עין איה על שבת ו פז

פז. אלא ליומא קמא לימא "וירא מלאך ד'", "ויאמר משה", ולמחר לימא "וירא ד' כי סר לראות", למחר (לימא) "ויאמר אל תקרב הלום" המחשבה העליונה המסמנת את הענוה ברום ערכה, היכולה להתקשר בעזוז החיים באופן מתאים, שגדרה היא ההכרה של התביעה העליונה שבנשמת האדם וההכרה שלעולם השאיפה של השלמת האופי שלו תשאר למעלה מיכולת ההתגשמות בפועל, ושזו בעצמה היא הגורמת את העילוי העליון והסדר הטוב בתהלוכות הנפש והגוף, כשם שהיא מבסמת ג"כ את העולם והחיים בכלל, - מחשבה זו היא נעוצה בתחלת הזעזוע של הנפש לקראת המחזה של אפשרות ההתקשרות של העז והענוה. אבל כיון שבאנו לידי הכרה שהמחשבה העליונה של צורת הענוה רק היא עושה את האפשרות של הסידור הטוב בתוכיותו של האדם לאפשרית לתקן ע"י זה כל מעוות קדום ולהחל חיים חדשים טובים ורעננים, כשם שהצד העליון שבציור שלם זה איננו פסוק וכרות מהתכונה המעשית כן הוא ג"כ עם ראשית הצעד והזעזוע הראשי של הפלאת הנפש על המראה, שראשית צמיחתו בבית ישראל נובע מכחו של החזיון הראשון למקור השפעת נבואתו של משה, "וירא מלאך ד' אליו", איננו עומד לעצמו כ"א מחובר הוא מיד עם הצד ההסכמי הפועל על הרצון, עשיית ראשית הצעד הבחירי לתמם את חזיון שטף עז החיים עם קיום הענוה והסבלנות, שאינן נהרסות בתוקף עז חילן, ומלבת האש לא יבער הסנה, המבואר ב"ויאמר משה אסורה נא". ואחריו באה מיד ההתגלות האלהית בתוך הנשמה העליונה, השולחת פלגיה לאופי האומה ולכל יחידיה עדי עד, אחרי התחלת ההכנה הבחירית הראשונה, - "וירא ד' כי סר לראות", והמדרגה העליונה באה אחריה, היודעת את ערך שאיפתה ואת היכולת האנושית החלשה לעומתה שאז העין נשאת תמיד למרומים ולעילוי, והחיים משתדלים להיות הולכים ומשתלמים, עז רוחם חי עמם תמיד, וענות צדקם מאירה לפניהם, "ויאמר אל תקרב הלום", העמידה במרחק ידוע, וההשתדלות לבא אל המטרה היותר עליונה בהכנה עצמית, "של נעליך", גומר[ת] את החזיון הפנימי הנובע מראשית יסודו, המקשר בכל דור וכל יחיד את חילופי הכחות אשר לחיים, ופועל לטובה על סידורם, לכבות את היקוד המתפרץ מהקצוות המסעירים, ומזיל מרפא כמים קרים על נפש עיפה.