עין איה על שבת ט יא

(שבת פה.): "רב אחא ב"י אמר, חורי, שנעשו בני חורין מנכסיהם".

אחרי כל הקישור הזה אל הארץ, וההעמקה של הידיעה הפנימית והיחש הגדול שיש למשפחות האדמה הללו עם הקרקע, אינם היסוד של הקיום לישוב הארץ התכליתי, ואינם כ"א משמשים בתור מעבר להוריש לבני אדם יותר מפותחים, שהרוחניות יותר פועל(ו)ת עליהם, עד שהם עולים במעלות האדם. אע"פ שאינם יכולים מצד יתרונם להיות כ"כ קשורים אל הקרקע כאלה בני שעיר החורי, מ"מ הם האחרונים הנם המנצחים. ואותם עבדי הקרקע מתגרשים ונדים ממנה ונעשו בני חורין מנכסיהם. כי "עצת ד' לעולם תעמד", אשר יצר את האדם בצורה עליונה שיהיה לו יתרון על כל בע"ח, ומוכרח הדבר שלא ישאר האדם בשיקועו הארצי. ואם באו נפשות ירודות לעולם, למען הוציא אל הפועל זה השימוש המוכרח, לא הם יהיו העם יורש את הארץ ומנחילה לדורות הבאים, כ"א הם ישמשו בתור יסוד תחתיתי, שהבנין היותר עליון ויותר מפואר מאבני היסוד עליו יכון. כי כל אשר יעלה האדם, יותרו חושיו מהקשר האדמתי ויעלה אל על, לחוש הרגשות עדינות, עד באו אל מקדשי אל, שהיא המגמה העליונה. ודוקא ע"י העליוניות המוחלטת ירש ארץ, "והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר, ויכין רשע וצדיק ילבש. והחירות המדומה, שבעלי החומר שקועי הקרקעות מדמים שהם שרויים בתוכה, היא חירות כזאת הגורמת להם גלות, למען הושיב על מקומם את היסוד הראוי להתנחלות אידיאלית, עזיזה ונאדרת בקודש. "כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה". "ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה". והחירות הפגומה והנשפלת נהפכת לרועץ לבעליה, להיפוך אפילו ממגמתם הקרקעית, ונעשו בני חורין מנכסיהם.

<< · עין איה על שבת · ט · יא · >>