עין איה על שבת ט ו

<< · עין איה על שבת · ט · ו · >>

(שבת פג:): "א"ר יונתן, לעולם אל ימנע אדם א"ע מביהמ"ד ומד"ת ואפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה".

המגמה של המוסר הרגיל בעולם, שהתורה כוללת גם אותו ביתר שאת ובמקוריות של קדושה, היא לתקן את החיים החברותיים שתהיה יד האדם באדם לטובה ולא לרעה. על כן עיקר תוכן תורת מוסר זו מיוסדת על החיים הזמניים, וכל זמן שיש לאדם קישור עם החיים יש ערך לתורה כזו. אמנם נעלה היא תורת ד', שכל עניניה, גם הקולעים למטרת חיי החברה, הנם מיוסדים כדי לתקן את החברה באופן כזה שכללות רוחה ופרטי אישיה יהיו נטועים לחיי עולם. ע"כ אין הפרש בין הקישור אל התורה, בין הזמן שהאדם מקושר אל החיים, לבין הרגע האחרון שעליו להפרד מהחיים החברותיים ולעלות אל החיים הנצחיים. וגם האוהל, החברותא של ת"ח, החידוד של ביהמ"ד, שכל אלה הנם נראים כדברים שרק ריעות החיים מחייבת אותם, הנם נעוצים בעמקי הנצח והקדושה, שהזמן וחיי החול ע"י הם מתקדשים. ע"כ אל ימנע אדם א"ע מביהמ"ד ומד"ת אפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה", הולכת ומאירה בכל אור הוייתה ופרטיה המלאים קודש וחיים עליונים, גם כשהם קולעים לחיי המעשה שבתחתיות ארץ. ע"כ גם "אדם כי ימות, באוהל", הוא ראוי להיות בחברת ריעות של ת"ח, אוהבי תורת ד' וחושקיה בכל עז חייהם, כי באור חיי הנצח שלה ילך תמיד מחיל אל חיל.

<< · עין איה על שבת · ט · ו · >>