עין איה על שבת יא ז

(שבת צז.): "כיוצא בדבר אתה אומר "ויחר אף ד' בם וילך", מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא".

הדוגמא היא כאן לא בערך הענין, שאיך אפשר לדמות את הענין הפרטי של המקושש ביחש להאישיות שלו להענין הכללי של אהרן קדוש ד' 1 . וגם הערך של הדבר המדובר, שהוא יסודה של כל התורה כולה, התבררותו של יסוד הנבואה העליונה המיוחדת לאדון הנביאים מרע"ה, שהוצרכה לבא ע"י מאורע זה של דיבורם של מרים ואהרן, הוא דבר שאי אפשר לדמותו לפרטים אחרים. אבל בדבר הצביון של אופן הדרישה שבתורה, במה שהתורה עצמה כסתה ביחוש לכבודו של איש מיוחד, בזה הלך רבי עקיבא, החושף נסתרות, הדורש כל קוצין שבתורה 2 , והעורג הנצחי להארת ד' העליונה עד כדי יציאת נשמתו באחד 3 , שכל הפרטים כולם אצלו מקושרים עם הכלל העליון בהתגלות ובהירות עצומה, עד שאין לגבי דידיה הסתרה וכיסוי, רמז כל דהו כבר מספיק הוא להאיר אור גדול ומפולש, ובין הדרך הכללי של הדרישה, הראויה להיות נתפשת בלב כל הדורות באורח המדוד של המקבלים, אשר הבדל גדול יש אצלם בין גלוי לנסתר. וכאשר המאורע הזה של דבור מרים ואהרן בהערכת הנבואה של מרע"ה בערך הראוי לשאר הנביאים, עד שבאה ההתגלות של דבר ד', שהודיעה להם ולדורות עולם את ההבדל הגדול שביניהם. התוכן החוצץ שהיה אצלם במה שלא הכירו את הרוממות הנשגבה של אצילותה של הנבואה העליונה המיוחדת רק לאדון הנביאים, יש בה בודאי איזו סבה גופנית ואיזו סבה נפשית. הגופנית, היא ודאי איזו חציצה מזגית שמנעה מהם, עם כל קדושתם, להציץ באותו הזיו העליון המביא את האפשרות להכיר בהעליוניות המוחלטה של מקור כל הנבואות וההצטיינות המיוחדה שלו. וזה המזג גרם איזה מין ערפליות דקה נפשית, עד כדי הבאה להביטוי הזה של "הרק אך במשה דבר ד' הלא גם בנו דבר" 4 . אמנם ודאי, בכל מקום שגורם גופני וגורם רוחני נפשי פועלים איזה דבר, יש לדעת מה היא הסבה המוכרה היסודית, אם המזג הגופני הוא הגורם להתכונה הנפשית, או המערכה הנפשית היא הגורמת להמזג הגופני. וכאשר העונש שפגע בגוף הטהור של אותה הצדקת, מרים ע"ה, נתפרש, יודעים אנו שהמזג הגופני היה התוכן היסודי של החציצה הנפשית הזאת, שהוצרכה להביא אור גדול לעולם ע"י הסרתה, באמצעותו של העונש שבא על מרים בצרעתה. ור"ע אומר, שאמנם לא בכ"כ הכרעה פעל על אהרן המזג הגופני לידי המעמד הנפשי של המאורע ההוא, כמו שהיה במרים, ושעל כן נאמרו הדברים בעונש הגופני של מרים מפורש ועל אהרן ברמז, ושם אצל מרים ארך הדבר וכאן היה באופן מהיר וקצר, אבל מ"מ הרמז אומר לנו, שגם אצל אהרן לא היה אפשר לההסתרה הנפשית הזאת לפי קדושת ערכו להיות באה כ"א ע"י איזה מין חציצה מזגית. ובשביל כך דרש, "ויחר אף ד' בם וילך", מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי ר"ע . ז. .1 תהילים קו, טז. .2 מנחות כט, ב. .3 ברכות סא, ב. .4 במדבר יב, ב.