עין איה על שבת ט פח

אמר ריב"ל, מאי דכתיב "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע אע"פ שמיצר ומימר לי, "דודי בין שדי ילין". שתי תכונות רצוניות ישנן בנפש האדם שבהן הוא מוצא קורת רוח אם ימולאו, ובהעדרן, וק"ו בהפכן, ימצא את עומק הצער, הכל לפי גודל המדה של ההעדר ושל ההיפוך. המדה האחת היא ההרחבה. חפץ האדם להתרחב, להרחיב לבבו, לפשט את עצמיותו, להגדיל מאוייו, לשאול ולבקש גבוה וגבוה מעל גבוה, להתרחב בלא מצרים בדרישותיו ובציוריו. כשתנתן לו החופשה של ההרחבה המשוחררת הרי הוא מרוצה, גדול בעיניו, נשא ומאושר בתוכיותו. כשתדריכהו ההגבלה, הלוחצת אותו במצרים, ימצא את עצמו אסור וכלוא, נדכא ושחח, אין הלך לנפשו, ולא מרחב ללבבו, אוריו נחשכים ושביביו דועכים, וכולו נמוג ומדוכדך. המדה השניה היא ההתאמה, ההרמוניה. כשהמבוקשים וההרגשים, כשהענינים הסביביים והמקושרים עמו מתאימים הם לערכי חייו הפנימיים, הרי הוא חש נעימות ועדנים בקרבו. המתק בטעימות, הנערב בהקשבה, השעיעות והשעשועים, הכל בא מתוך אותה התכונה המתאימה את הנרגש והמרגיש. להיפך כאשר הנפגשים הנם תוכנים מסובכים, הפוכים ונסתרים, אז באים המכאובים המקדיחים, המרירות המתוארה בכל פרטי בלהותיה, וכל מיני גיהנם שולטים להאדיב ולהכאיב נפש, בשר ורוח. גדולה היא לבת אש קודש של האהבה האלהית העליונה, המבוסמת בבשמי הדעה העליונה- ההרגשה הנשמתית היותר חודרת ופנימית, אשר בכנסת ישראל בכללותה, בנשמות אישיה היחידיים, בחביון עז נשמת כללותה, ובכל אשר הרוח המשתפך בכל פלגות תולדותיה- שהיא מנצחת בעוזה, להנעים בנועם מתקה את כל המריריות השונות. באור חופשה העדין, היא מהפכת את כל המאסרים המצריים לרוחב חירות עולם, למרחבי שחקי מעל, נהדרים בפליאות דודיהם וריווי נועמם. הקשר האלהי של האהבה התולדתית, האגודה עם כלליותה של כנסת ישראל, בסעיפיה ושרשיה, הוא אחוז עם אותו הגודל של הכח המגדל את גידולי דודרי דורות, המאחדם לחטיבה אחת שראש וסוף כאחד בה נעוצים. השדים הנם הערובה של המחיה. העמדת הדורות על מעמדם וצביונם, מרווים מלשד החיים, עם החותם של ההטבעה אשר בתכונת החיים של האם היולדה והמגדלת, המושפעה מהאב המפרה והמחולל. פנימיות מתק האהבה של כנסת ישראל, עוברת כל מצרים, ומנצחת כל גבולים. מתוך גדלה ורוממות זיו חייה, היא יכולה להתכנס בכל מצרים, להלחץ מכל לחצים ולהרגיש כל הפכים, ורואה היא בכולם איתניות של עמדת נצח. אע"פ שמיצר לי ומימר לי. לחיצת המאסר לעומת תשוקת המרחב, סיבוך המורגשים לעומת חמדת ההרמוניה, "דודי בין שדי ילין", אהבת איתנים על כל מנצחת, והמרים הם הם מדגילי החירות הנצחית, והמרורים הם הם מחדדי חוש הטעם, להעמיק את חידור המתק לנועם אין קץ וחירות עולם, "שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה".