עין איה על שבת יב ט

(שבת קד.): "רהב, בהר".

בראשונה האדם מתעלה בעילויו העליון ומכיר את חשיבותו, והרהב הזה רהב של קדושה הוא, מיסוד של ויגבה לבו בדרכי ד'. ואח"כ הרי הוא מתעלה גם מזה, ובא לאותה המדה שהיא נלמדת בהר, באותו ההר חמד ד' לשבתו, ההר הנמוך, סיני, שממנו אנו למדים שאני את דכא. וזו היא ההארה הבאה מכח הקריאה שבפנים, שמתעלה על מדת הקריאה שמבחוץ. רהב, בהר.

<< · עין איה על שבת · יב · ט · >>