עין איה על שבת ו עט

אמר רב ששת, מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום תורפה. הרע והכיעור במובן המוסרי, איננו יכול לבא בין החיים כ"א בהתעטפו במעטפה של יופי חיצוני. היופי מכובד הוא מצד עצמו ועושה הוא רושם לטובה פנימית על הנפש המתרחבת למול הרגשת העדן הצח והנקי שבתוכו, אבל אם יופי זה הוא עטוף על גבי כיעור מוסרי ביחש לאותו המסתכל עליו, אז נהפך היופי עצמו לרועץ, לא רק מצד מה שהיופי החיצוני עלול הוא להיות למצודה, לצוד בתוך הכיעור הפנימי את הנאחז בו, כ"א זה הרושם עצמו של היופי החיצוני המעוטף על גבי כיעור פנימי, הסתכלות של איסור בכל אופן כל שהוא, מחליש את היסוד הבריא של איתנות המוסר של הטהרה שבנפש, ע"י ההמשכה הפנימית אל זה היופי שהוא אחוז בנושא של כיעור מוסרי ביחש המיוחד. ואותה החולשה הנפשית, מחוללת שויון נפש פנימי לעומת הרגשת החטא היותר מכוער, מפני שההמשכה של רושם היופי החיצוני מכסה את כיעורו. ואע"פ שלא נשחתה נפש זו עדיין עד אותו גבול של האחיזה בתוך הרשת של הכיעור והחטא, מ"מ זוהמא של קלישות חיי הטהרה כבר מוצאת בו מקום בהכרח, מפני הרושם של הרגשת היופי החיצוני הנאחז באיסור, שמתוך כך הושוו תכשיטין שבחוץ לתכשיטין בפנים.