עין איה על שבת ט צא

צא. ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר "נפשי יצאה בדברו". וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך קבלו. הוריד (הקב"ה) טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה". סעיף החיים שהוא מחיה את העולם המוגבל עם מצריו וגבוליו הלחוצים, בהגלות האור של החיים, הבלתי גבולי, שהוא מקורו, שממנו יונק הסעיף המצומצם הזה את לשד חייו - לפי הערך של תוקף ההתגלות אשר להאור השרשי, הסעיף מתכנס הוא אל תוכו, מתבטל אליו, ואורו מתעמם [מתעמעם?] ומתכהה כנר לפני אבוקה. כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה הזיל את אור החיים העליונים, החיים השרשיים שממעל לכל גבול ומצר, תכלה וקצב, ומתוקף אורו, כהו המאורות הקטנים המוגבלים המחיים את הגוייות, במצבם המצומצם, ויצאה נשמתן של ישראל. מתגבורת החיים אשר לזיו הדיבור האלהי בעצמיות יסודו, נשאבו החיים הענפיים בתוך הנהרה הגדולה של אור החיים העליונים, הבלתי מצריים. אמנם באין חיים מוגבלים אין היסוד החי אשר להדיבור האלהי העומד להאחז בתכונת החיים הסעיפיים יכול להתגלות, וכי מאחר שבדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קבלו. אמנם מהיסוד העתיד של אור החיים השלמים שהם עתידין להיות מופעים בעולם לעת אשר יגלה אור החיים המלאים, השולל את המות בעצמת חילו, הטל העליון היורד מאת ד', "אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבא", רק ממנו יוכל כח עליון להיות מורק גם בחוגי החיים המוגבלים להכשירם אל עליוניות צביונם. והטל ש[ה]קב"ה עתיד להחיות בו את המתים, רק הוא בהתקדמו לבא בעתו, בעת אשר אפסו החיים השפלים בכל עצבונם, הוא סגל את החיים של האומה לאותו הגודל העתיד, גם בעת אשר עדן לא בא, ואותו הטל החיה אותם, אם לא באותו הזוהר הרוחני במילואו, באותה האצילות החלוטה של העתיד, יוכל עולם מוגשם לקבל את אור חייו - במקום הטל הפניני, גשם נדבות ירד, הונפו בכח אלהי ממעל לכל אותה ההשפלה ש[ה]תחתיתיות הגולמית היא גורמתן. והנחלה הנהלאה לא בשום כח אדם נתהותה, כ"א יד ד' היא כוננה לבנות אותה, בנין, אשר הודו והדרו יראה רק במלא התיקון של כל העולמים, "אתה כוננתה".