עין איה על שבת ט קיא

קיא. שנאמר "תהום אמר לא בי וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה". האמת העליונה האלהית שהיא מתגלה רק ע"י אותה האורה של אספקלריא המאירה של אור התורה, אינה מתגלה בעצם לא בתכונת הסבות המעוררות את ההשכלה הרחבה ע"י חקר המציאות, יסוד התהום, ולא ע"י ההכנה של עדינות הנפש הבאה מהמאורעות שבעולם שהים ומהלכי נסיעותיו הם גורמים אליה. ע"כ התהום הוא קודם להים בסדר הישר הטבעי. אבל הרשעה כשהיא מסלפת את דרך הישר של האדם, היא מאבדת בתחילה את התכונה הרצונית, ואח"כ היא משובבת את הדעת ומכרעת אותה לדדך של שבושי דעות. ומפני זה תהלוכותיו של השטן הן בסדר כזה, שהים קודם להתהום. אמנם ההעדר הכרוך בהויה כולה מכריח להכיר את היסוד החיובי שבמציאות, שאינו אפשר בציור כ"א בהשגת מחוייב המציאות, שבזה האדם בא להכיר את קונו ויש כאן איזו התחלה להארתה של תורה. אבל רחוקה מאד מן הלב של האדם ההכרה של ההעדר, מאחר שסוף כל סוף אי אפשר לאדם לחשוב כ"א בהויה, מאחר שהוא ג"כ הוא בכלל ההויה והיש. ע"כ אע"פ שהשמועה נשמעת מהארתה של תורה ע"י אבדון ומות, אבל אין התוכן נשלם עד כדי קליטה פנימית בלב ובנשמה, שהיא באה לא בערך של שמיעה כ"א של קליטה פנימית, ראיה והטבעה עצמית ביסוד המציאות, בתכונה של הכרת הקודש והוד האלהי, וזה אי אפשר להמצא בכל עז הדרוש לזה כ"א ע"י ההופעה של תורת ד' תמימה, הבאה ממקור עליון להאיר כל מחשכי ארץ.