עין איה על שבת ו פו
פו. א"ל ר"א בריה דרבא לר"א ולימא "ויאמר אל תקרב הלום וגו'" ההתודעות על דבר עז החיים המתאחד דוקא עם תמימות הענוה והממשלה ברוח, כשהיא באה למעלתה העליונה, לאותה המעלה המרפאת את כל המכאובים, המחזרת את כל סדר הרוס לתיקון ושכלול - צריכה להשתלם בההכרה הברורה, שכל כך גבהו דרכי ההשתלמות הזאת, עד שעד קצה א"א כלל שיבא האדם, ורק מרחוק יוכל להיות שואב חיים מנוחה ועונג מזיו החמדה של ההשתלמות, של ההתאחדות הנפלאה הזאת. רק אז ירשם בלבו וחפצו, גודל המעלה ועומק יקרתה ואז יחשק לבו להפנות אליה את כל כחותיו. אבל אם יחשב שיש ביד האדם לבא למרום קץ ההשתלמות של ההתאמה הגמורה של עז החיים בכל מילואם עם שלטון הרוח במדרגתו הגמורה, אז יאבד את כל הציור של שיגוב טוב עליון זה, ולא יזכה אפילו באותן החלקים שיוכל להגיע להם. ע"כ ראוי להחזיק במרפא של ההודעה ע"ד הגבלת הכח של האדם לעומת הבקשה הגדולה הזאת, המתבטאת יפה וברור במאמר אל תקרב הלום. ולימא "[ויאמר] אל תקרב הלום."