל בקפדנותו להורות על הצד הכמותי שבתכלית החיים. להטביע את החותם במקומו הראוי לו. ע"כ באלו הענקים וכיוצא בהם. שראויים להיות מבררי דרך לעצמם ולעמוד כעמוד אש להאיר את מחשכי רבים ועצומים, אין לדון כלל לומר מי עדיף ממי, איזה כוח יותר נאדר וצריך להיות יקר וחביב יותר, כמו שאין ליתן משקל על כוח האור והחום, איזה מהם נאה יותר ומתוקן יותר, כי כל אחד פועל את פעולתו במקומו ובערכו. אמנם רק יחידים הנם אלה, שאינם צריכים להעמיד להם מופת להיות להם למשל על דרך חייהם, כ"א הם בעצמם כוחם יפה לצעד הדרך הישרה שהם רואים בעינם החודרת לטוב להם ולבריות, אבל רובא דעלמא הם צריכים להעמיד להם למופת את אנשי הרוח וגדולי הנפש ללכת בעקבותיהם בערך ההשפעה של התויית הדרך לכל אדם. ע"ז הורו לנו חז"ל, ששונה היא מאוד מדת הענוותנות ממדת הקפדנות: מדת הענוותנות היא טובה כשהיא לעצמה במקורה, אצל המקור הגדול והענקי, שממציא לו דרכו ברום ערכה הכביר, וטובה ג"כ בהשפעתה על כל אדם ג"כ הקטנים הרבה ממנו, שיציגו, למשל, את המדה הנחמדה ההיא להטות כלפי חסד ולהכריע את הצדדים המרובים שמטים מן הטוב, אל הטוב, החסד והיושר, אע"פ שלא תעלה ביד הקטן את אשר עלה ביד הגדול מ"מ הרבה טוב ושלום ישפת בעולם ע"י המדה הטובה הזאת. מה שא"כ הקפדנות, אם היא טובה במקורה, אצל הענק שבהשגחה האלהית הועמד לפלס דרך החיים לפני אדם רב להראות באצבע על מרכז היושר והצדק הנכסף התכליתי, אמנם איננו טוב כ"א באיש הגדול המקורי. אבל אם הקטן יציב לו אורח כזה למופת הוא יפול למדחפות, הוא בקטנו לא יוכל כלל להבחין את מדת מרכז הצדק ומה הוא הערך של הנטיה הראויה למחאה והתנגדות נמרצה, ונמצא, שמדה זאת תביאהו להשחית את מדותיו ולאבד את שלום הסביבה שהוא חונה בה, ותועלתה רחוקה ממנו מהגיע. על כן לעולם יהא אדם, האדם הנהוג, כלל האדם הצריך מאוד ללימוד והדרכה וצריך למופת להעמיד דוגמה לנפשו ללכת בעקבות מי שגדול ממנו שעשה והצליח, יהא ענוותן כהלל, את הלל רשאי וחייב הוא לקחת לו למופת ג"כ על מדרגתו הקטנה, ואל יהא קפדן כשמאי, חלילה להציב למופת את מדת קפדנותו של שמאי, שאם טובה וגדולה היתה לפי ערכו הגדול ולפי רב כוח השפעתו וגדולת שכלו ועצם נדיבת נפשו, וכוונתו העליונה והבהירה, אבל אין מדה זו יכולה כלל להיות מועתקת בהעתקה קטנה, מה שא"כ מדת הענוותנות היא יכולה ג"כ להיות נעתקת אצל כל אדם לפי ערכו, כ"א לפי כוחו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. מעשה בשני בני אדם, שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. לפעמים יש, שיצא איש למלחמה ולא ידע את כוח האויב הנצב כנגדו, כי יחשוב אותו לחלש ואין אונים, אז לא יהיה נחרץ כ"כ לחגור עוז ועצמה בעצה ותחבולה איך לנצחו, ואם יפול בנופלים, אין כל פלא, ואין ראיה מזה על גבורת הגבור, כי מאחר, שאותו שכנגדו חשב אותו לחלש לא היתה גבורת התנגדותו שלמה. מה שא"כ כאשר יכיר הלוחם עם מי הוא לוחם, ואחרי ידיעה הוא יוצא להלחם אתו, אז ודאי יבור לו האמצעים המסוגלים ביותר לנצח את הגבור, שעליו הוא מגיח קרב, ורוחו בקרבו יעורר בגבורה עצומה, ואם בכ"ז יפול מנוצח, אז נדע גבורת הגבור. על כן ספרו לנו בזה, ששני האנשים ידעו מגבורת ענוותנותו של הלל, עד ששניהם המרו זא"ז בתחלה וכל אחד אמר לחברו, שמי שילך ויקניט את הלל, דייקו שילך ויקניט, כי למלאכה גדולה כהקנטת העניו הנפלא הזה צריכה הליכה מיוחדת, כלומר, סילוק כל רעיון וכל עסק מטריד הצדה ולפנות עסקיו ורעיוניו רק למטרה זו להקניט את נשיא אלהים זה, עד אשר קצבו בעדה את הסכום הגדול ביותר שבקצבת הבושת שהוא ד' מאות זוז, בדעתם כמה גדולה היא ההשתדלות והפשטת מעיל הבושה לגמרי, עד כדי לשער האפשריות של הקנטה באיש אלקים זה, ואהרי כל אלה הידיעות אמר אחד מהם אני אקניטנו. מדת העזות ככל המדות, אפשר שיחגור האדם את כוחו לציירה בלבבו ונפשו ולהזדרז לעשות איזה דבר ממנה, גם אם תהיה נגד תכונתו הפנימית, אמנם כ"ז שלא פעל בעצמו ההסכמה הגמורה לאותה הנטיה אז מדת הבושה והיושר הפנימי תעכב מאוד את הוצאת רושם העזות אל הפועל, ע"כ רק אז יצא כוח העזות בכל תקפו כשיפעל מי שרוצה להעיז פניו בעצמו כ"כ לעשות את עזותו בלא שום התנגדות פנימית, ובלא שום דבר ורעיון מוסרי מעיק. ע"כ ספרו לנו, שאותו האיש שאחר הידיעה בכבדות הדבר להקניט את הלל כ"ז שיהיה רק ציור כ"ד מערך חובת הבושה. הראויה להמצא בלב כ"א מישראל, נגד נגיד ד' כמוהו, פעל כ"כ להגביר את כוח עזותו עד שסילק והסיח מנפשו כלל את הכבדות שיש בזה, בהעבירו מלבבו את יקרת ערכו של הלל, עד שפעל בעצמו להקניטו בלא שום הכבדה והעקה כלל. ע"כ לא אמר אני אלך ואקניטנו, כ"א אקניטנו, כלומר, בלא שום ציור של הכרת יתרונו וכבודו, עד שלא אצטרך להיות מכין עצמי בהתחזקות להקניטו, שזה מובן בלשון אלך ואקניטנו, כ"א בציור מלא עזות עד שפעל בעצמו לחשב את נשיא יסראל זה כאחד הירודים שבעם, שאין צורך בשום הכנה להקנטתו, ואחר שכבר ידע מתחילה בכבידות הדבר עד שהיה בעצמו ממרה עם חברו, ואח"כ הסכימה דעתו, שמה שא"א שיעשה טרם מחות מלבו הציור של גדולת האיש שעוסק להקניטו, שא"א כלל לדמות שתהיה אפשרות להקניטו רק אחרי מחות ציור גדולתו עד כדי אפשרות קלות הראש הקיצונה ביותר לנגדו, חשב שאז אפשר להקניטו, ובזה ימלאו כל הצדדים האפשריים למלא את הכוח האפשרי יותר להוציא לאור פעולת ההקנטה. הציור הקדום בכבידות הענין, היאוש המוקדם. וההתחזקות הבאה במחשבה תחילה לסלק כל ציור חשיבות והכבדת ההקנטה, הם יחד עוזרים לציין לנו בשלימות קדושת ענוותנותו של הלל, עד שכל ההשתדלות הנמרצה ביותר לא הספיקה להוציאו כרגע מענוותנותו. אותו היום ערב שבה היה והלל חפף את ראשו. הסבות המיישבות את הדעת, שלא יהיה האדם מתרגש ובא לידי הקפדה, תהיינה ברוב או במצב המנוחה השלמה, שאז דעתו של אדם מיושבת ולבו רחב, ולא ירגיזוהו כ"כ בנקל דברים שהם למורת רוחו,אע"פ, שמצד אחד עלול מצב המנוחה ביותר להיות האדם נוח להתרגש, מפני שהוא מוצא את עצמו מופרע ממנוחה והשקט. ע"י אותו הדבר המעירו להיות נקנט מ"מ יש בזה ג"כ צד יתרון, שכוח המנוחה מישב את הנפש עד שיוכל לסבול בשלוות לב גם מה שהוא ההיפך מתכונתו,ולאידך גיסא מצב ההטרדה ורוב העבודה לפעמים יכשירו את האדם להיות נח וסבלן, אע"פ. שמנוהת הנפש השלמה תחסר לו אז, ההכנה הנמצאת בהיות האדם מסור לעול של טרדות הנפש היא בעצמה תכשירהו לסבול גם כן דברים שהם שנויים במצב רוחו, ויוכל לסבול גם כן מצד זה ענין הראוי להיות מקניט. אע"פ, שהרחבת הלב ותכונת הנפש הנדרשת להשקט הראוי להמצא מצד המנוח, חסרה אז. אמנם בהיות האדם מכשיר עצמו לצאת ממצב.של עול והטרדה למצב של מנוחה ושלות הנפש אז מתקבצות שתי הסיבות ביחד, שכ"א מהנה גורמת שלילת כוח הסבלנות ועלילות הנטיה להתרגשות ורוגז, כי מצב המנוהה עוד לא בא, שיעזור להרחיב את הדעת, וההסכמה הפנימית הנמצאת באותם הזמנים, שהאדם מסור בהם לעול השינויים, המזדמנים במשך המון המית ההיים המעשיים גם היא חסרה. וע"כ עלול אז האדם להתרגשות משני הצדדים. יש אמנם, עוד דבר שמשקיט את כוח ההקפדה והוא בהיות האדם מוכן להיות מתערב עם בני אדם, באותה שעה כבר הדעה הפנימית שלו מתעתדת לקבל רשמים שונים מאנשים שונים מרוחו ולסובלם, אבל בעת שהאדם מכין עצמו למצב המחייבו להיות נפרש מבני אדם מצד הצניעות. וביותר בהיותו עסוק בעסק גופני נמוך ומוכרח, אז עלילות ההקפדה נכונה יותר לבוא לדבר הבא מן הצד שלא כרוחו, מפני מיעוט הכנתו לשינוי דעות. ובשימנו אל לב את אלה כמה נפלא הוא ההכשר להתרגש דוקה ביום ערב שבת, שהאיש הישראלי מוכז בו להיות מעתיק עצמו ממצב ההטרדה למצב המנוחה, וההסכמה של ההכנה לטרדה כבר עברה ושלוות המנוחה עוד לא באה, ואם נוסף לזה הוא עסוק אז בענין המבדילו בטבע נימוסו מבני אדם אחרים, יהיה ההכשרה להתרגש מדבר המרגיז, הבא בלא סדר והכשר קדום, עלול יותר. ע"כ כמה היתה השעה מכוונת להתרגשות מצד החוצפה הבלתי משוערת, שהעיז הממרה הזה נגד נשיא ישראל, בהיות אותו היום ערב שבת וגם הלל היה חופף את ראשו. מלתא דצניעותא, המפרידה הכנהו מבני אדם צדדיים ושינוי רוחותיהם ורק תכונת מצב הנפש, שראויה להמצא בזמן כזה תציין לנו, עד כמה היתה מדת הענווה והסבלנות מוטבעת בעומק קדושת נפשו של הלל, עד שלמרות כל ההכנות ההפכיות הראויות להיות גורמות התרגשות לא היה עם היה אפשר בכל ההשתדלות הנמרצה ביותר להביאו ליו'י קפידה. מזה למדנו. שהעוווה האמתית מונחת היא בלב העניו ונפשו באין צורך לשום הכשר מעשי ועיוני ובלא שום אפשרות הסרה משום מאורע שיהיה. זאת היא הענווה האמיתית העמוקה, שציינו לנו בתואר ענוותנותו של הלל. הלך ועבר על פתח ביתו. אמר: מי כאן, הלל ? מי כאן, הלל ? לחזק יותר את כוח הזלזול הראוי לעורר הקנטה, גם לאדם שהוא ענוותן ביותר, לא הלך ישר לפתח ביתו, שמורה עכ"פ, שיש לו צורך עיקרי אליו, שזה עכ"פ היה מונע חוזק הקפידא, שאע"פ שתהיינה שאלותיו דברים, שראויים להקפיד עליהם, מ"מ הלא יש מקום לדון שע"פ ציורו הוא מוצא אותם בתור שאלות, שהן ראויות להיות נשאלות בהן לחכם, ולפי דמיונו הם דברים עיקריים, ולא היה הזלזול בולט. אבל הוא רק עבר על פתח ביתו, כאדם שהולך למטרה אחרת לא בשביל לבוא לביתו. א"כ הדבר מוכח, שלא היה כאן דבר, שהלהיב את רעיונו אפילו לפי שיטתו להתפרץ בגלל התרת הספיקות הללו מגבול הנימוס, כ"א להורות על מיעוט החשיבות, שהוא מצייר את הלל עד שגם בשביל דבר בטל שאצלו עצמו ג"כ אינו חשוב לקבוע ע"ז מהלך מיוחד, הוא מטרידו באופן גס כזה, ע"כ עבר דוקא על פתח ביתו. והנה ביתו של נשיא ישראל ודאי היה גלוי ומפורסם לכל שהוא מקום כבודו, ואותו האיש רצה להבליט איך שהוא ממעט ג"כ את פרסומו עד שבעברו על פתח ביתו צריך לשאול אם מי שהוא כאן הוא הלל, ואמר: מי כאן הלל? לא "אם הלל דר כאן", להורות, עד כמה הוא מחשיב את ערכו של הלל לדבר נטפל, שרק מפני שעבר על פתח בית זה ונזכר, שמי שהוא כאן הלל מצא לנכון לפטפט עמו דברים בעצם עסק חיפוף ראשו והכנתו לקדושת השבת, שזה ראוי להקציף גם את הגדול שבענוים, וכפל הלשון מורה, שלא עשה את מעשהו בפזיזות ואיזו קלות ראש, שנתעוררה בו לשעה כי אם אחרי ישוב הדעת וההסכמה הגמורה, כענין הן שבועה לאו שבועה, כדאמר הן הן ולאו לאו. נתעטף ויצא לקראתו. דרך הענווה האמיתית הוא לכבד ג"כ את עצמו במדה הראויה, כי יסוד הענוה היא הכרת האמת לאמיתותה, בלא שום עוורון וערבוביה של דמיון, שברוב האנשים האהבה הנפרזה לעצמם מסמאת את עיניהם מלראות בחסרון הנמצא בעצמם, וממילא גם בטובת רעיהם ויתרונם. אבל העניו רואה את עצמו מכובד מצד צלם אלקים אשר בו. מצד החכמה והטוב הנקנה בנפשו, ומוכן לראות ג"כ את חסרונותיו בלא שום משוי פנים, וכן רואה הוא ביתרון חברו מצד צלם אלקים וסגולת הנפש. ע"כ בהיותו מכבד את עצמו יתכוון שיהיה בכבודו מכבד לאחרים, שיותר ניכר הוא כבוד הבריות כשמכובד מכבד אותם משיכבדם בזוי, ע"כ מצא לנדרש, שיהיה מתעטף שזהו רגש הכבוד, שמתיחש לעצמו בהיותו הדור בלבושו, מעוטף בנימוס, להורות, שאין הענוה באה מחסרון הכרה של רגש הכבוד כ"א דוקא מהכרתו והכרעתו לטוב במדה הוגנת, ויצא לקראתו כשהוא עטוף, כדי שיהיה הבא אצלו מתכבד בכבודו. א"ל: בני, מה אתה מבקש ? מתנאי הענוה הוא, שיחובר עמה הכבוד לזולתו. אמנם הכבוד כשהוא לעצמו עוד איננו גמר התכלית כ"א שתחובר עמו האהבה, והאהבה כשמתחברת עם הכבוד תביא לידי מעשה, להיות מוכן לטובת חברו בפועל, וכשתהיה ההכנה להיטיב מצורפת עם רחשי הכבוד והאהבה, אז תהיה הטובה מקובלת להמקבל ולא ירגיש עמה בושה וכבידות. ע"כ אחרי הוראות הכבוד של הפעולה, מההתעטפות והיציאה לקראתו, הורה הוראת האהבה, באמרו: בני, להורות, שיחוש אליו אהבה טבעית כאהבת אב לבנו, ואחרי האהבה הציורית אמר לו: "מה אתה מבקש?" כלומר, שהוא מוכן ג"כ להגשים את האהבה בפועל למלא מבוקשו במה שיהיה בידו.

ח

אמונת זה סדר זרעים אמר ריש לקיש מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" "אמונת"זה סדר זרעים וכו'.(שבת ל"א, א) היסוד הטבעי הוא הדבר שראוי לבקשו בכל ענין, בין בעניני החומר, בין בעניני הרוח, וכאשר האלקים עשה את האדם ישר, הנה כל התכונות הטובות הנן מוטבעות בו, במקור יצירתו, וההפסד המוסרי הבא בעטיין של הנטיות הרעות, הנם הדברים המשביתים את טבע הנפש מטהרה, ע"כ היסוד לכל טובה ולכל מוסר עליון שהוא האמונה, הוא נעוץ בעומק הטבע הישר, האנושי, ומשחיתי האמונה הם עוקרים בחזקת היד המלאה זימה ושוחד את האדם ממקור חייו הטבעיים, הרוחניים, הנותנים לו שלות לב ושמחת נפש בעולם הזה ואחרית ותקוה לעולם הבא. והנה בתחילת היצירה, קודם שנתקלקלה הבריאה ע"י יצר לב האדם הרע, הלא היתה הזריעה לבדההיסוד הכלכלי לבני אדם, כי אסור היה לאכול בשר, רק כל עץ זורע זרע ועץ עושה פריזהו היסוד המקיים את העולם, ע"כ גם כעת אחרי הירידה, שכונת התורה כולה היא להחזיר את העולם לתקונו, והמון המסבות, כשיתנהגו עפ"י עצותיה העמוקות של תורה, הנתונות מפלא יועץ, אדון כל המעשים ב"ה, הם משיבים לאיתנו את המצב המתוקן שירד ככה, ועוד בהרבה מעלות עולות לרגלי הירידה הגדולה. ע"כ בחוקי ד' שבסדרי עניני הזריעה, יש יחס ישר לענין כח האמונה היסודי עם ההנהגה התורית של הזרעים, שהם היסוד הטבעי הראוי להשאר לעד לכח מחזיק ומקיים למין האנושי, להעמידו על תמימות טבעו, "עתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע",כשם שהחלק הזה עסוק בחלק הטבעי שבמציאות, שבהיות האדם מסור לו כראוי נמשך הוא אל תמימות טבעו מצד גופניותו, כן החנוך הלימודי הזה פועל עליו להגביר בו שלמות תמימות טבעו הרוחני, שהוא כח האמונה "אמונת זה סדר זרעים". אמנם ראוי שיתמלא כח האמונה בכל הקנינים הטובים הנקנים בעזר למוד ועמל המסעדים אותו, מפרשים אותו, ומרוממים אותו, ע"כ נרשם הוא ביחש של סמיכות אמונתכלומר ראוי הוא להסמך לכל הקניינים הנשגבים, הבאים ממנו ואליו הם שבים.