עין איה על שבת ט כד

(שבת פז.): "בתלתא בשבא א"ל מצות הגבלה".

רק אחרי שמציבים את האידיאל הנעלה, המרומם והרחוק, בכל יפעת תפארתו, והנשמות מתעוררות להגיע אליו, אז יש לחוש מפני התפרצות פתאומית, העוזבת את כל דרכי ההדרגה ומביאה הריסות ושבירות בעולם. אם באים לצמצם את הרעיון לפני התגלותו של האור הגדול והרחב המאיר אפסי עולמים, אז מאפילים את הדעת, ומטשטשים את הצורה הרוחנית העליונה של נשמת האדם השואפת לגדולות. אבל אחרי שהזוהר העליון, בהודו הכללי יוצג בתמונתו הבהירה, לעיני הרוח, והשאיפה העליונה להמטרות הגדולות, החובקות זרועות עולם, תצא להתעוררותה, אז במלא אורה של הנשמה והתקוממות זיו חייה, לא יש לחוש כ"כ לרפיון ורשלנות כמו שיש לחוש להתפרצות עוברת גבולים. ע"כ, רק אחר שכבר נאמר בתרי בשבא, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" 2 , אחרי שמגדל האורה הוצג לעיני ישראל לדעת את רוממות שאיפתם המאירה והגדולה, צריכים לעצור בעד שטף המרוצה שלא יעבור גבולות, ובתלתא בשבא אמר להו מצות הגבלה ._ כד. .1 אולי צ"ל: שמציגים. .2 שמות יט, ו.

<< · עין איה על שבת · ט · כד · >>