עין איה על שבת יב לד

(שבת קד.): "את בש, אותי תעב, אתאוה לו".

הקצוות הרחוקים שהם הולכים ומתקרבים בהדרגתם, מורים על ההתאמה שבין החיים האנושיים לההשפעות העליונות, שהן חלות עליו לפי האופי של חייו כשהוא מחזיק בתומו ועומד בקדושתו, ומתרחקות ממנו לפי אותו התוכן שהוא מתרחק מדרכי יושר. ואע"פ שאין קץ לאהבת אבי כל היצור ליצוריו וחסדו על ברואיו כולם, בכ"ז הכל נדון לפי המהלך של חיי האדם. ואם אותי תעב , ולא אוה בדרכי השם יתברך הלוך, לא יתכן שיקבל את אור הקודש ולא שיקבל את השפע של האהבה העליונה. אותי תעב, אתאוה לו . וזה מתאים עם רמז הקישור של שתי הקצוות אשר לאותיות האל"ף בי"ת, בסידור הקשר של הסמכת האל"ף, הראשון שבאותיות, אל התי"ו, האחרון שבהם. את.

<< · עין איה על שבת · יב · לד · >>