עין איה על שבת ט יז

(שבת פו:): "ת"ר בששי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו".

החודש המיוחד שבו ראויה היתה התורה להנתן, מונה הוא את ימיו כבימי בראשית. התורה, שהיא צורת האדם, המחשבה העליונה העושה את האדם לאדם מצד אחד, היא ג"כ צורת העולם כולו, אחרי אשר תחתום התורה את חותמה על האדם, אחרי שתכתב על לוח לבו. אחרי שהאידיאלים האלהיים של תורת אלהים אמת, ישתרשו בתוכיות נשמת היקום כולו, מצד הערך הראשון של הופעת התורה על האדם, להשלים אותו, לבראותו כבריה חדשה בצורה תמימה, ראויה היא התורה להנתן בששי בחודש, במנין המתאים ליצירת האדם בששי לימי בראשית. אולם לערך היותר מתרחב, למגמתה של תורה ביחושה אל ההויה כולה, שתתעלה ע"י עילוייו של האדם ע"י התורה, השלמת צורתה של ההויה, בנשמה היתירה שבאדם, שהעולמים כולם מתעלים בעילויה, זאת היא מנוחת חי העולמים ביום השבת, ביום שחודשה בו מנוחה לעולם, לתן לו את השלמתו העליונה, ראויה מצד זה, התורה להנתן בשבעה בחודש. וכאשר תואמות הן שתי הפעולות הגדולות הללו, הארת צורת האדם באור האלהי העליון, באופן שתהיה עי"ז ראויה להיות צורה מרכזית, להחיות את כל היקום כולו, לאחדו ולהאירו, ע"כ קיימות הנה שתי ההשקפות ביחד, בשישי בחודש נתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו.