עין איה על שבת ו צז

(שבת סז.): ""הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים, כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קא עביד? כי היכי דליחזייה אינשי וליבעי עליה רחמי. כדתניא "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים".".


הדברים שהצורך ידוע בהם ויש להם יסוד בההויה הגלויה, אף על פי שנתפתחו באיזה עם מן העמים, אינם קובעים עליהם את חותם הזרות, ואינם נובעים מיסוד הנטייה הנפשית המיוחדת לו, שלפעמים הם בנויים על יסוד שהוא לגבי ישראל מהרס ומטמא. אבל מה שאין הצורך מוחש ומובן, אף על פי שאיזו השקפה נסתרת תוכל לחדור בו, למצוא לו יחש של צורך, לעולם הדבר מתייחד בתכונה הפרטית של החושב והמוציא אל הפועל את הענין הנסתר, עד שיוכל להיות שהוא מובן ומסודר ביחש להם, ומשולל הבנה ומלא עקמומיות ביחש לאחרים. וזה תלוי בעומק הטבע הנפשי המתייחד לאותה האומה. שכל מה שנובע מעולם זר, בעומק שורשו, צריכים ישראל להיות נשמרים ממנו. אמנם רוב טובה שיביא לידי קלקול אינו מהדברים הנעלמים. כי הוא דבר גלוי ונוהג בכל סדרי ההויה. על כן האילן המשיר פירותיו מרוב שפע ליחו, טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה. והשפעת גילוי רצון הרבים על כל חפץ פרטי כשהוא בא בתפילה, - שהוא מכשיר תיקון, גם זה הוא דבר שאין ראוי למונעו. אף על פי שהוא דבר נסתר, מכל מקום הוא כולו לישראל, המכירים בעצמם את השלטון הפנימי של האדם היחיד ושל הרבים - ההולכים במשאת נפשם אל האור הכללי שיופיע בעולם - על כללות ההויה, מפני שחפצם הפנימי, ביחש לכללות יסוד האומה, הוא ענין אחד עם החפץ האלהי בהויה בכלל, המתגלה על ידי סגולת הנשמה של כנסת ישראל, שמתגלה ביותר בהיקות באור התורה, עד אשר תכונת נפש העולם בכל דרכי המציאות היותר פרטיים ויותר מסתעפים, קשורה היא בקשר אמיץ בתכונת נפש יחידי האומה. וגילוי רצון להטבת איזה פרט, כשהוא פונה, דרך תפילה, לאדון כל, ומתנשא ליסוד חפץ חסד עליון, הוא עושה את רישומו להיטיב לאותו הדבר הפרטי, שאליו הדבר נוגע, בהזרמת שפע חפץ הרבים, עד שעל כל ענין ראוי להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. והתעוררות חפץ הרבים להיטיב, היא ממלאת את אור החיים המאושרים לטובה, בחפץ ההטבה ומילוי כל המחסורים. וקישור הנפשי שבין איש לאיש, הוא נכבד מאוד, עד שתנועה נפשית של אחד מפעלת שינויים על חברו, המתגברים לפי מידת הכוונה לזה, גם בכלל המציאות. הפעולה הרושמת את חותם חפץ האדם, מקשרת היא גם כן את הצומח לכל ההויה לפרטיה, עד אשר גם תיקון קלקול של תוספת טובה, לא יבצר לבא ע"י הכרעת חפץ הרבים. ורבים המבקשים רחמים על העץ, אשר כרוב ושפע ברכתו ישיר פריו, יוכן כח צמיחתו לפי מידת יכולתו, ממש כאותה המידה שהרפואה קרובה לבוא על ידי השתתפות של יחידי הכלל בעד הכלל כולו, וטמא טמא יקרא, בהודיעו צערו לרבים שיבקשו עליו רחמים.