עין איה על שבת ט קיז

קיז. אמר לפניו, רבש"ע חמדה גנוזה יש לך, שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אי אפשר שהעין הרוחנית של נברא תגיע לידי עומק הגניזה של חמדת כל עולמים, שחמדתה קשורה היא בגניזתה, מפני שכל האור העליון הזה עומד כולו ממעל לכל הכרה, מלמעלה מכל חכמה, תבונה ודעת. החמדה הזאת מוכרחת להיות גנוזה, מפני שהיא שייכת רק לענין האלהי, הכולל הכל ומקור הכל, ומצד עומק הגניזה של חמדה זו אין לה שום יחש לכל מה שהוא מוגבל ומצומצם באיזה מצר וגבול של בריאה והכרה. אמנם רק מצד השעשוע העליון של האידיאל של התורה, מצד החותם של המגמה האחרונה של חפץ הטוב הגנוז, שהוא קשור במרום התוכן העליון של פרשת כל ההויה כולה מראש ועד סוף, מצד זה יש איזה ערך של התגלות בהכרה באור הבהיר הזה שהוא תוכנה של תורה. ואיך אפשר באופן זה שהכללות כולה של כל ההויה, ומגמתו התכליתית של חפץ העדין והקדוש העליון האלהי שהוא מאד נעלה גם מכל ערכי הכללות כולם, הוא היסוד להארת זיוה של תורה, להחזיק טובה לעצמי, בהכרה של איזו פרטיות, ונקודה של מציאות מגבלת את העצמיות האישית המיוחדה שלי. אחזיק טובה לעצמי.