עין איה על שבת ט טו

טו. מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכיפורים, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ההרחקה מן התפקידים הגופניים ביום הכיפורים, כדי לעלות אל מרום הקדושה הרוחנית המסוגלת ליום קדוש זה, בעיקרה היא בנויה ביחש להתפקידים הבאים אל הגוף פנימה, הפועלים בפעולתם הכללית, המעסקת את כל כחות החיים להטביע את ההרגשה החיונית כולה בעובי הטבע הגופני שהוא עומד כדבר חוצץ בין הנשמה האצילית והאור הרוחני האלהי המוכן לזרוח עליה בכל מלא הוד יפעתו ביום קדוש ונורא זה. אבל התפקידים הגופניים שבאים מצד החיצון של הגוף, אע"פ שפועלים עליו בהתעוררות טבעית אינם דומים בעומק ההטבעה הגופנית שהם פועלים על רוח החיים לאותה שהתפקידים הפנימיים פועלים, ומ"מ גם הם יש להם דמיון לאלה הפנימיים. אם הפנימיים גורמים הפסקה גמורה של אורחיי הקדושה עד כדי חיוב כרת, גורמים הם התפקידים החיצוניים, כהות האור הקדוש ומיעוט הופעתו. עד שאע"פ שאין ראיה לדבר, לדמות סיכה לשתיה בדמיון הגמור השוה בעומק התוכן לכל פרטיו, אבל זכר השוה בחלקים ידועים יש כאן שהתפקיד החיצוני כסיכה גם הוא פועל פעולה חודרת פנימית "כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו"