עין איה על שבת ט פב

פב. אמר רבא ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב "נתן" ולא כתיב הסריח. אמנם היסוד הנפשי שעל ידו השפלות האלילית מבצבצת במעמק התכונה הישראלית, איננו דומה כלל לאותו הכיעור האלילי שהמון האנושיות נופל לתוכו ואין לה מנוס ממנו לולי אורן של ישראל הבא ומושיט קרני אורו לכל עברים, מגרש את החושך בעז גבורתו, ומטהר את הזוהמה הגסה, עד שסוף כל סוף יחזור הכל לטהרה. על כן גם הגרעון הזה, הבא מתוך חפץ הפרסום וההבלטה החוצית היתרה, אם שקלקל את המעמד לשעה, ותקופות תולדתיות ארוכות צריכות לסבב ללכת עד שיכונן האור בטהרת רוממותו, אבל אין זה קלקול יסודי כ"א מין גבורה פנימית מתפרצת, שמקור תוכנו קשור הוא בהחפץ האומתי לצחצח כל המושגים, לרומם את העולם כולו משפלותו. ומתוך שבא בלא עתו הראה את תבניתו בצורה מקולקלת מבחוץ, אבל בפנימיותו הרי הוא ריח טוב ועדין, ריח שעתיד להגלות בצורתו הטהורה ע"י הדרת הגאולה השלמה, ריחו של משיח אלהי יעקב אשר הריחו ביראת ד', אשר בגללו תמלא כל הארץ דעה כמים לים מכסים, ואיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם עד גדולם, וכתיב "נתן" ולא כתיב הסריח.