עין איה על שבת ט ג

(שבת פג:): "תנינן, "וישימו להם בעל ברית לאלהים זה זבוב בעל עקרון", מלמד שכל או"א עשה דמות יראתו, ומניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה, מוציאה מתוך כיסו מחבקה ומנשקה".

המחשבה האלהית כשהיא מחוברת עם טהרה הראויה לה, טהרה שכלית וטהרה מוסרית, הולכת היא ומתגדלת תמיד, הולכת ומתעלה ומתקרבת יותר ויותר לקרבת אור אין סוף, בכל המובנים שבעולם ושלמעלה מן העולמים וכל העולמים. אבל בהיות הטהרה נעדרת והבורות מתגברת, המדות הגסות והחמריות העכורות ממלאות את כל הלב והרוח, אז מתהפכת מחשבה עליונה וקדושה זו של הכרת האלהות, ששמים ושמי השמיםלא יכלכלוהו, לרעיון קטן ערך המכיל רק כפי מדת השערתו הדלה של האדם היחיד, ומצומצמת בשאיפה נמוכה כפי מדת צרכיו הקטנים. יש בה רק איזו עפיפה רוחנית קטנה, מפני שנקודת המחשבה האלהית רוחנית היא בהכרח, אבל זאת היא עפיפת הזבוב, הקטן והבזוי, הדומה ליצר הרע, שהוא ג"כ כזבוב יושב בין מפתחי הלב. יראה מיוחדת לכל יחיד במדה משונה ודמות משונה, היא תולדה של שפלות וגסות מחשבה זו, ביחוד היא קשורה רק בדמיון של התועלת הפרטית, הכיס המיוחד ליחיד. ורגשי הגעגועים האלהיים, שהם מוכנים לעלות על ידם השכל והרגש, המזג והכח הנפשי והחמרי גם יחד, לאושר נשגב וברכת עולמים, מוסר הוא את כל חילו לאליליות בזויה וקלת ערך, המשפלת בשפלותה את נפש האדם עד למדת חיים של רמש קטן ובזוי, ומכנסת בו בקביעות זוהמא של שקיעה ברפש הפרטיות הזוללה והגסה, ביחד עם הגעגועים הנשאים במקורם, שהושפלו עד כדי מדת דמות הזבוב המונחת בתוך הכיס, המעוררת את חום ההרגשה העכורה עד כדי התפעלות של חבוק ונשוק שלה בכל עת שזוכרה. ובעל ברית אינו בעל ברית עם שיש לו שאיפה ומחשבה אידיאלית אחדותית, אבל מחשבה דלולה של תפלות פרטית, הבאה מתוך חורבן השכל והמוסר. ועתידה היא סוף כל סוף הרגשה זו, גם אחר שנשפלה והוטמאה, להטהר מטומאתה, ולעלות לשרשה ברום הכלליות העליונה, בהצטרפה אל השכל העליון וטוב המדות המעטרות את נשמת הפרט והכלל, בתשובה מאהבה שישראל מובטחים עליה, "והסירותי דמיו מפיו ושקוציו [...] מבין שיניו והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי", שהיא ירושלים, מקום גאון העז וההכרה האלהית העליונה והכללית, החובקת בזרע עזה כל עולמי עד. ומתוך עילויה למקורה, הננו לומדים את מצב השפלות של מחשבה זו לפני טהרתה, כמה עניה ומנוולת היא צורה מיוחסת לאלהות, כשהביא בגודל הזבוב, ומתפרטת להאישים הבודדים, כל אחד ברצונו לדאוג לכיסו לבד, וכמה הוא מסמא את העין הרוחנית מראות גיאות ד', על שקסם קל ערך כזה יוכל לקחת את הלב, עד כדי קישור כזה, שכיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה.